בבנק שלי יודעים שהזמן שלכם יקר. אין על הבנק בססמאות. אני אוהב את גל תורן. צפיתי בו ב"הטבח", סדרה בכיכובו - נהניתי מאוד, באמת. אז אם הוא אומר שהזמן שלי יקר, ותכלס אין בי שום דבר יקר אחר, אז אני מיד מסכים איתו.

אממה, כמו אצלי, המילים אינן מתכתבות עם המציאות. נמחק לי המידע על כרטיס האשראי. אני לא יודע איך מזמינים חדש, כי עשר שנים לא הייתי בבנק, או בקשר עם הבנק, אז כיפוש טיפלה במפגע הזה, כרגיל אצלנו.

"כיפוש, אני רוצה שיהיה לי wi-fi כמו לכולם, שמניחים את הכרטיס על המכונה, לא כמוני שעושים לי מסדר זיהוי עם הקוד, וכל הסביבה מביטה עליי כמו שהלבנים באוסטרליה מביטים על האבוריג'ינים".
"מאמי, יהיה לך הכל. יום־יומיים, נקבל את הכרטיס".
חלפו שבועיים, בכל מקום העליבו אותי שלא רואים את הפרטים, מזל שיש לי כרטיס גיבוי. "כיפוש, מה נסגר עם הבנק? גל תורן הבטיח שיבוא אליי שליח עד הבית בתוך יממה".

כיפוש לא מקבלת קהל אחרי 20:00, אבל אליי עוד יש לה סבלנות, אז היא הבטיחה לטפל. חלף חודש, כלום לא קרה. "כיפוש, מה יהיה?". היא נתנה לי את המבט המשתומם, "עוד לא הביאו לך? מחר אני אברר". חלפו חודשיים. "כיפוש, את מכריחה אותי להתנהג לא יפה לאנשים, אחר כך את מתנמרת עליי שאני עושה לך בושות. מה נסגר איתם שם? כולאים אותי בחניונים, מה זה זה?".
ואז היא נתנה לי את מספר הטלפון של הבנקאית שלה בסניף המרכזי של הבנק. "תתנהג יפה, מאמי, אל תעשה לי בושות".
בטח, כפרע, בטח. מילה שלי, אני אתנהג תענוג".

ואז כתבתי לחלי ב־16:34 ביום הקדוש 11 בינואר. "חלי, ערב טוב. הכרטיס שלי מחוק לגמרי, כיפוש פנתה אליכם, טרם הגיע כרטיס חדש. לפי קמפיין הפרסום שלכם שליח מביא את הכרטיס עד הבית – בתוך יממה. מה אני צריך לעשות כדי להגיע לסטטוס הזה, של זכאות לשליח?".
חלי: "ערב טוב, רון. בהחלט לא תקין עניין הכרטיס. שלחתי פנייה לגורמים הרלוונטיים אחרי שהיא כתבה לי, מחר על הבוקר אעדכן".
אני: "המון תודה".
הגיע ה־13 בינואר. "חלי, יש שינוי במגמה? אני אקבל כרטיס?".
חלי: "בוקר טוב. הזמנו כרטיס חלופי חדש, שאמור להגיע בימים הקרובים עם שליח".
אני: "תודה". היא באמת אדיבה וקשובה, סיכמתי ביני לביני, אבל היא לא מנהלת את הבנק, גם הפרזנטור לא מנהל אותו. אנחנו כבר ב־18 בינואר, הרבה זמן אחרי ההזמנה המקורית, חודשיים לפני כן. "חלי, הבנק לא רוצה לתת לי כרטיס?".
חלי: "לא מאמינה שעדיין לא הגיע. אני בודקת שוב".
וכך זה נמשך ביותר מדי התכתבויות. הבנק ניפק שני כרטיסים, אחד לכתובת שלי, אחד לסניף, שניהם לא הגיעו אליי. חלי הבטיחה לעדכן.
אתמול זה קרה, חלי דיווחה: "בוקר אור, הכרטיס הגיע לסניף".
חייכתי באושר ועניתי: "איך אני אמור לקבל אותו? מתי יגיע השליח?".
חלי: "לדעתי עדיף לאסוף אותו מהסניף, לא להסתמך על דואר".
קיבלתי שפריץ דם למוח, אבל לא על האדם הנכון. "בפרסומות אתם מבטיחים שליח, כי הזמן שלי יקר. עכשיו אני גם צריך לאסוף אותו? אין דם בגוף ולא בושה בפרצוף?".

