לטור המלא של קלמן ליבסקינד:

אנחנו ניצבים בסיומו של שבוע שבו נתגלתה לפנינו שוב המערכת המשפטית שלנו, כפי שהיא באמת. "שכונה" אחת גדולה. "שכונה" היא ההגדרה הטובה ביותר לאופן שבו פעלה ועדת האיתור לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, שבעקבותיה תמונה לתפקיד, ככל הנראה, עו"ד גלי בהרב מיארה, המועמדת שדוחף שר המשפטים גדעון סער. "שכונה" היא גם התיאור המדויק לאופן שבו מתנהלת הוועדה לבחירת שופטים, זו שמינתה את אתי כרייף, כפי שעלה מהתוכנית "עובדה" ביום חמישי שעבר.


שני האירועים האלה, שלכאורה לא קשורים זה בזה – האחד נוגע למינויו של הפקיד הכי בכיר ועוצמתי שיש לשירות הציבורי להציע, והשני נוגע לאופן שבו מתמנים כאן שופטים – סידרו לנו הצצה אל מפעל הנקניקיות של המערכת המשפטית שלנו, ולמרבה ההפתעה המפעל הזה נראה, ובכן, בדיוק כמו שניתן לדמיין מפעל נקניקיות.


ערימת הביטויים מלאי הפאתוס שמפוזרים כאן דרך קבע על היכלות הצדק, על חרדת הקודש בקבלת ההחלטות, ועל טוהר כפיה של מערכת אכיפת החוק, מתנקזים אל מול עינינו למשהו שנראה כמו הכלאה של הפרטאץ' הישראלי ושל אומנות הקומבינה הפוליטית. וכל זה עוד לפני שהסתיימה הבדיקה בעניין תוכנת הריגול, שהשימוש שנעשה בה, ככל שהוא קשור גם לחקירות תיקי נתניהו, נחשף בסמוך לסיום כתיבת הטור הזה.


המסמך בן שמונת העמודים שחיבר נשיא בית המשפט העליון בדימוס, השופט אשר גרוניס, בשם "הוועדה המקצועית־ציבורית להצעת מועמדים למשרת היועץ המשפטי לממשלה", שהוא עומד בראשה, הוא אוסף מילים שהיה ראוי לקורס משל עצמו באקדמיה. הנייר הזה, שנשלח אל ראש הממשלה נפתלי בנט, ואל שר המשפטים גדעון סער, אמור להציג את מסקנותיה של ועדת האיתור.


גרוניס מסביר במסמך באריכות מה היה הרקע להקמת הוועדה, מי החברים בה, כמה פעמים התכנסה, אילו מסמכים ביקשה מכל אחד מהמועמדים שהופיעו בפניה להציג, אילו תכונות נדרשות מהיועץ שייבחר, אילו כישורים צריכים להיות לו, ואפילו איזה מכתב שלחה לוועדה שדולת הנשים, שביקשה לתת עדיפות למועמדות ממין נקבה.


רק בשתי השורות האחרונות דיווח גרוניס: "בסופו של עיון ודיון, החליטה הוועדה, ברוב הנדרש, כי שמותיהם של אלה יובאו בפני הממשלה להחלטתה: עו"ד איתי אופיר, עו"ד גלי בהרב מיארה, ד"ר רועי שיינדורף". למה דווקא בהם בחרה הוועדה? אילו תכונות טובות יש להם? מה הם יודעים לעשות שאחרים לא יודעים? לכל אלה לא מצאו הוועדה, והעומד בראשה, להקדיש ולו מילה אחת.


ראיתם פעם בשירות הציבורי מסמך של ועדה, ולא משנה איזו ועדה ומה נתבקשה להחליט, שאין בו נימוקים, ואין בו הסברים ואין בו פירוט כלשהו? ונניח, רק לצורך הדיון, שבישיבת הממשלה שתצטרך להכריע במי מהשלושה לבחור, יישב שר אחד הגון ורציני, שיחליט שהוא לא מוכן להרים את ידו בעד בהרב מיארה, רק מכיוון שהשר סער מבקש, אלא חשוב לו להתעמק ולבחור את המועמד הטוב ביותר. איך בדיוק הוא אמור לעשות את זה? על סמך מה? במה סייעה לו ועדת האיתור?

