בבוקר יום שבת, 1 בינואר 2022, נורו שתי רקטות מרצועת עזה לעבר ישראל והתפוצצו מעל הים. ספתח נחמד לשנה האזרחית החדשה, והאמת היא שמאז שרר שקט יחסי. העובדה שהסכסוך "מנוהל" מאפשרת לנו לחיות בסוג של שפיות, ובהיבט הזה ינואר היה חודש סטנדרטי ואפילו קל. פיגוע דריסה, פיגוע דקירה, יידוי אבנים על אוטובוס, ניסיון של חמאס לנכס לעצמו את פרעות הבדואים ב"נגב הכבוש", לא משהו שרבים מאיתנו התעכבו עליו.

התרגלנו למציאות ה"סטטוס־קוו" המוזרה ששוררת כאן מאז ההתנתקות, אבל מבחינת קוראי ה"ניו יורק טיימס", המציאות כאן שונה לגמרי. עזבו אג'נדות, דעות ופרשנויות – על פי המידע השוטף שהגיע אליהם בינואר 2022, כלל לא היו רקטות, לא היו פיגועי דריסה, דקירה או אבנים, לא היו איומים של חמאס. ובכלל – חמאס אינו ארגון טרור ששולט בעזה כבר 14 שנה, אלא מוגדר כ"קבוצה צבאית אסלאמית".

מה כן היה?
הסיפור החשוב ביותר שהוביל את שנעשה בישראל בחודש החולף על פי ה"ניו יורק טיימס", הוא הפלסטיני־אמריקאי עומר אסעד המסכן, שמת מהתקף לב לאחר שנעצר בידי חיילי נצח יהודה וככל הנראה טופל על ידיהם בגסות לב. מתוך 15 סיפורים שפורסמו על ישראל במהלך ינואר, שלושה עסקו בסיפור הנ"ל (סיפור רביעי פורסם ב־1.2).

סיפור אחר, בן 1,300 מילה, עסק באסיר שובת הרעב הישאם אבו חוואש ששוחרר ממעצר מנהלי (מבחינת העיתון מדובר באסיר, לא טרוריסט לשעבר) והוא התנוסס על עמוד חדשות המזרח התיכון של האתר במשך עשרה ימים. הכתבה פירטה את כל ההיסטוריה והסטטיסטיקה של המעצרים המנהליים בישראל, תוך התעלמות מוחלטת מכך שיש פן נוסף לתמונה הזו – ההיסטוריה של הטרור הפלסטיני.

לא היה אפילו אזכור שולי של מאות סיכולי הטרור בשנה החולפת, או מספר הנרצחים בפעולות טרור (שבעה אזרחים ועשרה חיילים), או אלפי המקרים של יידוי אבנים ובקבוקי תבערה. כל זה לכאורה פשוט לא קרה.

סיפור נוסף התמקד בפינוי שתי משפחות משייח' ג'ראח. העובדה שהן פונו כדי לבנות בית ספר לילדים עם צרכים מיוחדים הוזכרה באיזשהו מקום בתחתית הטקסט, אבל העובדה שלפני כחודש וחצי אם לשני תינוקות נדקרה בשייח' ג'ראח על ידי נערה פלסטינית בת 14, הושמטה מהסיפור וגם מהרקע ההיסטורי הנרחב שהגיע כל הדרך ל־1967. גם בארכיון אין לדקירה הזו כל זכר.

אז מה חדש?
לכאורה, אין בכך כל חדש. מבחינת לא מעט ישראלים, ה"ניו יורק טיימס" הוא המקבילה האמריקאית של "הארץ", עיתון חובב מחבלים שנקרא על ידי קומץ שמאלנים מרירים וחבל להתעסק איתו. אבל זה ממש לא כך. ראשית, ה"ניו יורק טיימס" הוא עיתון ותיק בעל שם עולמי, שמשפיע על כלי תקשורת אחרים בארה"ב ובעולם.

אם הוא ישנה אפילו משהו קטן ממנהגו, תהיה לכך משמעות גדולה. אף אחד לא מצפה שהעיתון ישנה את תפיסת העולם שלו, אבל העובדה שהתרגלנו ליחס הלכאורה פרו־פלסטיני הזה, ושבמשך עשור משרד החוץ התפרק ממשמעותו ולא טיפל בכך, לא אומר שזאת הדרך הכי נכונה להמשיך בה.

זו אחריותה של ישראל להפנות את תשומת לבה של מערכת העיתון לכך שהיא מונעת מידע מהקוראים, גם אם אינה מודעת לכך ואינה פועלת בזדון. בניגוד לקוראי "הארץ" הישראלים שחשופים למידע הזה אבל מחליטים להתעלם ממנו כדי לשרת נרטיב מסוים – קוראים רבים של ה"ניו יורק טיימס" פשוט אינם יודעים.

