שרת חברי ועדת החינוך במחוז מקמין במדינת טנסי הצביעו בשבוע שעבר פה אחד בעד ההצעה להוציא את הספר הגרפי “מאוס" מתוכנית הלימודים. חברי הוועד טענו כי הספר העוסק בשואה וזוכה פרס פוליצר מאת ארט ספיגלמן, ומציג יהודים כעכברים ונאצים כחתולים, מכיל קללות ודמות אחת המופיעה בעירום.

בתגובה ל"ניו יורק טיימס" אמר ספיגלמן שהוא אינו מבין את ההחלטה. “יש בספר מראות קשים ולא נוחים, משום שהם מתארים היסטוריה קשה", אמר ספיגלמן. המחנכים מטנסי התעקשו לומר את המילה האחרונה: “החלטנו להוציא את ‘מאוס' מתוכנית הלימודים משום שיש בו שימוש לא הכרחי בקללות ועירום ובשל תיאורי אלימות והתאבדות".

בשבוע שבו הזריק לדיון רוברט קנדי הבן - התפוח שנפל רחוק מהעץ וגם נרקב - לפעלתנותו ומחאתו השגויות והקטלניות נגד החיסונים לקוביד־19 את אנה פרנק, נאצים ומחנות השמדה כדוגמה לנטילת החירות האישית הקדושה בניסיון להכריח את אמריקה להתחסן, הדרת “מאוס" הייתה גשר אחד רחוק מדי. המחנכים הנאורים מטנסי הסבירו כי “אפשר ללמד ילדים היסטוריה, גם לא נעימה, בלי להראות להם את התמונות. אפשר לספר להם אותה ללא עירום וקללות.

רוברט קנדי ג'וניור (צילום: Rich Fury, GettyImages)רוברט קנדי ג'וניור (צילום: Rich Fury, GettyImages)

סטיב כהן, חבר הקונגרס היהודי הראשון מטנסי, אמר כי צנזור ספרים על השואה או על עבדות, על מעשי לינץ' ופרעות אחרות הוא דרך להדיח ממערכת החינוך ומהדיון הציבורי את הצורך להבין מה מסוגלת האנושות לעולל.

התכוונתי לכתוב על RFK הבן ועל מסע הצלב המתמשך שלו נגד כל מה שאמור היה להיות ערכי, איכותי, מוסרי וראוי באמריקה; כיצד תאים רדומים של דם רע בשבט קנדי הנביטו כמה צאצאי קמלוט המהווים סכנה ברורה ומיידית לכל מה שאמריקה אמורה הייתה להיות. אבל אחרי שעות של התפלשות במדמנה המכונה ארכיון, ניצחה הבחילה את הנחישות. עוד אשוב אליו, אני מקווה, אבל זה צריך לקרות בימים פחות קודרים, קרים ומקפיאי נשמה מאלה.

קל יותר להרהר בדמיון בין משבר הטילים בקובה שעליו ניצח JFK דודו ב־1962 ובין המצור הרוסי על אוקראינה. RFK הבן יהיה שם בהמשך, אלא אם ימות גם הוא בנסיבות מסתוריות כפי שמתה אשתו הראשונה ב־2012. לתמיכתו בשחרורו המוקדם של רוצח אביו, סירחאן סירחאן ב־1968, יכולים להיות היבטים הומניים שאינם קשורים לטרלולו הגורף; צאצאי הסנאטור היו חלוקים ביניהם עד שבא גווין ניוסום, מושל קליפורניה שההחלטה בידיו, ופסק שסירחאן יישאר בכלא.

בינתיים מוזמנים כולם לקרוא את השלאגר “ד"ר פאוצ'י האמיתי" מאת קנדי הבן. מזהים אותו לפי כריכתו ושקריו השחורים. בסוף שבוע ההכחשה העגום הצליח ניל יאנג להכריח את ספוטיפיי להוציא את שיריו משום שסירב להופיע לצד הפודקאסט של מתנגד החיסונים ג'ו רוגן.

גרהאם נאש, חברו ללהקת העבר המיתית, שלובש את לבו על שרוולו, דרש לא להשתמש בשירו “שיקגו" ובו השורה “אנחנו יכולים לשנות את העולם", בכנסים של תומכי טראמפ. הכל רב חן בעיניי, אבל אולי בהזדמנות אפשר לחשוב על נסיבות שבהן קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג ישובו לדבר זה עם זה; יאללה, סולחה!

