בלב קפוא

היו להם הרבה דברים לארוז, הייתה זו עזיבה לשלושה לילות בלבד, ולפי מזג האוויר שבחוץ, גם כך לא הייתה שום סיבה הגיונית לעזוב את המלון, גם לא איזו מטרה או מישהו שהיה זקוק להם שם בחוץ.

כשהודיעה שירן המבשרת, האישה שתקווה חיבבה כל כך, ושהביאה איתה כמעט תמיד בשורות טובות (אף על פי שנדירות הפעמים שפגשו בה), שהיא ופנחס “זכו" בשלושה לילות במלון פה קרוב, שלא מצריך שום נסיעה מייגעת, רק חמש דקות הליכה, שמחה תקווה כל כך. אף שבימים כתיקונם פחדה לחייך, שלא יראו את שיניה השחורות ואת אלו שחסרות, חייכה חיוך רחב.

כשנכנסה מבשרת הבשורות הטובות אל ביתם, בפאתי הסמטה בשכונת הארגזים, ליד המכולת של "הסנילי" (קראו לו "הסנילי" כי הוא תמיד שכח להחזיר עודף), השעה הייתה 11. ב־11 וחמישה, אחרי שאמרה להם מה לארוז, איפה להיבדק, שחלילה אין להם קורונה, מה שיכול לסנדל את כל החופשה, ונתנה בידה של תקווה אישור אירוח באותו המלון, עזבה את ביתם. זה לא היה באמת בית, אבל הם עשו ממנו בית, מה זה משנה קרטון או בטון, לקירות יש את אותה הצורה.

ב־11 ועשרה צחצחה תקווה את שיניה הספורות באצבעה ושטפה בברזיית בית הספר שמול ביתם. הימים ימי מגיפה, אף תלמיד לא היה שם, וגם השרת שתמיד הבריח אותה משם לקול קללותיה לא היה. כשסיימה עם שיניה, הכניסה את ראשה תחת הזרם החלש, המים היו קפואים.

היא נשכה את שפתיה וסיננה עוד קללה, גם היא מופנית כלפי השרת: “יא בן אל־כלב, למה לא הדלקת פה את הדוד", אמרה וצחקה. למרות הכל, תקווה אהבה את עצמה, היא ידעה שהאנשים הכי חלשים בעולם חזקים ממנה פי כמה, ובכל זאת, לא איבדה את ההומור שלה ואת הניצוץ המשונה ההוא באישוניה.

רופא אחד, פעם, בשכונה הרעה שבה גדלה, אמר להורים שלה שיש לילדה אישון מורחב. עוד לפני שהציע דרכי טיפול, אחז אביה בחוזקה בידה והוציא אותה מהמרפאה, לפני שיבוא איזה קנס בדמות תרופה. “אבא, אני מוזרה? יש לי עיניים מוזרות?", שאלה אותו. “יש לך עין אחת גדולה יותר, ככה את רואה מה שאנחנו לא, היום לפני השינה תברכי על זה, שמעת?", אמר לה.

ועד שהוא נפטר, כל ערב לפני השינה, בירכה על זה. ב־11 ועשרים הסירה את השמיכה מגופו הצנום של פנחס, וזה התכווץ פי כמה. “פנחס, יאללה, תקום, הבאתי לך בוננזה", אמרה. פנחס התיישב בקושי, נשען על הקיר ופקח את עיניו.

כך הם ישבו, הביטו על העוברים והשבים בכביש שמחוץ לסמטה וניחשו לאן כל אחד הולך, המשחק הזה היה מעביר להם את הרעב. זה לא שלא היה אוכל, עוד שעתיים, ועם עמידה של 20 דקות בתור, במקום ההוא, עם הוויטרינה בצורת לב, מעבר לכביש, יכלו לקבל חמגשית עם אוכל טוב, באמת טוב. אבל בינתיים, התעסקו בחיים של אחרים, האוכל יחכה.

פנחס רץ אל הברזייה, עד כמה שבן שישים ועוד שש, עם קוצב לב שמי יודע אם עדיין קוצב וכאבי גב נוראיים, יכול לרוץ. תקווה הביטה בו כשעצר וידעה שהוא ישוב על עקבותיו, וכך היה, הוא שב, לחש “סליחה, תקווה, שכחתי", נשק למצחה, לאישונה המורחב והלך אל הברזייה, להתקלח.

בלילה שאחרי, כשהרחובות התרוקנו מאדם, עמדו תקווה ופנחס בכניסה למלון “שפע" ברחוב מצליח. פקיד הקבלה הביט בהם וסינן משהו לפקידה שעל ידו.

לא צרח, לא בכה, לא התחנן, לא נישק את ידי הפקידה ולא השתמש בגילו, בכבודו או בנשיותה של תקווה. הוא שתק ובלע את רוק המים העכורים מהבקבוק. תקווה ניגשה אל הקבלה. “סופה בחוץ והמזרון שלנו רטוב כולו, אתה בגיל של הבן שלי", אמרה לפקיד.

“אתם יכולים לישון בלובי, הנה, יש פה כיסאות ואפילו תה חם", התערבה הפקידה. פנחס יצא ותקווה אחריו, בלי לומר מילה. במהדורת החדשות בבוקר שאחרי, סיפרו על הזוג שנמצא מחובק וקפוא בסמטה ברחוב הקטן, הוא במצב קשה, והיא נפחה את נשמתה, לא לפני שהתעוררה לפנות בוקר ובידיה הכחולות כיסתה אותו עוד קצת, שלא יתקרר לה אהובה, כי חורף עכשיו וכל כך קר בחוץ, כל כך קר.