אחרי שנים ארוכות של דיווח בסגנון הזה, קוראי ה"טיימס" לא יכולים שלא לחשוב שהישראלים הם אימפריאליסטים גסי לב שהשתלטו על אדמות של פלסטינים מסכנים שמעולם לא עוללו רע לאיש, שולטים בהם להנאתם, ולולא הייתה עיתונות זרה שמדווחת על הפשעים – היו רוצחים אותם בשביל הכיף. וכשזו התדמית שמצטיירת, איך לומר – קצת קשה להאשים את האנטישמים.

למה לנטר רק את ה"טיימס"?
פעמים רבות קורה שהשיח הכאוטי והמתלהם שסיגלנו בשנים האחרונות, מפריע לראות את המציאות. השיח בעיקר בנוי על התרשמויות ועל עובדות חלקיות או רעועות, שמבססים עליהן מגדלים גבוהים של דעות לכאורה מוצקות. "ככה נראה לי", או "זו הדעה שלי ולא תסתמו לי את הפה", הפכו לטיעונים שגורים (לצד התנכלו לי, שתו את דמי, צלבו אותי, ולא יהיה כלום כי אין כלום). התחושה שנוצרת לפעמים היא שמרוב התרשמויות אנחנו מפספסים את המהות. כך שראשית, ראוי לבדוק אם ההתרשמות נכונה.

כבר שנים ארוכות שכולנו חיים בתחושה שהמדיה הליברלית בארה"ב ובאירופה היא אנטי־ישראלית. עם השנים קמו גופים שעוקבים אחר הפרסומים על אודות ישראל ומתקוממים על דיווחים חלקיים או מוטים, אבל לא קיים ניטור מסודר של כלי תקשורת. מספרים. מכיוון שאני רק אדם אחד, לקחתי על עצמי רק כלי תקשורת אחד, שאעקוב אחריו מדי יום ואבדוק בו את הפרסומים לגבי ישראל. זה משהו שניתן לעשות, והתחייבתי לעשות זאת במשך שנה שלמה ולבדוק את התוצאות בסיומה.

מה קרה בינואר?
בינואר, כאמור, פורסמו 15 סיפורים על ישראל ב"ניו יורק טיימס". ראשית, היה מפתיע לגלות ששליש מהם (חמישה) לא עסקו בנושאים פרו־פלסטיניים. שלושה עסקו בקורונה בישראל ובחיסון הרביעי. הרביעי עסק בעסקת הטיעון המתרקמת של נתניהו. החמישי פרש ראיון מצולם רחב יריעה עם בברלי ברקת, אשתו של ניר ברקת, שהיא אומנית שעובדת עם פסולת של פלסטיק. פוליטי או אומנותי? אולי שניהם.

תשעה סיפורים היו שליליים: שלושה כאמור עסקו במותו של הפלסטיני־אמריקאי עומר אסעד, אחד בשביתת הרעב, הרביעי בפינוי בשייח' ג'ראח, ושלושה סיפורים לא היו קשורים לפלסטינים. הראשון היה הסיפור הענק שזכה לכותרות גם בארץ, לגבי חברת NSO הישראלית והקומבינות הדיפלומטיות־ריגוליות.

השני דיווח על התאבדותו של חיים ולדר, והשלישי על הפיכת הרשעתה של התיירת האנגלייה בקפריסין שהאשימה ישראלים באונס (הסיפור על חיים ולדר הופיע בעמוד "העולם", ויומיים לאחר מכן צץ פתאום שוב, הפעם בעמוד הבית של האתר, כך שנספר פעמיים). לא נעים, אבל קשה שלא להבחין שהמשותף לשלושת הסיפורים שאינם קשורים לסכסוך, הוא שכולם עוסקים במוסר קלוקל של ישראלים.

סיפור אחד מתוך ה־15 היה חיובי – האו"ם נענה לבקשה הישראלית לגנות הכחשת שואה. פרסום נוסף עסק באופן נרחב באנטישמיות, אפרופו השתלטות הטרוריסט האנגלי על בית כנסת בטקסס (באופן כללי, מעניין לציין שבינואר פורסמו ב"ניו יורק טיימס" לא פחות מ־30 סיפורים שקשורים באנטישמיות).