בכל זאת היא עזרה לי. במקום להגיע לגן העיר, שזה עניין של 40 דקות בגטו שארגן לנו רון חולדאי, שבונה לנו רכבת (שככל הנראה תיפול לבולען בדרך לנחל ירקון, מתישהו) ברחוב אבן גבירול, היא דאגה שעמיתה לעבודה תחכה לי ברחוב הדסה. שבו בנים לגבולם, יש כרטיס יפה בצבע כחול, כיתוב לבן כמו הרקע בפרסומת. רק חבל לי שהזמן שלי לא יקר לבנק בשום צורה. הפרזנטור מקסים בפרסומת, חבל שהרעיונאים במשרד הפרסום של הבנק כתבו לו טקסט שלא מתכתב עם המציאות שלנו.

בפקק בדרך חזרה מהעיר הלבנה והנצורה בכבישים, עם נתיב יחיד שיוצר פקק תנועה של חצי שעה, נזכרתי בדבריו של האלוף בני פלד ז"ל, מפקד חיל האוויר בשנים 1973־1977. הוא הגדיר את הממשלה והממסד: "ועד הקהילה, שנוטה לברוח מאחריות", ואת הארץ עצמה כ"תחום מושב". הוא הלך לעולמו לפני שני עשורים, אבל האמירות שלו עדיין תקפות. האדם כפרט הוא כלום דבר, אין אליו שום התייחסות מצד אלה שמנהלים את העייסק.

עכשיו כל הציבור שמייח ומאושר בגלל השלג. איזה יופי, בכתריאליבק'ה שלנו יש לנו הכל: מדבר, שלג, ים, מקומות קדושים ליהודים האמוניים, הכל יש. רק תשתיות אין. התשתיות עדיין פרימיטיביות עם קווי חשמל חשופים, שכל סערונת גורמת לניתוקים ליותר מדי בתים.

לפני שבוע הייתה כאן רעידת אדמה בעצימות נמוכה – 3.7 בסולם ריכטר באזור טבריה. מומחים בגיאולוגיה מבטיחים שתהיה רעידת אדמה הרסנית ברמה הרבה יותר גבוהה, עם נזקים עצומים לרכוש וגם בנפש. שכחנו מזה, אנחנו עכשיו שמחים מהשלג, שתכף יהפוך לבוץ שיתקשה ויסכן את הנהגים באזורים הגבוהים. אבל הלו, כל שנה הולכים כאן 350 הרוגים בתאונות, אז ב־2022 יהיו קצת יותר. אבל איזה יופי השלג בכותל? זה שלג קדוש, אין כזה שלג בשום מקום בעולם.

גיאצ'ו שלי מאוד רוצה לנסוע לשלג, אני פחות. "אבא, מתי תיקח אותי לשלג? אני רוצה קרב שלג איתך ועם אמא".
"בטח שאקח אותך, חיים שלי. ברגע שיהיה שלג בתל אביב, נתלבש חם ותכין בובה". הוא לא אכל את האטרייה. "אין שלג בתל אביב, אבא. רק במקומות גבוהים, ירושלים והחרמון".
סבבה, לפחות הוא לומד משהו בבית הספר. "גיאצ'ו, אבא לא אוהב את ירושלים, היא קדושה מדי בשבילי. וירושלים גם לא אוהבת את אבא, כי הוא לא מספיק יהודי בשביל הירושלמים".
"טוב, אבא, אז ניסע לחרמון".
"גיאצ'ו, לעלות לחרמון יש תור ארוך נורא. אני לא טוב בתורים. אבל אני מציע שניסע לארזה במטולה, אני אנמנם ואצפה בטלוויזיה שם, ואמא וארזה ייקחו אותך לחרמון. מתאים?".
הילד היה מבסוט. "יופי, אני אדבר עם אמא, אבל אתה מבטיח, כן?".
"אני נשבע לך".