רגע, זה עוד כלום. מכתב הסיכום של עבודת הוועדה לא חושף, ולו ברמז, שיו"ר הוועדה, הנשיא לשעבר אשר גרוניס, בחר שלא לתמוך במועמדת של סער, זו שכנראה תיבחר לתפקיד. גרוניס, כך פרסם אבישי גרינצייג ב"גלובס", לא פסל אותה מסיבות טכניות. הוא חשב שהיא לא כשירה לתפקיד הזה.


אולי גרוניס טועה, אולי הוא לא מבין כלום, לי הקטן אין מושג. אבל עמדתו של הנשיא בדימוס גרוניס באשר לכשירותה של המועמדת המובילה, היא לא משהו שצריך לעניין את שרי הממשלה? הרי ועדת האיתור לא אמורה לבחור בעצמה את היועץ הבא. היא אמורה לייעץ לממשלה, להציע לה מועמדים שהם כשירים, ראויים ומתאימים, ולהשאיר לה לבחור בעצמה.


אז נכון שארבעה מתוך חמישה חשבו שבהרב מיארה מתאימה. אבל האם לא יכול להיות שישנם בממשלה שרים שיחשבו פעמיים על המינוי, אם יידעו שנשיא בית המשפט העליון לשעבר סבור שמדובר במועמדת שאיננה כשירה לתפקיד?


רגע, יהיה מי שישיב, מה זה משנה מה הוא חושב? הרי יושבים בוועדה חמישה אנשים, ולכולם קול שווה, ואם רובם חשבו שהיא מתאימה, למה זה חשוב שגרוניס אחד חשב שלא? ובכן, את זה בדיוק אפשר להגיד גם על פסק דין של בית המשפט ששניים משופטיו שולחים עבריין למאסר, מול דעת מיעוט של שופט אחד שמזכה אותו. למה חשוב לנו לדעת מה חשב השופט הבודד? הרי ממילא השניים הרשיעו, והנאשם ילך לכלא.


ובכן, כאן, בניגוד לבית המשפט, יש מה לעשות עם אותה דעת מיעוט. שהרי יכול להיות ששר כזה או אחר, מאלה שאמורים להחליט, דווקא יתעניין בדעת המיעוט. אולי היא תעורר אצלו שאלות. אולי הוא יבקש לבדוק שוב, בינו לבין עצמו, האם המועמדת שבה הוא מתבקש לתמוך אכן כשירה. נראה לכם הגיוני שהוועדה, כאמור, לא טורחת אפילו לספר לממשלה שהיה בה מישהו, במקרה נשיא בית המשפט העליון לשעבר, שיש לו דעה אחרת? זה רציני?

עו''ד גלי בהרב מיארה  (צילום: תומר יעקובסון)עו''ד גלי בהרב מיארה (צילום: תומר יעקובסון)


טלפון שבור


אבל זה רק הפרק הראשון של הפרטאץ'. גרינצייג חשף ב"גלובס" בעיות קשות עם הממליצים שהציגה המועמדת של סער. כך, כשהציגה את השופטת ענת ברון כמי שממליצה עליה בעקבות היכרות אישית ומקצועית ארוכת שנים - בעוד ברון עצמה סיפרה לגרינצייג שהבהירה במפורש לבהרב מיארה שלא תוכל להעניק לה המלצה מקצועית, משום שאין לה היכרות מקצועית איתה.

כך כשבהרב מיארה הגישה המלצה מלאת התלהבות מצדו של השופט בדימוס חנן מלצר, כשהתברר שהשופט מכיר אותה משני מפגשים בלבד, האחד בתיק שבו הופיע מולה לפני שני עשורים וחצי, והשני מתיק שבו הופיעה בפניו לפני עשור. כך גם בנוגע לנשיאת העליון לשעבר דורית ביניש, שאף היא הייתה רשומה במסמכיה של בהרב מיארה כמי שממליצה עליה, בעוד היא עצמה הסבירה, בתשובה לפנייתי, ש"טרם המלצתי על גלי... אמרתי שאם אישאל על כך, אפרט את דעתי על סמך היכרותי עמה ועל פי מידת ההיכרות".

