הטור של קלמן ליבסקינד

מי שלא הספיק לקרוא את הראיון שפורסם בשבוע שעבר ב"הארץ" עם יולי נובק, עד לפני כארבע שנים מנכ"לית ארגון שוברים שתיקה, כדאי לו מאוד לעשות את זה. הראיון הזה חשוב מכיוון שיותר ממה שהוא מתאר את מה שקרה לנובק עצמה, הוא מספר את סיפורה של חבורה ההולכת ומתרחבת בשמאל הישראלי, שמתרחקת מהציונות, מתרחקת מישראל, ומוצאת פחות ופחות עניין במדינה היהודית.

הקבוצה הזו החלה את דרכה בוויכוח על דמותו של צה"ל, על "מחיר הכיבוש" ועל פתרון שתי המדינות, ואט אט מצאה את עצמה מנהלת שיח פעיל, ער, בלתי מתנצל, על עצם נחיצותו וצדקתו של המפעל הציוני כולו. רפרפו על תפיסות העולם של שלל ארגוני הקרן החדשה, קיראו מה קורה באגף השמאלי של העיתונות, ותיווכחו עד כמה הדיון על ה"נכבה" מחליף את הדיון על המדינה הפלסטינית, ועד כמה 48' הוא ה־67' החדש.

בואו נתחיל מנובק. היא גדלה בארץ, היא שירתה בצה"ל, במשך שנים היא הייתה הפרצוף של הארגון הישראלי שבכספי מדינות זרות הוציא את דיבת צה"ל וחייליו רעה בניכר, ועכשיו, אחרי שיטוט של שנה בעולם הרחב, ואחרי הרהורים שונים ומגוונים, הבינה שהקולקטיב הישראלי והציוני שחשבה שהיא משתייכת אליו הוא עניין שגוי. "כאג'נדה פוליטית, הקו של השמאל הציוני, שמסמן את הקו הירוק כקו מהותי שמסמל את ההפרדה בין מה לגיטימי למה לא לגיטימי, זה פסול. כי כששואלים את השאלה המאוד מעצבנת הזאת – מה ההבדל בין קריית ארבע ורמת אביב – אין לי תשובה טובה. המבנה הפוליטי נועד מיומו הראשון לשמור על רוב יהודי, ובמובן הזה הוא היה לא דמוקרטי. ההזדהות שלי עם הסיפור הזה הפסיקה".

עוד נחזור בהמשך לדיון המרתק על ההבדל בין קריית ארבע לרמת אביב, משום שלא משנה מאיזה צד אתם מגיעים אליו, חשוב לקיים אותו.
לפני כן, יהיה לבטח מי שישאל מה הסיפור כאן? אז למנכ"לית הקודמת של שוברים שתיקה אין עוד עניין במדינה יהודית, ואין עוד עניין בחזון הציוני כפי שהכרנו אותו, ואין עוד עניין במדינת ישראל כפי שהקמנו אותה. אז מה? ובכן, הסיפור הוא שנובק לא לבד. נובק היא עוד סימפטום לתהליך שמתרחש כבר שנים בשמאל הישראלי, כששורה ארוכה של פעילים מובילים בכמה מהארגונים הבולטים שלו שוברים הצדה בזה אחר זה.

יולי נובק (צילום: יונתן זינדל פלאש 90)יולי נובק (צילום: יונתן זינדל פלאש 90)

לא יורדים, "מהגרים"

מי שמבקש לצאת למסע בעקבות האגף הזה בשמאל הישראלי, מומלץ לו להתחיל בכתבה שפורסמה במאי 2020 ב"הארץ", כתבה שעקבה אחר הליך נטישתם את ישראל של כמה מהבכירים והמייסדים של ארגוני שמאל בולטים דוגמת הקרן החדשה לישראל, בצלם, שוברים שתיקה, קואליציית נשים לשלום, זוכרות, השנה ה־21, מצפן ועוד.