חייתי שש שנים בניו יורק. השלג והחורף שם היו מטרד בשבילי. גם בשירות הצבאי נאלצתי לסבול שלג וקור מקפיא, בפסגה הגבוהה ביותר בסיני ובארץ ישראל דאז, ג'בל קתרינה. 2,642 מ' מעל פני הים בשפיץ של השטן. מטיילים מכל העולם נתקעו, אותי זה לא עניין כבר אז, אבל את המפקדים שלי זה עניין. לפחות אז, בסבנטיז, היה אוכל טוב ומספיק בצבא, לא כמו ב־2022, שבה חיילים חייבים לרכוש אוכל כדי לא לרעוב. יש לצבאנו המהולל סייבר ונשק מתוחכם, רק בתחום המזון אנחנו אפעס חלשים קצת. אבל אין מה לדאוג, כי או־טו־טו לכל חייל ביחידת שדה תהיה מדפסת אישית, והוא יוכל לייצר לעצמו מזון, או שלא. תנו זמן לזמן.

סופסוף, כמו עם בחירה אמיתי, קבענו שיא עולמי בכמות הנדבקים באומיקרון. פרופ' ערן סגל מספר לנו שאחד מכל שבעה נדבק. "אנחנו ארץ קטנה וצפופה, הרבה אנשים בבית, שזו סיבת ההדבקה העיקרית". אבל הוא מבטיח שבעוד שבוע־שבועיים תהיה הקלה. כן, עד הווריאנט הבא שהסינים מכינים לנו. לא צריך להיות פרופסור כדי להכיל את זה, מספיק להקשיב ליו"ר ארגון הבריאות העולמי. נראה לי שהטיפוס הזה יודע על מה הוא מדבר כאשר הוא אומר שעוד לא התגברנו על הקורונה.

וכאן בוקה ומבולקה. כולם משוכנעים שצריך סגר. מצד שני, כולם רוצים לפתוח את בתי הספר, כי כולנו בטראומה מהסגר של מרץ 2020. לא רק בכתריאליבק'ה, כל האנושות.

כל מאכער הופך למומחה אפידמיולוגי, גם אם השכלתו אינה רפואית. אבל הוא יודע, כי הוא מעמיק. המרכז הרפואי שיבא פרסם אתמול דוח מצב על מאושפזים עם קורונה. הדגש הוא על "עם", כי ביניהם גם חולים עם מחלות רקע מסובכות שבדיקה מצאה אותם מאומתים. סך הכל 192 חולים, 73 במצב קשה, 28 במצב בינוני, 91 במצב קל. מתוכם תשעה ילדים במחלקת ילדים קורונה, כולם מאושפזים בשל מחלות שאינן נובעות מעצם היותם מאומתים. שמונה ילדים בטיפול נמרץ, כולם עם מחלות רקע משמעותיות. שיבא הוא המרכז הרפואי הגדול בישראל, והנתונים פורסמו לידיעת הציבור.

בנימין נתניהו סיים לעת עתה את מסע התחינות ליועמ"ש בסוגיית עסקת הטיעון. הוא סיפר לכל העולם ואשתו שלא הסכים לקלון. בדיוק כפי שלא ביקש חסינות מאגם הדרעק, ולא פעל בשום דרך להשיג גועליצייה של 61 חבר'ה מאגם הדרעק, שיאפשרו לו לבטל את המשפט. האיש הזה תמיד דובר אמת, ורק את האמת.