ומה מתברר בסופו של יום? שארבעה מחברי הוועדה כלל לא טרחו לדבר, לא עם ביניש ולא עם הממליצים האחרים. שהיחיד שהרים כמה טלפונים היה השופט גרוניס, ואפילו הוא לא הציג בפני חברי הוועדה את פרטי השיחות שלו עם כל ממליץ וממליץ. קשה להסביר כמה מטורפת ההתנהלות הזו של חברי הוועדה.

אסף ליברמן ואני שאלנו השבוע בתוכניתנו ברשת ב' את עו"ד תמי אולמן, אחת מחמשת חברי הוועדה, אם היא טרחה להרים טלפון למי מהשופטים שלפי המסמכים של בהרב מיארה הביעו נכונות לספר עליה. "אני לא דיברתי איתם, זה לא תפקידי", השיבה, "היה לנו את הנשיא גרוניס, והנשיא גרוניס עשה את המוטל עליו".

זה בדיוק העניין, הקשינו, הרי גרוניס, שהרים טלפונים לממליצים, החליט שבהרב מיארה לא מתאימה לתפקיד, אז לא היה כדאי שגם שאר החברים ירימו כמה טלפונים כדי לבדוק לגביה? "הסמכנו את הנשיא גרוניס", השיבה עו"ד אולמן, "הוא התקשר לדבר עם הממליצים, אין טעם שכל אחד מאיתנו ירים טלפון".

וזה לא הכל. אחרי הפרסומים ב"גלובס", ואחרי הפרסום שלנו כאן, סביב השאלות שעלו מרשימת הממליצים שהגישה בהרב מיארה, פנתה "התנועה למשילות ודמוקרטיה" לוועדה, וביקשה שזו תיתן את דעתה לאותן המלצות בעייתיות שהגישה המועמדת. ומה מסתבר? שמעבר לעובדה שהוועדה לא נדרשה למכתב הזה, היא אפילו לא טרחה להשיב למתלוננים. טוב, תגידו, אולי הוועדה לא עסקה בהתכתבות עם פונים כאלה ואחרים.

שימו לב. הסעיף הארוך ביותר במסמך הסיכום של הוועדה, 18 שורות אורכו, עוסק במכתב ששלחה שדולת הנשים, שביקשה לתת עדיפות למועמדת אישה. לא רק שגרוניס טרח להשיב למכתב של השדולה, הוא גם טרח להרחיב בעניינה במסמך המסכם.

לא זו אף זו, רבע מהמסמך שהוגש לחברי הממשלה לקראת הצבעתם על המועמדת של השר סער, שמונה עמודים מתוך 32, מוקדש להתכתבות של ועדת האיתור ושל שר המשפטים עם שדולת הנשים. למכתב התלונה שהגישה התנועה למשילות נגד מכתבי ההמלצה אין התייחסות ואין אזכור ולו במילה, וכאמור, בניגוד למכתב של שדולת הנשים, כאן בחרה הוועדה שלא להשיב כלל.

עכשיו, נסו להיזכר למה הוקמה בכלל ועדת האיתור הזו. זה קרה בעקבות אירועי פרשת בר־און חברון, ובעקבות המלצות ועדת שמגר שהוקמה בעקבותיהם, במטרה למנוע מינויים לא ראויים. אין לי טענה שמינויה של בהרב מיארה לא ראוי. כתבתי כאן בעבר שכמו חברי הוועדה, גם אני לא מכיר אותה, ואת עמדותיה ואת תפיסת עולמה. אני מבקש לשאול משהו אחר.

האם ועדה שכזו יכולה למנוע מינוי עקום? האם חוץ מהידיעה שסער רוצה מאוד את המועמדת הזו, מי מחברי הוועדה למד עליה משהו כדי לדעת למה דווקא היא, והאם היא הכי מתאימה? האם ועדה שלא הרימה טלפון לממליצים, ששמעה את המועמדת במשך 45 דקות בלבד, שאחד מתוך חמשת חבריה חשב שהמועמדת לא מתאימה וששניים אחרים הם נציגים שהשר בעצמו בחר כדי שייצגו אותו, זו ועדה שאפשר לסמוך עליה, שהתנהלותה תמנע את מה שביקשה ועדת שמגר למנוע?

רגע, לא סיימנו. ועדת שמגר קבעה ש"היועץ המשפטי משמש כראש התביעה הכללית, ומכאן מתחייבת בקיאותו בתחום דיני העונשין". עו"ד בהרב מיארה לא עסקה בתחום הפלילי כלל. האם היא עומדת בקריטריונים שציינה ועדת שמגר? האם ועדת האיתור נתנה את דעתה לעמידתה בתנאי הסף? במסמך הסיכום שהגישה הוועדה אין לכך זכר.