אני מושקע ב"מאוס" מהימים שבהם הופיע בהמשכים בביטאון הקומיקס “Raw", עם צאתו לאור כספר באנגלית ובתרגומו לעברית. “מאוס" הציע תחליף לטיפול השגרתי בשואה שמיצה את עצמו. היומנים הקשים שודרו, נמסרו עדויות, נשפטו פושעי מלחמה הראויים למשפטי ראווה, ואחרים קיבלו רישיון לדלג על משפט צדק.

''מאוס'' (צילום: ללא קרדיט)''מאוס'' (צילום: ללא קרדיט)

“מאוס" הציב עם צאתו לאור ב־1987 שיא ואתגר של התייחסות אומנותית לנושא כה מצמית. כעמוד אש וקול לשישה מיליון יהודים מתים, ארט ספיגלמן הוא נושא דגל בעייתי. חובה לתת פתחון פה למבקריו הרבים הקובלים על ההימור המצליח שלו על “מאוס" כקיצור דרך לתהילה וכסף. אבל בשם יושרה אינטלקטואלית קשה לקחת ממנו את האגרוף בבטן. “מאוס" אינו סרט מצויר של ספילברג על עכבר יהודי.  

“מאוס: סיפורו של ניצול", גולל את תלאותיה של משפחת ספיגלמן היהודית־פולנית, האב ולדק והאם אניה והקורות אותם מבורגנות מרופדת אל פתח מחנה המוות “מאוסשוויץ". ספיגלמן צייר את היהודים כעכברים, את הנאצים כחתולים, הפולנים כחזירים והאמריקאים ככלבים. מי שדימו יהודים לעכברים היו הנאצים. בחזית הזאת לפחות היה ספיגלמן מוגן.

הוא מספר סיפור הישרדות בטכניקה של ציורי קומיקס בעלי מבנה קלאסי: תיבות מרובעות וקצובות וטקסט בבלונים. הטינה העזה, המעורבת בחמלה, שחש ספיגלמן כלפי אביו, גיבור הספר, עושה את “מאוס" למסמך חזק, ישיר וקומוניקטיבי.

ממרחק הזמן והזיכרון המתערפל, מה שנראה לפני 30 וכמה שנים כאומנות פוצעת, מדויקת ומתאווה להפיל קוראים לופתים את לבם בהשתאות נדהמת או חרון קדוש, סובל היום ממה שמעולל הזמן לעתים ליצירה שהייתה מוצר של זמנה. “מאוס" סובל היום מתסמונת גימיקית ופירוטכניקה מודעת לעצמה ולמקום שהיא ממרפקת בשורה הראשונה של מי ש"העזו" לשבור את הכלים ולהתייחס לשואה מחוץ לאתוס של "יד ושם".
הוריו של ספיגלמן שרדו את המחנות אך יצאו מהם חלולים וקהים, מתים־חיים שפנימיותם מהבהבת ואחר כבה. שנים רבות מאוחר יותר, בביתם החדש באמריקה, התאבדה אניה והשאירה את בנה חשוף לקשר קשה וסבוך עם אביו; קשר שהיה עינוי מתמשך, גיהינום דו־סיטרי של האשמות הדדיות ואכזבות מרות והסיבה לכתיבת “מאוס".

חייו ויחסיו של ספיגלמן עם אביו הם המוקד והלב של הספר. כותרת המשנה של הספר היא “סיפורו של ניצול", והקורא תוהה אם הניצול הוא האב ולדק, העכבר המסתדר ששרד את השואה, או ארט הבן, ששרד את התאכזרות והתעללות אביו.

ולדק של “מאוס" הוא עכבר מר נפש, אכזר ושפל, מלא רחמים עצמיים, מתוסבך ונמהר, המתעלל באשתו השנייה הכנועה ויורד לחיי בנו. רק כשהוא מעביר לבנו את סיפור המלחמה והצלתו, מתווסף פן אנושי לאישיותו הקשה. מסיפור העבר עולה אישיות אחרת: ולדק כמי שהשואה שינתה את ההרכב המולקולרי שלו ועיוותה את מהותו.

בחיפושו אחרי היומן האישי שכתבה אמו כדי שביום מן הימים יימסר לו ולילדיו, מגלה הבן כי אביו השמיד אותו. כך נשאר ספיגלמן עם גרסה אחת בלבד לסיפור, שהיה לו כנראה היבט נוסף ממקור אמין יותר ומעוות פחות מוולדק הממורמר.