אז ביבי נסע לייצר קצת בלגן בהדסה עין כרם. לא הייתי יודע מזה אלמלא לירי בורק, שותפתי בפודקאסט "שיחות חולין", הייתה מעדכנת אותי. "ביבי בסיבוב בתי חולים", עדכנה הפולנייה, "הבטיח למסור הערב הצהרה דרמטית. הוא טוען שהמדינה קורסת".
לירי: "רוצה לדבר על זה מחר?".
אני: "לא".
לירי: "למה?".
אני: "כי ההצהרה הבאה שאשמע ממנו, ואז אקשיב לה, תהיה כאשר יגיע לאפסן את עצמו בכלא מעשיהו. עד אז הוא לא מעניין אותי".
לירי: "טוב, אני רואה שקמת עצבני היום. אני שולחת לך ציוץ של פינק ליידי, תקרא ותגיד לי אם אתה רוצה לדבר על זה".
אני: "מה נסגר איתך א־פולישע־דריפקע? לא מכיר את השחקנית הזו, אבל אתעמק".
לירי: "אידיוט. היא אישה מאוד חכמה, שאוספת נתונים על הקורונה".
אני: "מאוד חכמה? סבבה. אז בואי נלך על הכי חכמה, יש לנו כלת פרס נובל. מה את רוצה ממני? עשיתי לך משהו רע? רק התעוררתי, את משגעת אותי. לכי טפלי בבעלך ובילדים שלך. מצאי לעצמך חיים. אל תדאגי, כשיתחיל השידור אני אדע מה לומר, גם אם זה שטויות. אני שטותניק".
לירי: "אני רוצה שנדבר על הזוג אלרעי פרייס, שרון ומאיר, מדובר בצמד עם הכי הרבה כוח בישראל".
אני: "חחחחח... את הורסת. יש דוקומנטים לכוח שלהם? היו לי יותר משפטי דיבה מאשר יש לך שנים בגיל. אין לי כוח לבתי משפט, אני תשוש מוחין וחצי דמנטי. רדי ממני".
לירי: "אני אאסוף לך את כל החומר על הפרסומים שלהם, דברים בשם אומרם. עשה לי טובה, רק תקרא את החומר".
אני: "את יותר גרועה מרוטוויילר, באמשלי. עזבי אותי, להסתלבט אני מוכן, אני לא נכנס לעימות איתם. את אומרת לי פרסומים, זה מזכיר לי את יחיאל ארזי ז"ל. הוא מייסד עיתונות הספורט בישראל. זכיתי לעבוד איתו ואצלו הרבה שנים בעיתון 'הארץ'. אז הייתי מתלהב כמוך, לא זקן ונרגן כמו היום. באתי אליו יום אחד, אמרתי לו: יחיאל, יש לי סחורה סופנית, גברי לוי, יו"ר ההתאחדות אמר לי... הוא הקשיב לי וענה: רוני, מחר הוא יגיד שהוא לא אמר. הבנת? כי הסברתי לאט. אנחנו לא וודוורד וברנסטין, אין לי עניין לחשוף. אנחנו באים להסתלבט על המצב, זהו".
לירי: "אבל שלחתי לך מאמרים, התבטאויות של צמרת משרד הבריאות".
אני: "שלחי אותם לגיא פינס, איני מעוניין".
לירי: "יש לי חומר מעניין על הנגיף באוקלהומה. בגלל החומר הזה מכניסים ציבור של תשעה מיליון אנשים להיסטריה".
אני: "אני כבר היסטרי מהמילה אוקלהומה. את גורמת לי לצרבת, אז אני חייב לבלוע נקסיום. הרגת אותי".
לירי: "אז על מה אתה רוצה לדבר, יא היפוכונדר?".
אני: "עוד אין לי מושג. חמש דקות לפני ההקלטה אני אדע, נשבע לך".

למחרת היה יופי. צחקנו, הסתלבטנו 40 דקות על כלום ושום דבר, כמו שאני אוהב. אין יום שאין פה על מה לדבר. בפרלמנט שלנו למשל, מאשימים אותי שהדברים שכתבתי על ניבה בשבוע שעבר, גרמו אצלה לירידה במערכת החיסונית, והיא חיובית לקורונה.

