1. למה עכשיו?
שוק הקפה רותח. רותח. לא משום שהפינג'אן על האש. לא משום שמישהו שכח להוריד את הקומקום. הוא רותח בגלל עונת יובש בברזיל, ואחריה מכה של קרה. האנליסטים שמנתחים את שוק הקפה העולמי אומרים שהמחירים יירדו אם מזג האוויר ישתפר. אבל לא כל יצרני הקפה בטוחים בזה. יש להם עוד עניינים מורכבים שמכבידים על פס הייצור. היעדר עובדים בגלל הקורונה. תקלות בשינוע. עליית מחירי האנרגיה.

מהשמש הקופחת בדרום אמריקה, ועד לשולחן הישראלי בבוקר נינוח של שישי. זו הדרך שעושה כפית קפה. בדרך יש חקלאים שרוצים להתפרנס, ונהגי משאיות, ומתווכים, ובנקאים, וחברות תעופה, וממשלות שמטילות מסים, וחברות שאורזות, וחברות שמשווקות, ומשרדי פרסום שיסייעו לכם לבחור את הקפה הפחות טעים – כי הפרסומת יותר מושכת. כולם רוצים להתעשר. על חשבונכם.

מעת לעת אנחנו נזכרים בזה. השבוע נזכרנו. למה דווקא השבוע? כי מחירים של כמה מוצרים עלו, וכי היה חלון בלוח הזמנים הצפוף של התקשורת. באמריקה מדברים על אינפלציה והתייקרויות כבר כמה חודשים. בדצמבר, קרוב ל־60% מהאמריקאים אמרו שזה "לא זמן טוב לקנות מוצרים לבית". חלק גדול מהם הסבירו שהבעיה היא מחירים גבוהים מדי.

וככל שמדברים על עליית מחירים, כך עולה רמת הזעם. ובקצה מטווח הזעם תמיד יש מטרת דמות. השבוע – זו הייתה אסם. חברה שלא זיהתה במהירות מספקת שצריך להוריד את הראש, למלמל חצי התנצלות, להוריד מחירים של כמה מוצרים עד שאפשר יהיה להעלות אותם בחזרה, ולשרוד את הגל. זאת הייתה החברה שספגה את עיקר האש, ובעליה הואשמו בדרכים שונות ובניסוחים שונים בחמדנות.

האם הם אשמים בחמדנות? ייתכן בהחלט. אנשי עסקים נוטים לחמדנות כפי שפוליטיקאים נוטים לכוחנות. זו מהות המקצוע. אבל אין סיבה להניח שבעלי אסם חמדנים היום יותר מכפי שהיו חמדנים לפני חצי שנה. ובכל זאת, לפני חצי שנה לא העלו מחירים, והשבוע העלו. כך שהססמה "חמדנות" לא נותנת הסבר לשאלה למה עכשיו.

כשהשיח הציבורי סוער, אף אחד גם לא מחפש תשובה רצינית לשאלה למה עכשיו. תשובה רצינית תביא בחשבון לא רק מרכיבים כמו חמדנות, או ריכוזיות (הראשונה לא בעיה, השנייה כן), אלא גם התפתחויות גלובליות שהיכולת של ישראל להשפיע עליהן שולית עד בלתי קיימת. אם שוק הקפה העולמי רותח, המחירים באשקלון יעלו.

אם שוק האנרגיה עובר טלטלה, שיש לה קשר גם למשבר על גבול רוסיה־אוקראינה, אין לאביגדור ליברמן דרך למנוע אותה. אגב, ליברמן עצמו יודע את זה יותר טוב מכל אחד אחר. בנסיבות של רוגע, היה מלגלג על סערת המחירים הקצת מלאכותית שרגשה השבוע. חצי קילו של פופוליזם. ובעצם, ליברמן קצת לגלג, ומיד השתתק, שמא יבולע לו.

ישראל של ליברמן ונפתלי בנט הייתה השבוע למדינת ימין שמדברת שמאל. הליכוד של בנימין נתניהו, ימינה של בנט, ישראל ביתנו של ליברמן, יש עתיד של יאיר לפיד – כל אלה מפלגות שסדר היום הכלכלי שלהן רחוק מאוד מפיקוח ממשלתי על מחירים ומלחמת חורמה באנשי עסקים. אלה מפלגות של שוק חופשי, שראשיהן בחרו להתנהל השבוע בפחדנות אידיאולוגית.