מתוך הספר ''מאוס'' (צילום: ללא קרדיט)מתוך הספר ''מאוס'' (צילום: ללא קרדיט)

בתחילת הקריירה שלו כצייר קומיקס אוונגרדי במגזין “Raw", אושפז ספיגלמן במחלקה פסיכיאטרית. את העילה לאשפוז הסביר ספיגלמן כאירוע פסיכוטי בעקבות חוויית סמים קשה במיוחד. עם שחרורו מבית החולים התאבדה אמו באופן ובתזמון שבנה היה אמור למצוא אותה, אך הוא איחר להגיע והחמיץ את סצינת המוות שתוכננה עבורו בהקפדה גדולה.

בתוך נזיד האשמה הסמיך והרותח שבו הוא חי, מכיר ספיגלמן באפשרות שאמו התאבדה בגלל אשפוזו וכי מחלתו והתמוטטותו נגרמו בשל היותו נער הפוסטר של צאצא ניצולים. את הסבך הזה לא מצליח ספיגלמן להתיר.

ההחלטה להדיר את “מאוס" ללא קשר לאיכותו הספרותית, מאוסה במיוחד משום שהיא ערה לעובדה שבשנים האלה ממש נפרדת השואה מאחרוני שרידיה הפיזיים, ועדיה החיים עוברים מן העולם. שנים רבות אני תוהה כיצד יתמודדו העולם בכלל וישראל בפרט עם מה שנדמה בעיניי כ"סוף השואה".

מתוך הספר ''מאוס'' (צילום: ללא קרדיט)מתוך הספר ''מאוס'' (צילום: ללא קרדיט)

הרגע שבו לא יישארו יותר מי ששרדו את התופת ויכולים להעיד עליה או לחשוף את זרועם. בעידן של יותר מאמת אחת וגונבי דעת שאיבדו קשר עם המציאות, היומנים המצולמים ממחנות המוות, הגוויות וקברי האחים, יכולים להיות מוסרים מסדר היום כמו הטענה בדבר פברוק הנחיתה על הירח.

זה לא “מאוס" המסוים הזקוק להגנה, אלא היוזמה המתועבת לבטל את כל מה שאינו מסתדר עם אמריקה בגלגולה המטורלל והמעורר שאט נפש. אם אמריקה זקוקה למלחמת אזרחים נוספת כי המפלגה הרפובליקנית כמהה לסרבנות האלימה של הקונפדרציה, שינעמו להם רגבי עפרם. השאיפה להדיח מחיינו נכסי צאן ברזל שהגדירו את האנושות היא שמפחידה אותי.

על תלאות המהדורה בעברית של “מאוס" שמעתי מידידי אוהד זמורה, שהיה מנכ"ל הוצאת הספרים זמורה ביתן. אוהד הוא מהרבים והטובים שעברו בחיי ואינם עוד (געגועים אינם שמיכה להתכסות בה). פעם בשנה בערך, קודם בקריית אונו ואחר כך ברמת השרון, בא אוהד לביתנו לכוס תה של בוקר. ישבנו שלושתנו סביב השולחן הגדול שבנו לנו ביד חנה, דיברנו על ספרים, רעיונות ובעיקר צחקנו. צריך היה להכיר את אוהד כדי להבין איזה שועל ממולח, משועשע וצחקני היה. לעתים יצא מפגישתנו דבר מה ממשי.

מתוך הספר ''מאוס'' (צילום: ללא קרדיט)מתוך הספר ''מאוס'' (צילום: ללא קרדיט)

הוצאת זמורה ביתן רכשה את זכויות התרגום ל"מאוס" ב־1987, והחוזה עם ספיגלמן היה מסוג החוזים שמקשים על חייו של המו״ל. ספיגלמן דרש לאשר את התרגום העברי. הוא לקח את התרגום (יעקב רוטבליט) למרצה ישראלית בניו יורק ויחד ניסחו טענה כי שפתו של ולדק, על מוצאה הפולני־יידישאי המשובש והמסורס, לא עוברת בעברית. התרגום חזר לשיפוצים, עבר תיקוני צבע קלים ואושר על ידי ספיגלמן.
כאשר היה “מאוס" מוכן לרדת לדפוס, פרצה ממזוודה עלומה ומפתיעה בעיה חדשה: שני בני דודים של ספיגלמן, שאולי ידע על קיומם ואולי לא, שאחד מהם, מנחם שפיגלמן מחולון, לא היה יכול לעמוד מנגד ולהניח ל״מאוס" לראות אור בעברית. כשביקשתי לכתוב על “מאוס" קיבלתי לקריאה את ההתכתבות העוינת בין הספיגלמנים.