כמה ממייסדי הקבוצות הללו, מסתבר, הכריזו על רצונם לתקן את המדינה ולהילחם על דרכה, ואז הגיע דבר מה ששינה את מסלולם. אצל חלק מהם הייתה זו ההכרה בכישלון המאבק, אצל אחרים התגובות הקשות של הסביבה לפעילותם הקיצונית, והיו כאלה שסתם קיבלו הצעה מפתה ומפנקת במדינות שבהן הקריאות לחרם על ישראל נשמעות טוב יותר.

כך או כך, בוקר אחד הם החליטו לארוז מזוודה, להניח בצד את המאבק שמילא את עולמם, ולרדת. אמרנו "לרדת"? ובכן, הביטוי הזה הוא חלק מהעניין. משום שבחלקים מהחברה הישראלית, ובחלקים של העיתונות הישראלית (ודאי בעיתון "הארץ"), כבר לא משתמשים במילה הזו. שהרי למה להיות שיפוטי? מי אמר שלעלות על טיסה עם המשפחה מלונדון לישראל זה טוב יותר מלעלות עם המשפחה על הטיסה ההפוכה מישראל ללונדון? וכך, משיח על "עולים לארץ" ו"יורדים מהארץ", עברנו לשיח על "מהגרים". יש מהגרים לישראל ויש מהגרים מישראל, ואלה ואלה שווים.

כך או כך, רשימה ארוכה של נוטשים הופיעה בכתבה ההיא ב"הארץ", כשבאופן לא מפתיע העיתון בוחר לדון אותם לכף זכות, ולהסביר שהם "איבדו תקווה ונדחקו החוצה – עד שכמעט לא נותרה להם ברירה אלא לעזוב את ישראל".

מי ברשימת אנשי השמאל שירדו מהארץ? איתן ברונשטיין, שהקים את עמותת "זוכרות", ששמה לה למטרה להעמיק את מודעות הציבור היהודי בישראל ל"נכבה", ולקדם את מימושה, וחי היום בבלגיה. ופרופ' עדי אופיר, סרבן שירות ביו"ש וממקימי תנועת הסרבנות "השנה ה־21", שחי היום עם זוגתו ד"ר אריאלה אזולאי ברוד איילנד (אזולאי, אגב, סירבה לשוחח אפילו עם כתבת "הארץ", בטענה ש"אני תומכת בחרם ולא מעוניינת להתראיין לעיתון ציוני").

ופרופ' ענת בילצקי, לשעבר יו"ר בצלם. ודנה גולן, לשעבר מנכ"לית שוברים שתיקה. ופרופ' ניב גורדון, לשעבר מנכ"ל רופאים לזכויות אדם, החי היום בלונדון. וגילה סבירסקי, בעבר מנכ"לית הקרן החדשה לישראל ויו"ר הנהלת בצלם וממקימות קואליציית נשים לשלום. ופרופ' חיים יעקובי, שהקים את עמותת במקום, שפעילותה מתפרסת מהבדואים, דרך המסתננים ועד לפלסטינים, ופעילותו שלו מתפרסת היום בקיימברידג'. ופרופ' חנן חבר, שהיה שותף בהקמת השנה ה־21 והיה פעיל בארגון יש גבול.

ופרופ' אילן פפה, פעם חד"ש, איש ההיסטוריונים החדשים, שחי היום בלונדון. ויונתן שפירא, שיזם את מכתב הטייסים הסרבנים. ויעל לרר, שהייתה פעילה מרכזית בברית שוויון, שימשה עוזרת פרלמנטרית של עזמי בשארה וחיה היום בפריז. ופרופ' חיים בראשית, שעמד בראש בית הספר לתקשורת במכללת ספיר. וד"ר מרסלו סבירסקי, שהיה ממייסדי עמותת קול אחר בגליל, שעסקה בפתיחת היישובים הקהילתיים לאוכלוסייה ערבית וחי היום באוסטרליה.

לצד אלה הזכירה הכתבה ההיא ב"הארץ" גם סדרה של פעילי ארגון מצפן, שהמוכר שבהם הוא יגאל ארנס, ושנטשו את הארץ לפני עשרות שנים, וגם את הקולנוען פרופ' אייל סיוון, שחי באמסטרדם ומשם קרא להחרים את האירוויזיון בתל אביב, וגם את הבמאי והסופר והאומן אודי אלוני, שמבקש גם הוא להחרים אותנו ועושה את זה מניו יורק, ועוד ועוד.