במאמר שזכה ליותר מאלף תגובות, הופיעה פסקה מעניינת: "ה'אנטישמיות' שאנחנו מדברים עליה היא ביטוי מהמאה ה־19 שסייע לשנות שנאה דתית לשנאה גזענית. מכיוון ששנאה גזענית הפכה לגסות רוח אחרי מלחמת העולם השנייה, אנטי־ציונות (התנגדות גורפת למדינה היהודית) הפכה לדרך מקובלת יותר להתנגד לאינטרסים פוליטיים של יהודים, או סתם לעלוב בהם. אבל אם ישראל הייתה מפסיקה להתקיים, אין ספק שהיו מתהוות תצורות חדשות של גזענות, כהתפתחות אנטי־יהודית שמותאמת לאמונות הנפוצות של התקופה".

מה לא קרה בינואר?
קשה שלא להתעכב עוד קצת על המידע שפשוט לא הגיע לקוראי העיתון. פרט לסיפורים שהוזכרו למעלה, משונה שמי שבאמת מתעניין באובססיביות בגורלם של הפלסטינים, אינו מתעניין בסיפורים על אסירים פלסטינים שעונו ברשות או על ידי חמאס, עיתונאים שנאסרו, הפגנת תמיכה ג'יהאדית בעזה נגד ארה"ב, פלנגות פלסטיניות שבירכו את החות'ים על הפגזת האמירויות, שופט שריעה שהותקף על ידי פלסטינים מתוסכלים בחברון, ניסיון פיוס כושל בין פלנגות פלסטיניות ובין פת"ח לחמאס.

בסך הכל 24 כותרות בסגנון הזה שפורסמו בינואר על ידי העיתונאי הערבי־ישראלי ח'אלד אבו טועמה.

שני סיפורים נוספים שזכו בישראל לכיסוי נרחב ועשויים לשפוך מעט אור על המצב המורכב בשכונתנו, נעדרו גם הם מה"ניו יורק טיימס" בינואר. אחד לגבי הגז הישראלי שיגיע ללבנון, והשני לגבי ביקורו הראשון של הנשיא יצחק הרצוג באמירויות.

חלקי ולכן מפלצתי
עם כל הכבוד לאג'נדות ולתפיסות עולם, ויש כבוד, אופי הכיסוי הזה הוא הרסני. עיתון רציני כמו ה"ניו יורק טיימס" (ואגב, באמת מדובר בעיתון אינטליגנטי, מעניין ושופע חומר נפלא, רק שאלוהים יודע מה עוד מודגש בו יתר על המידה או לא מופיע בו כלל), לא יכול להרשות לעצמו לסקר באופן חלקי שכזה במשך שנים כה רבות ולהתעלם מההשלכות.

ניחא, אם זה היה מקדם את תפיסת העולם המוצהרת. אם הכוונה הייתה להפעיל לחץ פיזי מתון על ישראל כדי שתחתום על הסכם שתי מדינות עם הפלסטינים, הרי שההפך קרה. הכיסוי שרודף את ישראל גרם לפלסטינים להתבצר בסרבנותם כשעוד היה על מה לדבר, ולהתגוננות יתר ולתזוזת דעות ימינה בישראל עצמה.

במקביל, "השקפת העולם" הזו בסופו של דבר מציירת את ישראל באופן חלקי ולכן מפלצתי, משום שלכאורה אין שום סיבה למעשיה. אפשר לא להסכים עם המדיניות הישראלית, אבל מאוד לא הגון לא לתאר את הדילמות שלנו.

בשורה התחתונה, סוג כזה של כיסוי גורם לטינה רבה כלפי ישראל, ובדיוק כפי שנכתב במאמר על האנטישמיות – לדרך מקובלת להתנגד לאינטרסים של יהודים ולסיבה לעלוב בהם. זה מה שקורה בקמפוסים בארה"ב ובחלקים ניכרים במפלגה הדמוקרטית, וזו סיבה מרכזית לפער הגדל בין יהודי ישראל ליהודי ארה"ב. זה אינטרס עליון של מדינת ישראל לעצור את זה.

פרסומים שקשורים בישראל ב"ניו יורק טיימס" בינואר 2022

מה היה? 15 סיפורים על ישראל
בכחול - 5 ניטרליים (קורונה, עסקת טיעון, אשתו של ברקת)
בירוק - 1 חיובי (האו"ם מגנה את הכחשת השואה)
באפור - 9 שליליים (5 פרו־פלסטיניים ו־4 על מוסר ישראלי קלוקל)

חלוקת הפרסומים בניו יורק טיימס (צילום: לילך סיגן)חלוקת הפרסומים בניו יורק טיימס (צילום: לילך סיגן)

מה לא היה?
6 כותרות מרכזיות מישראל שעוסקות באלימות פלסטינית
24 סיפורים שוליים על אלימות פלסטינית
1 כותרת על גז ישראלי ללבנון
1 כותרת על ביקור הרצוג באמירויות

מה עוד היה?
30 סיפורים שקשורים באופן כלשהו לאנטישמיות