בן דוד אוסטרלי, מילוש ספיגלמן, קרא את “מאוס" באנגלית, הזדעק והתריע על קיומו בפני מנחם שפיגלמן. בספטמבר 1987 שמע ספיגלמן מבן דודו הישראלי. שפיגלמן נופף אצבע מוכיחה ורועדת מזעם תחת אפו של ספיגלמן. הוא העיד שהוא בנם של פסח שפיגלמן, שנספה בשואה ושוולדק מוסר עליו עדות חמה וחיובית בספר, ושל חסקל ספיגלמן, אחיו של פסח, שאימץ אותו בסוף המלחמה. שפיגלמן הגיע בזריזות לקובלנתו. עיקר כעסו יצא על העובדה כי חסקל ספיגלמן מוצג ב״מאוס" כקאפו יהודי, משתף פעולה עם הנאצים ומציל יהודים עבור בצע כסף. “כיצד אתה מעז", כתב שפיגלמן לבן דודו, “לבסס האשמות נוראות כאלה על מקור אחד ולפיו להשמיץ את אבותיי? אינני יודע אם דבריו של אביך יצאו ממוח סנילי או מפיו של שקרן מרושע".

שפיגלמן סתר את העובדות כפי שהן מופיעות ב״מאוס". האב פסח מעולם לא היה שוטר יהודי; חסקל שרד את אושוויץ ואת מצעד המוות של מאוטהאוזן, חזר לפולין ב־1946, עמד למשפט באשמת שיתוף פעולה עם הנאצים וזוכה מכל ההאשמות נגדו. כשהוא מנסה לשמור על טון תרבותי, קיווה שפיגלמן כי הדיבה על אבותיו נעשתה בתום לב; כי ספיגלמן הוטעה על ידי אביו החולה; וכי ניתן עדיין לתקן את הנזק והעוול שנגרמו.

שפיגלמן דרש כי בספר השני בסדרת “מאוס" יתנצל ספיגלמן על העובדות המשובשות בחלק הראשון וכי ההתנצלות תופיע ב"Raw" ו״בעיתון רציני נוסף". בכל מהדורה נוספת או בתרגום חדש לשפה זרה, יערוך ספיגלמן את התיקונים המתבקשים בגוף הטקסט על סמך העובדות החדשות שהובאו לידיעתו.

במשך חצי שנה ניהלו בני הדודים התכתבות אינטנסיבית, שנעה מנימוסים פולניים לחשיפת שיניים זועמת ולמתיחת שרירים משפטית. במהלך העימות המשפחתי היו ההוצאה בישראל והסוכן הספרותי באמריקה עדים לחילופי הדברים הקשים. בעוד ששפיגלמן היה מונע מכוח חובה מוסרית עמוקה וזיקה אישית ולא הרפה מעמדתו, נקט ספיגלמן גישות שונות, מאפולוגטיקה ועד פסיכולוגיה. הוא שמח לדבריו לגלות קרובי משפחה; הוא הבין שלכל סיפור יש יותר מגרסה אחת; מכיוון שטיפולו באביו היה מחמיר, הוא לא ראה סיבה להקל עם האחרים.

ספיגלמן לא חזר בו מהעובדות כפי שנמסרו לו: “אחרי שמונה שנות כתיבה וציור אינני יכול לעבור על הספר ולהכינו מחדש. אני להוט להשתמש במידע שהבאת לרשותי בספר הבא. אני מבקש לברר אם אתה מעוניין שאשתמש בכל העובדות שמסרת לי, אם אני יכול לצטט אותן". התכתבות בין ארט ספיגלמן מרחוב גרין, ניו יורק, ובין מנחם שפיגלמן מאלופי צה״ל, חולון, הייתה התכתבות בין שתי תרבויות שונות: זו שהשואה שלה היא ערך אבסטרקטי ונושא להתמודדות אינטלקטואלית, וזו שהשואה שלה היא יחידת זמן מתמשכת המשנה צורות ומצבי צבירה, אך אינה מרפה לעולם.