מדברים במספרים

קחו את שרשרת הארגונים שהקימה החבורה המכובדת הזו, נסו למצוא לה מקבילה ימנית, ותשאלו את עצמכם אם אתם יכולים לדמיין מציאות שבה יו"ר מועצת יש"ע, ומייסדת ישראל שלי, ומנכ"ל אם תרצו ויו"ר ועד מתיישבי בנימין, ועוד עשרים כמותם, מחליטים להניח כאן הכל ולדלג לברלין או לפריז או לניו יורק. כולנו הרי יודעים שדבר כזה לא יכול לקרות. כלומר, שאדם פרטי כזה או אחר יכול לרדת מכאן, גם אם הוא גדל בערוגות הימין, אבל אוסף כזה של מובילי דעת קהל, ומארגני מחאות, ומייסדי ארגונים בימין הישראלי, שיארזו מזוודה בדרך לנטישה של החלום הציוני, זה באירוע שלא יקרה לעולם.

למה? משום שכל מאבקיו של המחנה הלאומי מתחילים כאן, ונגמרים כאן. כאן הבסיס. כאן השורש. כאן נמצא הכל. בלי ה"כאן" הזה, אין כלום. ומי שברגע אחד מניח את הכל והולך מפה, צריך לשאול את עצמו לאילו שורשים מחוברים המאבקים שלו.

לפני תשע שנים פורסמה ב"הארץ" כתבה נרחבת, שתהתה "למה כמעט 40% מהישראלים שוקלים לעזוב"? עזבו רגע את הדיוק בנתונים. לא הייתי בונה על המספר שהוצג בכתבה. ועדיין, גם אם לא ניצמד אליו במדויק, המגמה של הסקר הגדול שנערך לטובת הכתבה הזו הייתה ברורה, וכך גם הפילוח של האנשים שנשאלו אם היו שוקלים מתישהו בעתיד לעבור למדינה אחרת.

בין החילונים שנשאלו נתגלה שוויון: 46% מהם לא מוכנים לשקול רעיון כזה, ו־44% כן. אצל הדתיים: 73% לא מוכנים, ו־19% כן. וכמו בציר החילוני־דתי, כך בציר השמאלני־ימני. בשמאל, כך עלה מהסקר, 54% היו מוכנים לשקול את המחשבה, לעומת 46% שלא. בימין, 26% מוכנים לשקול אותה, ו־65% לא.

גלות כמילה מגונה

ההסברים לירידה מהארץ רבים ומגוונים: המצב הכלכלי, ההדתה, היעדר השוויון ועוד ועוד. אחד המרואיינים בכתבה על מובילי תנועות השמאל שעזבו את הארץ תלה את החלטתו, בין השאר, באכזבה שהייתה מנת חלקו כשתהליך אוסלו נתקע. וזה מעניין, כי בימין הישראלי תהליך אוסלו בעצמו היה יכול להיות סיבה לקום וללכת.

וזה כמובן לא קרה. זה לא קרה כשראינו את יצחק רבין המנוח מייבא לכאן ארגון טרור ומעניק לו סל קליטה. זה לא קרה כשראינו את הערים נמסרות לטרוריסטים. זה לא קרה כשראינו אוטובוסים מתעופפים באוויר וכשקברנו את מתינו. אין כאן ישראלי אחד שיכול היה להעלות על דעתו שבני קצובר או דניאלה וייס יחליטו בייאושם, נוכח המצב, לעלות על מטוס ללוס אנג'לס. ואם יש כאן קבוצה שהדרך שלה לנתב"ג קלה ומהירה כל כך, נדמה שראוי היה לה לבדוק עם עצמה מה עובר עליה.

