לקראת סוף שנות ה־90 סיימתי את לימודי המשפטים באוניברסיטה, והתחלתי התמחות בבית המשפט המחוזי בתל אביב אצל השופטת דבורה ברלינר, אז ראש הרכב פשעים חמורים. הווה אומר, הרכב של שלושה שופטים, שהיא הייתה נשיאתו, שמתעסק אך ורק בעבירות מין והמתה חמורות. כבר לא הייתי ילד, ומרבית חלב התמימות יבש משפתיי, ובכל זאת, הנחת היסוד שלי, כשהגעתי בחיל ורעד להיכל המשפט, הייתה שאנשים שהתמנו להיות שופטים בישראל הם משכמם ומעלה. גם מקצועית, וגם אנושית.
לשמחתי, ולמזלי, השופטת ברלינר הייתה בדיוק כזו. לפחות בחוויה האישית שלי. אישה מבריקה, צנועה, מסורה בכל נפשה לעבודתה ונטולת כל משוא פנים. אף על פי שהייתה דתייה, למשל, לא הרגשתי בשום הטיה אצלה למול נאשמים חובשי כיפה. והיו לא מעט. במקרה מסוים אחד, היא שפטה את נכדו של אדמו"ר מפורסם שהואשם באינוס קטינה. לאורך ימי המשפט הופעל עליה לחץ עצום, כולל פשקווילים ארסיים נגדה שנתלו בחוצות בני ברק, והיא עמדה בו באופן מעורר כבוד.
בקיצור, התברכתי - והתברכנו - בה כולנו. אבל זו ממש לא הייתה ההתרשמות שלי מכמה מהשופטים האחרים שהכרתי. והכרתי לא מעט, גם באופן יותר אישי, כי מתמחה נחשף לאחורי הקלעים של כס השיפוט. לדוגמה, ארוחות הבוקר המשותפות של שופטים, עם הקפה והקרואסון מהקפיטריה, שבהן הם מדברים מדי יום על הכל, פרט לתיק שבו הם דנים. ומה אומר? לצד אנשים שהם באמת משכמם ומעלה, כמו ברלינר, נתקלתי גם בגילויי קנאה, קטנוניות, וחמור מכך - חוסר בקיאות בחומר, הסתמכות מוגזמת על סיכומים של מתמחים בני יומם, ואפילו - אני כותב זאת בקושי ניכר - אי־הבנה משפטית, שגם פרחי משפט כמוני זיהו בנקל.
היו במחוז תל אביב שופטים שנתפסו ממש כבדיחה בידי הקולגות שלהם. לא פעם הם שובצו בידי המערכת בהרכב משולש, שבו עיקר תפקידם היה להיות נוכחים, ולכתוב כמה שורות בהכרעת הדין (שבה שני שופטי ההרכב האחרים שפכו מגילות על גבי מגילות של מילים). כשביררתי בזהירות איך קרה שאדם כזה הפך להיות שופט, ועוד בבית משפט מחוזי בתל אביב, ההסברים נעו בין מינוי פוליטי, פרוטקציה וטעות של המערכת, שכבר אי אפשר לתקן.
בתום שנה אינטנסיבית של התמחות הייתי כל כך מטולטל מהגילוי הזה, עד שהתחלתי, עוד כעורך דין, לפתח סדרת טלוויזיה שגיבוריה הם שופטים. קראתי לה “מאחורי הגלימה", ובמשפט הפתיחה של המסמך הכרזתי שהגיע הזמן להציג את האנשים האמיתיים מאחורי המיתוס, על כל חולשותיהם. המפיקים שקראו את המסמך הביעו עניין ראשוני, אבל סירבו בטענה ש"פה זה לא אמריקה". רוצה לומר, ראית יותר מדי סרטים. לא ייתכן שאצלנו שופטים יופעלו מתוך יצרים ומאבקי כוח. וזה בטח לא משהו שהצופה יסכים לקבל. האירוניה היא שהיום, אותו מסמך בדיוק היה נפסל כי היה נראה כמו קלישאה. אחרי הראיון המצוין ב"עובדה" עם אתי כרייף, מה עוד אפשר לספר על שופטים בישראל שיצליח להפתיע?
וזה מה שהופך את הראיון הזה, ודומיו, לחשובים כל כך. כי הם מבקיעים את חומת השתיקה שהייתה פה תמיד סביב המערכת המשפטית. חומה שהצורך הבסיסי בה מובן: כדי לשמר את כוחה וסמכותה של הרשות השופטת צריך לנהוג בה, מבחינה עיתונאית, בזהירות ובאחריות מרובות.
אלא שעם השנים, החומה קמה על יוצריה. בין היתר, מסיבות פוליטיות מובהקות. מערכת המשפט הפכה למשלט האחרון של האליטות הישנות, שאתרגו אותה שוב ושוב כדי שכוחה לא ייפגע. אבל לא לעולם חוסן. סיפורים כמו זה של כרייף (שההתנהלות שלה, ללא קשר, הייתה חרפה למערכת וטוב שהודחה ממנה) או התערבותו התמוהה/חצופה/נטולת הסמכות של נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק בעסקת הטיעון של נתניהו - מרעידים את אמות הספים של האמון במערכת המשפט. זה תהליך מפחיד ומסוכן, אבל הוא גם הכרחי. שופט מיתולוגי כבר אמר פעם, שאור השמש הוא המחטא הטוב ביותר.
התרעות פיקוד העורף