לפני שהסתיימו תלאותיה של הגרסה העברית, צף ועלה ספיגלמן ב״ווילג׳ וויס״ (6.6.1989). ספיגלמן - שאמור להיות מיקיריו של השבועון הניו־יורקי שעבר לאונליין, שאיננו עוד, משום שהוא אוונגרדיסט, אינטלקטואל ושמאלן - כתב ב״וויס" שאינו מאוהב בפתרון לבעיה היהודית שנקרא ישראל. “האירוניה גדולה במיוחד", כתב ספיגלמן, “יש שם פלסטינים עם חלום לאומי גיאו־פוליטי משלהם והם דורשים את הפינה שלהם בגטו. האם במקרה שיזכו באותה פינה, ידרוש ג׳ורג׳ חבש פרוסה נפרדת מאותה פיסת אדמה קטנה, כדי לממש את החלום הלאומי שלו? האם כל חדר בכל בית חייב להפוך לאומה לפני שניתן יהיה לעשות סדר במבנה החברתי העולמי? במקום לשנוא יהודים, שונא כעת העולם ציונים. כמובן שיש אנטי־ציונים שאינם אנטישמיים בהכרח. רבנים חסידיים, לדוגמה...".

ואז נפתחו שערי הגיהינום. תחת הכותרת “The King of Comix" ספג ספיגלמן חבלות קשות ב"וויס" מהקומיקסאי טד רול. רול לא ניסה להסתיר את סלידתו הקליקאית מספיגלמן, מפרס הפוליצר שקיבל ב־1992 על “מאוס" בקטגוריה שהוקמה במיוחד עבורו, מהאופן שבו התחבב על טינה בראון בשבתה כעורכת ה"ניו יורקר", שם הפך למאייר שערים קבוע, ומכך שעזר לאשתו פרנסואז מולי להתמנות לעורכת הגרפית של ה"ניו יורקר".

רוב הטענות היו קנאת מאיירים. היו גם כמה פגיעות ישירות. חלקן הדהד יותר מקולגה ממורמר. אני מחבב את המשפט: “עלייתו של ספיגלמן לצמרת היא פחות סיפור על מעשן סדרתי מקריח ויותר על כיצד יכולה תפיסת עולם מהונדסת להוביל לעמדת כוח בתחום התמחות מסוים".
“אין ספק ש'מאוס' תפס את הקורא האמריקאי", כתב רול, ב"נקודה שבה הגיע לרוויה עם שישה מיליון יהודים מתים. הנרטיב של ‘מאוס' מעוצב להפליא וסדר ההגשה המופתי אינו גורע מההישג של הרומן הגרפי... ועדיין הספר מתפקד כהעתק מיד שנייה.

ספיגלמן לא כתב את הסיפור אלא קיבל אותו מאביו. יצירת המופת נעזרת פחות בדמיון היצירתי של מחברה ויותר בסדרה של תעלולים סדרתיים הלקוחים מכתב היד של אביו". בעוד “מאוס" הראשון זכה בצדק למחמאות וקוראים,  “מאוס 2" נקרא כזנב כרות של לטאה המסרב להפסיק לנוע. הישירות, הרגש נטול הפילטרים, כוחה של השואה בגרסתה המצוירת והיעדר מידת רחמים, כל אלה נעדרים מ"מאוס 2", ומחליף אותם דיון מתנצל בהיסטוריה המשפחתית הנקרא כסוג של מחשבה נוספת המנסה לנקות את הגללים שהשאיר הספר הראשון.

בימים שבהם מגייסים אנשים רבים מדי את השואה לדיון פוליטי עכשווי, רובם ללא הידע ההיסטורי הדרוש או כמכחישים, קשה להתעלם מהאופן שבו השפיעה ההיסטוריה ולקחיה על תפיסת הסכסוך הישראלי־פלסטיני. ארט ספיגלמן אוחז בדעתו: “אינני אנטי־ציוני, אבל אולי הייתה ישראל צעד בכיוון הלא נכון, תשובה מיידית להרגיע את מצפון העולם אחרי השואה. תשובה לא מדויקת שאיננה מצליחה להתמודד עם הדילמות החשובות שעלו באושוויץ. עבורי, דמותו הרומנטית של היהודי שונה מזו של הצבר הכובש לבוש החאקי השותל עצים במדבר עם רובה על כתפו. אני מאמין ביהודי החיוור, הקוסמופוליטי, החצי מתבולל, הלא־שייך, תמיד על סף מנוסה ללא מקום להימלט אליו, המשתוקק לצדק, מכיוון שזה יהפוך את העולם למקום בטוח יותר לחיות בו, ושם הוא יהיה תלוי בתרבותו בלבד. אחרי השואה כולנו יהודים. התפקיד שלנו הוא לשכנע אותם בזאת". 