נזכרתי, תוך כתיבת הטור הזה, בהקלטות שחשף לפני שלוש שנים ישי פרידמן, איש "מקור ראשון", אשר בהן נשמעו מרב מיכאלי ועמר בר־לב, היום שני השרים הבכירים במפלגת עבודה, כשהם מסתייגים משמה של המפלגה אז, "המחנה הציוני". אני לא מבקש לרמוז שמיכאלי או בר־לב בדרכם לעזוב את הארץ, או להכריז על עצמם כאנטי־ציונים. אני כן רוצה לומר שאי אפשר לברוח מההכרה בכך שהשמאל שהם מייצגים נזהר יותר ויותר משימוש בביטוי "ארץ ישראל", כי זה נשמע לו לאומני מדי, ונזהר יותר ויותר מלעסוק בעניינים "יהודיים", כי זה נראה לו בלתי אוניברסלי מדי, ונזהר יותר ויותר מתמיכה בלימודי תנ"ך מוגברים בבית הספר, כי זה נשמע לו "הדתה" מדי, ואף שאבותיו עסקו ב"ייהוד הגליל", הוא עצמו לא יחזור על הביטוי הזה, כי זה נשמע לו גזעני מדי.

ואם הזכרנו את מפלגת העבודה, הרי שאחת מסטירות הלחי הגדולות שחשתי בעת ראיון ברדיו הגיעה במהלך שיחה עם השר לענייני התפוצות ד"ר נחמן שי. "אני לא באתי לעודד עלייה לישראל", אמר לי לפני כמה חודשים, "זה לא הייעוד שלי. אני לא קורא לכל יהודי העולם לבוא מחר בבוקר לישראל, כי זה לא ריאלי. זה איזשהו חלום שהיה, מימשנו אותו. אני גם לא משתמש באותה מילה מגונה, 'גלות'". ודווקא משום שאין לפקפק בציוניותו של שי, הדברים הללו הדליקו אצלי נורה אדומה והבנה שמשהו אצל החברים באגף הזה השתנה.

חשוב לי להבהיר - אין בי קמצוץ של שמחה, או של שמחה לאיד נוכח הנוטשים את הארץ, או הנוטשים את הדרך, רק משום שהם באים מהאגף השמאלי. לגמרי לא. כל יהודי שעוזב את הארץ, או שעוזב את החזון הציוני, הוא כאב חד. את הוויכוח החריף על דמותו של הבית אנחנו צריכים לנהל תוך הבנה מוקדמת שזה הבית, ואין בלתו.

אין לי גם טענה שכל מי שהוא חילוני או שמאלני יעזוב אותנו מתישהו. חלילה. אבל אחרי שאמרנו את זה, נדמה לי שמותר לטעון שמי שיודע ללכת אל פסוקי התורה ולהצביע למה הוא יושב דווקא כאן, ומי שיודע למה הוא רוצה שהשבת בתל אביב תיראה כמו שבת במדינה יהודית, ולא כמו השבת במדריד, יש לו סיכוי גדול יותר להישאר כאן. הקו המרכזי המחלק את החברה הישראלית הוא קו היחס אל זהותה היהודית של המדינה. מכאן הכל מתחיל. כאן הכל נגמר. זו, אגב, הסיבה שבגללה אלף מומחים לקמפיינים לא יביאו את תושבי נתיבות ואופקים המסורתיים־מזרחיים להצביע למרצ, גם אם זו תוכיח באותות ובמופתים כמה חוקים העבירה לטובת הפריפריה.

בין רמת אביב לקריית ארבע

לפני כמה שנים כתבתי כאן בהרחבה על דוח מגוחך שפרסם ארגון השמאל מולד, בניסיון להראות כיצד משתלטת הציונות הדתית על תוכניות הלימודים בבתי הספר. הדוח הזה הזכיר את הפרוטוקולים של זקני ציון, וגם העובדות לא ממש התיישרו עם מה שהתפרסם בו, אבל לא זה מה שחשוב לענייננו. מה שבעיקר משך אז את תשומת לבי זו העובדה שהדוח ההוא מומן על ידי הגרמנים.