צחנה פוליטית


ומי שחיפש את הדוגמה הכי טובה לסירחון הפוליטי שעלה מהתנהלותם של חלק מנציגי הוועדה הזו, קיבל אותה סביב סיפורו של רז נזרי. זה ברור שבסופו של יום הממשלה יכולה לבחור את מי שהיא רוצה, ואם היא תעדיף את גלי בהרב מיארה, היא זו שצריכה להיבחר. אבל באותה מידה ברור לכל ילד, שלשבת בוועדה שאמורה לסמן את מי שראוי, כשיר ומתאים להיות יועץ משפטי לממשלה ולהחליט שנזרי איננו כזה, זו הזניה של התפקיד שלך בוועדה.

מי שמילא בעשור האחרון שלושה תפקידים של משנה ליועמ"ש, הוא לא איש שיכול להיות לא כשיר, לא ראוי ולא מתאים. כאמור, אפשר להחליט שלא בוחרים בו בסופו של דבר לתפקיד, אבל לא להעביר אותו שלב יחד עם שלושת המובילים, זה להעיד על עצמך ועל הוועדה שלך שפוליטיקה קטנה מעניינת אותך יותר מכל.

"אי־הכללתו של עו"ד נזרי היא ליקוי מאורות, סטירת לחי לא ראויה ועוול מעליב למשרת ציבור מן המעלה הראשונה", כתב השופט בדימוס אליקים רובינשטיין ב"ידיעות אחרונות". ומה שהכי יפה זה שמי שחתומים על הקרקס הזה הם סער ושני נציגיו בוועדה, צביקה האוזר ודן מרידור, שלושה מ"בני האור", שמרבים לדבר על הממלכתיות, ועל שמירת כבודה של מערכת המשפט, ולא מפסיקים לתקוף את מי שמעזים לבקר אותה.

ועוד שלוש הערות אחרונות:
1. גדעון סער הוא אלוף העולם בתרגילים פוליטיים. באחד מהתרגילים הללו הוא השתמש כשהחליט להודיע מראש במי הוא תומך. סער ידע שבמהלך הזה הוא משאיר בבית מועמדים ראויים לתפקיד, שיעדיפו לא להתבזות בהליך שתוצאותיו ידועות מראש, וכך תהיה תחרות קלה יותר למועמדת שלו. סער לא התעניין במציאת המועמד הטוב ביותר לתפקיד, אלא התעניין בבחירת המועמדת שלו. כל השחקנים שהוא ליהק לוועדת האיתור היו, במובן הזה, בובות ששובצו למחזה שהתסריט שלו נכתב מראש.

2. אני, בתפיסתי, מתנגד לכל ועדות האיתור הללו. אם הממשלה מעוניינת לבחור מאן דהוא ליועץ משפטי לממשלה, שתבחר במי שהיא רוצה. אבל אם הוחלט ללכת בדרך אחרת, ולהקים ועדת איתור, אי אפשר לעשות ממנה בדיחה. ועדת האיתור הנוכחית הייתה, כאמור, בדיחה. תהליך שלם וארוך שכלל מועמדים שטרחו להתמודד, וחברי ועדה שטרחו להתכנס, ודיונים שהתקיימו, ומכתבים שנשלחו. והכל נועד, כאמור, למטרה אחת בלבד. לגרום למועמדת שגדעון סער רצה בתחילת הדרך, להתמנות לתפקיד בסופה.

3. יכול להיות שגלי בהרב מיארה היא אכן המועמת הטובה מכולם. אבל את זה לא שמענו, אפילו מוועדת האיתור. איש מחבריה לא טרח להגיד את הדבר הפשוט הזה, לא בכתב ולא בעל פה, לא בראיון ברדיו ולא במסמך הרשמי שהוגש לראש הממשלה.