לא עבר שבוע מאז שבנט ניסה לשכנע את כולם שהוא "איש ימין" (ותכף נדבר על השאלה מדוע), וכבר נתן לשרי ממשלתו לשלוח מכתבי איום ליצרנים ותעשיינים משל היה הסנאטורית הסוציאליסטית אליזבת וורן. אם הוא כזה איש ימין, שיעשה מה שימין היה עושה: מוריד מסים, מבטל רגולציה, מקצץ משרדים מיותרים, בירוקרטיה מכבידה.

ממילא, מי שבוחן את מה שמכונה "גל התייקרויות" יזהה שמדובר, קודם כל, בגל של התייקרות מוצרים בשליטת הרשויות. מחיר הדלק עולה. רובו מס. הארנונה עולה. גם היא מס. את מחירי החד־פעמיים והממותקים העלתה הממשלה. בצדק. אבל זו התייקרות שלא קשורה לאסם. החשמל עולה. גם זה לא קשור לאסם. הממשלה עושה סיבוב על הגב של יצרני מזון, כשהכסף הנוסף נכנס ברובו לקופה שלה, שמסיבות פוליטיות היא לא רוצה לקצץ.

המתנגדים לפיקוח ממשלתי הדוק על מחירים ומוצרים נעזרים לעתים בסיפור יפה, סיפור ישן, על האווילות העקרונית של פוליטיקאים שמנסים להסדיר מנגנונים מורכבים בלי לחשוב. קראתי אותו בספר של פרופ' תומס סואל, והנה הוא לפניכם: במאה ה־16 הטילו הספרדים מצור על העיר אנטוורפן כדי להכניעה. המצור הביא לעליית מחירים חדה בעיר. המוצרים נהיו כל כך יקרים, עד שהיה שווה ליבואנים ולמבריחים לנסות לפרוץ את המצור.

אז הם המשיכו להזרים מוצרים, ואנטוורפן החזיקה מעמד. אלא שאז החל הציבור להתמרמר על המחירים הגבוהים, והפוליטיקאים של אנטוורפן נחלצו לעזרתו. הם הטילו פיקוח על המחירים. כי לא יפה להפקיע בזמן מצור. מכיוון שהיה פיקוח, המחירים ירדו. מכיוון שירדו, למבריחים לא היה טעם להסתכן ולהעביר מוצרים לעיר. הפיקוח הוביל למחסור. סוף מעשה: המחירים ירדו – אבל אנטוורפן נכנעה.

כמובן, ישראל של המאה ה־21 איננה אנטוורפן של המאה ה־16. כמובן, כל לקח כללי מסיפור ישן צריך ללמוד בקפידה. כמובן, כשהציבור רוגש קשה לפנות זמן ללמידה. ובכל זאת, הנה הצעה לשיעור ראשון: כלכלה בסיסית של תומס סואל. זה ספר לאיש ימין, שרוצה לנהל כלכלה של ימין. נגיד, מישהו כמו נפתלי בנט.

2. מאותת ימינה
אני איש ימין. למקרה שלא שמתם לב, זה היה המסר. לפני שבוע, בראיונות סוף השבוע שלו, ראש הממשלה נפתלי בנט חזר עליו, ושוב חזר. "אני עדיין איש ימין", אמר לבן כספית ב"מעריב". "אני איש ימין", אמר לנחום ברנע ב"ידיעות אחרונות". "אני איש ימין", אמר לחגי סגל ב"מקור ראשון". "אני ימין ועמדותיי לא השתנו", אמר למוריה קור ב"ישראל היום".

למה אמר? יש לזה לפחות שלוש סיבות (חוץ מהסיבה הפשוטה, שהוא איש ימין). האחת – רוב הבוחרים בישראל הם אנשי ימין. או ימין־מרכז. אם בנט חפץ בחיים פוליטיים גם לאחר קץ ימיה של הממשלה הזאת, זה המרחב שבו נמצאים יותר בוחרים.