את העניין האירופי בשאלה אם נבנה עוד 100 יחידות דיור בבית אל, או שנמסור אותה לערבים, אני מכיר. אבל איזה עניין, תהיתי, יש לגרמנים בהחלטה של המחנכת בכיתה ג' בבית הספר בחולון, לשיר עם הילדים שירי חנוכה ולטעת איתם עצים בט"ו בשבט. ובכן, הטור הזה שקראתם כרגע עונה על השאלה הזו. הכל בא מאותו מקום. הדרך הבטוחה לנתק אותנו מבית אל, עוברת דרך ניתוק מחנוכה ומט"ו בשבט. הזיקה ליהדות, הזיקה לחגים, הזיקה להיסטוריה, מעוררות בדרך כלל זיקה גם לחבלי המולדת שלנו. מי שרוצה להילחם בזה, מבין שנכון לו להילחם גם בזה.

לפני סיום, זוכרים שהבטחנו לחזור אל האמירה ההיא של יולי נובק, שפתאום מתקשה להסביר לשואלים אותה מה ההבדל בין קריית ארבע לרמת אביב? ובכן, זו הנקודה היחידה בדברים שלה שהזדהיתי איתה. גם אני לא יודע להבדיל. זו ארץ ישראל וזו ארץ ישראל. כאן הערבים לא רצו אותנו, וגם כאן לא. כאן וכאן אנחנו חיים, כי ניצחנו אותם.

לפני כמה שבועות פרסמה טליה ששון, יו"ר המועצה הציבורית של הקרן החדשה לישראל, מאמר שלעג לטענה שהמתנחלים הם חלוצים. ששון סיפרה על סבא וסבתא שלה, שהקימו את קיבוץ קריית ענבים. הם, ורק הם, קבעה, חלוצים. המתנחלים, לעומתם, הם חבורת עבריינים אלימים.

במאמר תגובה מרתק שפורסם ב"מקור ראשון", השיב לה ישי פרידמן אחת לאחת. אחרי שהזכיר לה את ההיסטוריה של קריית ענבים וסביבתה, שהייתה מעט פחות פסטורלית, שוויונית ומלאת פיוס מהאופן שבו תיארה אותה ששון, הזכיר לה פרידמן עוד שהיא עצמה מתגוררת כבר שנים בבית זית, מושב שהוקם על אדמות שהיו עד 1948 בבעלותם של ערביי עין כארם.

דילגתי בסקרנות אל סוף הטור, כדי לקרוא את תגובתה של ששון. עניין אותי מאוד לדעת כיצד פתרה את הבעיה הערכית־מוסרית הזו, שהביאה אותה, יו"ר המועצה הציבורית של הקרן החדשה לישראל, לשבת על אדמות שנלקחו מערבים. ובכן, לבד מפלפולים משפטיים, לששון לא היה הסבר. ולפחות כאן, יולי נובק עולה על טליה ששון, משום שהיא לפחות מגלה יושרה. במילים אחרות, מי שלא יודע להסביר לעצמו למה מותר לשבת מוסרית וערכית בקריית ארבע, לא יידע להסביר למה מותר לשבת מוסרית וערכית ברמת אביב. אז מה אם טריבונל כזה או אחר קבע שזה חוקי, וזה לא? מה עם המוסר? מה עם עולם הערכים? מה עם הערבים שהאדמה הזו הייתה שייכת להם?

לי, אגב, אין בעיה עם ההתיישבות הזו ועם ההתיישבות הזו. אני יושב בקריית ארבע מכוח ההבטחה, ויושב בתל אביב מכוח ההבטחה. זו וזו ארץ ישראל. זו וזו שלי. ואלמלא אותה הבטחה, ואלמלא אותה מורשת יהודית, יש טעם רב בטענות הערבים שלפיהן הגענו הנה לפני שבעים ומשהו שנים כדי לגזול את הארץ שבה הם עצמם חיו. וכך, בלי זהות יהודית, נתקשה להסביר לעצמנו ולילדינו מה אנחנו עושים כאן. ובלי זהות יהודית נמצא שקל לנו הרבה יותר לרדת לברלין. או להגר אליה.