אומנם איחרתי לקפה, אבל הג'מעה סיפרה לי בהתלהבות שניבה אינה חשה בטוב, ושבדיקת אנטיגן שביצע לה אריק מצאה אותה חיובית. אריק הסתובב בקפה כמו ד"ר כריסטיאן ברנרד, הראשון שהשתיל לב אנושי באדם, ולא הפסיק לספר לכולם: "ניבה הגיעה ואמרה שהיא מצוננת. מיד חשדתי, אבל היא טענה שאין לה סימפטומים. מיד רצתי לאוטו...".
"רגע, אריק. ממש רצת, או הלכת מהר? זה חשוב לי הפרט הזה".

הוא אמר שתמיד אני מתעסק בפרטים שוליים, ובגלל זה לא אגיע לכלום בחיי. "קוף, ממש רצתי, בסדר? הבאתי מטוש, ביצעתי את הבדיקה בשלמות אופיינית לי, כל השאר היסטוריה". בריאות ואריכות ימים, ניבה.

התיישבתי עם התפוגזר והקפה כדי להתעדכן בנעשה בעולמנו. הנה ידיעה יפה - שכר שנתי של אנשי חברה קדישא בראשל"צ. המוות אינו מחוסר עבודה, זה שיר של פורטיס מלפני 40 שנה, אבל מתברר שיש כאלה שמתפרנסים יפים ממוות.

שכרו השנתי של מנהל בתי העלמין הוא 643,150 שקל, שכר מנכ"ל 626,837. שני נהגים, שהם גם פקידים, אם צריך לכתוב איזה צטלה לכבוד המת - 449,893 שקל. יש גם עובד מנהלה: 360,375 שקל. יופי של תעשייה, והיא גם מגזרית רק לחניוקים וכיפות. חילוני וחס וחולילה, או אישה, לא יכולים לעשות את העבודה הקדושה הזו, שכרוכה בהשלכת גופות לבור. לא ברור לי איך הם עוד לא הנפיקו את החברה, זה אחלה כסף.

הנה עוד סיפור יפה, שממחיש את היותנו ועד קהילה בתחום מושב. עשרות מחבלים יהודים טובים, אמוניים כאלה עם כיפות גדולות, טליתות וציציות, וכל הציוד הקדוש, התנפלו על יהודים נחותים מהשמאל, קשישים - חובה להדגיש, שבאו לסייע לעראברים באיו"ש, במסיק הזיתים ובנטיעת עצים.

המחבלים היהודים היו חמושים באלות ועוד ציוד משחית, הכו זקנים ונשים ואף שרפו להם את האוטו. בגלל קדושתם של המחבלים, לא עשו להם כלום. הם שבו למאחז הבלתי חוקי בגבעת רונן, שהוקם על אדמה ששדדו ובית משפט קבע שחובה לפנותם, וזהו. כוח צה"ל הגיע אחרי האירוע. שבעה מפעילי השמאל הבוגדני נפצעו, חלקם סובלים משברים, ונגמר עוד אירוע שגרתי בנפת שכם.

אין מעצרים מנהליים, לא הורידו את ההתנחלות, כי זה לא מחבלים עראברים פשוטים, אלה מחבלים קדושים, יהודים אמוניים, אז מותר להם הכל.

אין חוק באיו"ש, כל דאלים גבר. אני רק מקווה שבפעם הבאה ששמאלנים יגיעו למסיק הם ישכרו כוח אבטחה צעיר, מיומן וחמוש בטייזרים ובכל הצעצועים שגורמים למחבלים לנוס על נפשם.

כשאני נמנמתי בבית הספר, לימדו אותנו שאסור בתכלית האיסור להרים יד על קשישים. אבל למדתי בבית ספר ממלכתי חילוני, לא של יהודים אמוניים, שהם הרבה יותר איכותיים מסתם יהודים, שלא שומרים שבת למשל.
אז שבת קודש לכולנו, גם לקשישים מהשמאל, וגם למחבלים מגבעת רונן.