השנייה – בנט הבין שמרחבים אחרים סגורים עבורו. גם אחרי שהקים ממשלה עם לפיד ועם מנסור עבאס, הוא לא יזכה לקולות במרכז ובשמאל. לא משום שבוחרי המרכז־שמאל נגדו. הם דווקא מעריכים את מה שעשה, אבל יש להם אלטרנטיבות שקרובות יותר ללבם. בנט הוא לא אריאל שרון.

הוא לא מנהיג ששווה לאנשי מרכז־שמאל להצביע עבורו, למרות הרקורד שלו, כי קשה לעמוד בפיתוי להעמיד איש ציבור כל כך משמעותי בראש המחנה שלך. בנט הוא כלי. הוא עושה עבודה, שכרגע נוח איתה למרכז־שמאל. אבל לא הפך למותג שהמרכז־שמאל ישים בראשו. לא עכשיו, וכנראה גם לא אחר כך.

השלישית – חלק ניכר מבוחרי הימין מתחילים לשכוח שבנט הוא איש ימין. מקבץ הראיונות הצפוף שלו נועד להזכיר להם את העובדה הזאת. הוא יודע שרבים מהם כועסים על הצעד שעשה. הוא מקווה שיש מי שפחות כועסים, או שכועסים, אבל מסוגלים להתגבר על הכעס ביום פקודה.

אלה אמורים להיות בסיס התמיכה שלו בסיבוב הבא. ימין שאיננו "סמוטריצ'י" (ההתבטאויות שלו נגד סמוטריץ' החריפו במידה שעולה ממנה ויתור על הזן הזה של בוחרים). ימין שאיננו "ביביזם" (גם על הימין הזה בנט מדבר בחריפות). הנה, השאלה היא האם יש מספיק ימין שהוא לא זה ולא זה ויראה בבנט כתובת.

לשאלה הזאת יש תשובה. אבל לא תשובה מספקת. התשובה היא – "תלוי". במה זה תלוי? קודם כל, במה שיקרה בליכוד. אם נתניהו ממשיך לעמוד בראשות הליכוד, ישנם כנראה לא מעט בוחרים שיחפשו את האלטרנטיבה של ימין בנוסח "לא סמוטריץ', לא ביבי". אלה המצביעים של בנט וגדעון סער בבחירות האחרונות. קצת פחות או קצת יותר מ־10 מנדטים.

לעומת זאת, ליכוד בראשותו של מישהו שאיננו נתניהו עשוי לייתר את הצורך הזה, בעיקר אם זה יהיה מנהיג שיצליח לרסן כמה מהנציגים הקולניים יותר של מחנה ה"ביביזם". ובמילים אחרות: נתניהו טוב לבנט. הוא טוב משום שהוא מחזיק לו את הקואליציה עכשיו. הוא טוב משום שהוא ישלח אליו בוחרים אחר כך.

זה תלוי גם בשאלה מה הבוחרים האלה, שבסיבוב האחרון בחרו בנט וסער, חושבים על בנט היום. גם לזה יש תשובה, ואולי בגללה בנט נלחץ להדהד שוב ושוב את המסר "אני ימין". התשובה בקיצור היא שבנט מאבד אותם. בהדרגה, אבל מאבד. איך אנחנו יודעים? השבוע בחנו שתי ראיות: האחת, פשוטה להבנה.

סיכום כל הסקרים מהבחירות ועד היום, ומספר המושבים שהם צופים לימינה. הסקרים תזזיתיים, אבל יש מגמה, והיא ברורה: כלפי מטה. פה ושם יש סקר שנותן לימינה יותר מאחרים (האחרון שבהם, בערוץ 13, לפני קצת יותר מחודש). אבל בחמשת הסקרים האחרונים ימינה מתנדנדת בין 4 ל־6 מנדטים. תקווה חדשה, שאולי גם בוחריה שייכים לאותו גוש של ימין חדש שבנט בונה עליו, נמצאת ברוב הסקרים מתחת לאחוז החסימה.

הראיה השנייה יותר מורכבת, וגם יותר מעניינת. היא מבוססת על הצבעות חוזרות של משתתפים במדד האמון של אתר המדד. במדד האמון הגולשים מדרגים את רמת האמון שלהם במנהיגים מ־0 עד 10. בגרף שהרכבנו בחנו דירוגים חוזרים, ואת הפער ביניהם.

לדוגמה, מצביעת ליכוד, שלפני חודשיים דירגה את בנט, ולפני שבועיים דירגה אותו שוב. או מצביע של יש עתיד, שלפני ארבעה חודשים דירג את בנט, ולפני יומיים דירג אותו שוב (אנחנו מעודדים דירוג חוזר, בדיוק בשביל זה – לעקוב אחרי המגמה). לכל אחד מהמדרגים פעמיים או יותר, החשבנו את הדירוג הראשון והאחרון, ובחנו מה קורה לפי מפלגה.

התוצאה מרתקת: הדירוג של בנט עולה אצל כל המצביעים שהם מצביעי מרכז־שמאל מובהקים, ויורד אצל כל מי שמצביעים ימינה מהמרכז. ושימו לב, זה לא "קואליציה" ו"אופוזיציה". מצביעי הימין של בנט עצמו, של סער ושל ליברמן, הורידו את רמת האמון שלהם בראש הממשלה. מצביעי המרכז ושמאל של יש עתיד, אבל גם של מרצ ושל המשותפת, העלו את רמת האמון שלהם בראש הממשלה.

במילים אחרות, השותפים של בנט בוטחים בו יותר מבעבר, אבל המצביעים שהוא זקוק להם בוטחים בו פחות מבעבר. האופן שבו הוא ממלא את התפקיד לא מחזק אותו בציבור הבוחרים שהוא זקוק לו כדי שהקריירה הפוליטית שלו לא תסתיים אחרי קדנציה אחת בפסגה.

3. מתח גבוה
המכון למחקרי ביטחון לאומי קיים השבוע את ועידתו השנתית תחת שם בומבסטי כמקובל ("עת להחלטות קריטיות" - ועל זה ייאמר, או שכן או שלא). ועוד כמקובל, המכון פרסם סקר שמלווה את הדיונים. בין השאר, הסקר בחן את המתחים העיקריים בחברה הישראלית, כפי שהם נתפסים על ידי הישראלים עצמם. זה מעניין, משום שרק לפני כמה שבועות פרסם מכון אחר, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ממצאים מקבילים על שאלה מקבילה, כך שיש מה להשוות ולמה להשוות.

סקר ''המדד'' (צילום: מרק ישראל סלם)סקר ''המדד'' (צילום: מרק ישראל סלם)

ההשוואה מעניינת משתי סיבות: האחת, יש הרבה מאוד דמיון בין תוצאות שני הסקרים, כך שאפשר לומר שהשני מתקף את ממצאי הראשון. לא שהייתה סיבה לחשוד שהראשון לא בסדר. אבל כאשר רואים ממצאים כל כך דומים בשני סקרים שונים, זה נוסך מידה של ביטחון בממצאים.

אם בסקר של המכון לדמוקרטיה קצת יותר מ־40% מהיהודים אמרו שהמתח יהודים־ערבים הוא הקשה ביותר בחברה הישראלית, ובסקר של המכון לביטחון הממצא ביחס למתח הפנימי "שמדאיג אותך ביותר" היה זהה (הבדל של אחוז אחד), כנראה שזה אכן מה שאנחנו חושבים.

אנחנו - קרי היהודים בישראל. למרות, ואולי בגלל, ההשתתפות של רע"ם בקואליציה, למרות, ואולי בגלל, העיסוק המתמיד בשאלות הנוגעות להשתלבות המגזר הערבי בחברה הישראלית - המתח הזה נמצא בראש.

בדומה, קל לראות שהמתח הבין־עדתי, מזרחים ואשכנזים, נמצא יותר בראש של פרשנים והגיגנים מאשר במציאות. בסקר אחד שאלו במפורש על "מזרחים־אשכנזים". בשני רמזו ל"מתח בין־עדתי". בשני המקרים, רק מיעוט קטן הציב את המתח הזה כמתח העיקרי בחברה. זה כמובן לא אומר שהוא לא קיים כמתח מסדר שני, שלישי או רביעי. אבל בוודאי שאחרים קודמים לו, ובאופן משמעותי.

הדמיון ניכר לעין, אבל ישנו גם שוני. כ־10% נדדו מהקטגוריה "ימין־שמאל" בסקר המכון לדמוקרטיה, וחנו השבוע בקטגוריה "רקע מעמדי כלכלי־חברתי" של המכון לביטחון. למה נדדו ממתח אחד למתח אחר? שאלה מעניינת, ואפשר להציע לה שתי תשובות אפשריות. קודם כל נאמר, שהם כנראה לא נדדו בגלל שיטת סקירה או דגימה, ולא בגלל עניינים מתודולוגיים אחרים.

הזהות הקרובה ברוב סעיפי הסקרים מעידה שהסקרים בסך הכל דומים במתודולוגיה. אז למה המתח "ימין־שמאל" ירד והמתח "רקע מעמדי" עלה? כאמור, אפשר להציע לזה שתי תשובות:

אפשרות אחת: בגלל הנוסח. המכון לדמוקרטיה שאל בבוטות על "עשירים ועניים". המכון לביטחון שאל יותר במרומז על "רקע מעמדי חברתי־כלכלי". כוונת השאלה דומה, אבל הנוסח שונה. הנוסח השני רך יותר, מעורפל יותר, ואולי מקל על משיבים ומשיבות לבחור בו.
אפשרות שנייה: בגלל העיתוי.

זו האפשרות שנראית לי נכונה יותר. נכון, יש הבדל בניסוח, והוא יכול לספק הסבר למה "רקע מעמדי" מקבל עדיפות לעומת "עניים־עשירים". אבל עדיין צריך להסביר מדוע כשליש מהבוחרים במתח "ימין־שמאל" בסקר המכון לדמוקרטיה עברו לפתע לקטגוריה אחרת. העיתוי מספק הסבר טוב. סקר המכון לדמוקרטיה נערך ביוני של 2021, בתקופת ההשבעה של ממשלת בנט־לפיד.

כלומר, הסקר נערך כאשר המתח הפוליטי שהתלווה לארבע מערכות בחירות ולמשא ומתן הקואליציוני שבא בעקבותיהן עדיין היה טרי בזיכרון ונוכח בשיח הציבורי. לעומתו, הסקר של המכון לביטחון נערך בנובמבר ודצמבר, אחרי שהממשלה התייצבה והבחירות נדחקו מהתודעה לטובת עניינים אחרים, דחופים יותר.

מה היו העניינים הדחופים של נובמבר ודצמבר? אהה - בראשית נובמבר עבר התקציב. כלומר, מה שהיה בראש החדשות באותם ימים מתאים יותר לשאלה על "רקע מעמדי חברתי־כלכלי".

והנה התשובה שלכם לשאלה מהו המתח העיקרי בחברה הישראלית. המתח העיקרי הוא זה שנמצא בתודעה בזמן נתון על רקע אירועים נתונים. לאורך כל השנה, ישנה בולטות של המתח היהודי־ערבי, והוא נשמר יציב. אבל המתח הפוליטי קצת ירד, ובמקביל עלו מתחים אחרים. אם הסקר היה מתנהל השבוע, מותר להניח שהמתח "עניים־עשירים" היה מקבל עוד דחיפה כלפי מעלה.

הסנטימנט הציבורי היה מלמד שהעניים הם כל מי שמשלמים מחירים יותר גבוהים על אקונומיקה, והעשירים הם כל מי שמרוויחים מהמחירים היותר גבוהים של אקונומיקה. מה כל זה אומר? יכול להיות שזה אומר שהשאלה על מתחים בחברה פשוט לא כל כך חשובה. ברוב המקרים, תדעו בעצמכם, גם בלי לשאול, מה המתח העיקרי בחברה בכל זמן נתון.

האירועים יכתיבו את סוג המתח. המציאות תכתיב את סוג המתח. וכמובן, גם השאלות יכתיבו את סוג המתח. הסוקרים הם שבוחרים להציג דווקא את חמשת המתחים שהזכרנו, ולא מתחים אפשריים אחרים. נאמר, בין "משכילים לבורים". נאמר, בין "עירוניים לכפריים". נאמר, בין "חובבי סדר למבולגנים" (מתח משמעותי אצלי בבית). ואפילו, בין מי שמאמינים למה שכתוב בסקרים לבין מי שלא מאמינים.