הכל נסגר מראש


ומשכונה אחת במערכת המשפטית, לשכונה אחרת. ביום חמישי שעבר שודר בתוכנית "עובדה" ראיון מרתק שערך עמרי אסנהיים עם השופטת לשעבר אתי כרייף. כרייף השיבה לראשונה באופן פומבי לשאלות שהתעוררו סביב פרשת המינוי שלה, וסביב חקירתה במשטרה, ולפחות בעיניים שלי, למרות העוול הגדול שנגרם לה במהלך החקירה, ואף שמי שאישר אותה היה ראוי להיחקר בעצמו על כמה מההחלטות שלו, כרייף אינה מתאימה לכהן כשופטת.

כך או כך, רגע לפני סיום המשדר, אחרי שהבנו עד כמה עקומה הייתה הדרך שהביאה אותה לתפקיד, ועד כמה היא הגיעה למועמדות הזו עם ציונים נמוכים מאוד בהשתלמות שקדמה לוועדה, הקדישה אילנה דיין את הדקות האחרונות בתוכנית כדי להיפרד מנשיאת בית המשפט העליון לשעבר מרים נאור.

"מי שראה אותה באולם הלך שבי אחרי החדות שלה", תיארה, "מי שקרא את פסקי הדין שלה ידע כמה היא חרדה לזכויותיו של אדם... הכל התחבר אצלה, היושרה והצניעות". את הפרידה מנאור סיימה דיין בקביעה, שלפיה מדובר ב"שומרת סף במובן הכי יפה והכי מדויק של המושג הזה".

אתי כרייף (צילום: צילום מסך קשת 12)אתי כרייף (צילום: צילום מסך קשת 12)


לא אכנס כאן לחלוקת ציונים לפסיקותיה של נאור, רק על נתון אחד קטן אני רוצה להתעכב, משום שהוא צעק מהמסך שבסלון שלי. נאור, זו שהפרק האחרון של התוכנית הוקדש לה, היא זו שנושאת באחריות למינויה לשופטת של אתי כרייף, זו מהפרק הראשון של התוכנית. היא הצביעה עבורה בוועדה לבחירת שופטים, למרות הציונים הנמוכים מאוד שלה. גם היא וגם סלים ג'ובראן. רק אליקים רובינשטיין התנגד.

למה נאור תמיכה בכרייף? כי משה כחלון רצה שכרייף תמונה, ומשום שכך נבחרים אצלנו שופטים. בדילים. שופט לא נבחר משום שהוא המועמד הטוב ביותר. שופט נבחר כשכל הצדדים לדיל מסכימים עליו. כן, אני יודע שאני לא מגלה את אמריקה, אבל התוכנית הזו סיפקה לנו עוד הזדמנות להיזכר עד כמה מינוי השופטים אצלנו שכונתי.

אגב, יש להניח שאם התיק נגד יו"ר לשכת עורכי הדין לשעבר אפי נוה בפרשת מינויה של כרייף לא היה נסגר והוא היה נדרש לנהל משפט, היינו רואים אותו מזמן אל הדוכן בזה אחר זה את שופטי העליון, ומכריח אותם לראשונה לספר לא רק למה תמכו בכרייף, אלא למה ואיך מינו עשרות שופטים אחרים.

עם מי ישבה הנשיאה לפני הדיון. ומי ויתר למי. ומי תמך במועמד של הקבוצה האחרת, אף שהוא חשב שבכך הוא ממנה לשיפוט מישהו שאיננו מתאים. אם יש מובן אחד שבגללו הצטערתי שהתיק הזה לא הגיע לבית המשפט, הוא טמון בידיעה שבכך פספסנו הזדמנות פז להציג את מפעל הקומבינות הפוליטי הזה, זה שאנחנו מתבקשים להתייחס אליו בחרדת קודש, כפי שהוא.

חשבו שנייה למה כבר שבועות ארוכים לא מתכנסת הוועדה לבחירת שופטים, כדי לבחור שופטים חדשים לבית המשפט העליון. האם זה מפני שטרם נמצאו המועמדים הראויים לכהונה הרמה? לא. זה רק מפני שעד כה לא הצליחו חברי הוועדה לסגור דיל. בעולם תמים היינו חושבים שחברי הוועדה אמורים להתכנס כשעל השולחן מונחת ערימת תיקים עם פרטיהם של כל המועמדים, ולדון בהם, שם אחר שם, עד שייבחרו הטובים ביותר. ובכן, ממש לא.

בוועדה אין צורך לדון. הכל נסגר מראש. הכל מגיע במסגרת עסקה. לנשיאה חשוב למנות מישהי? לחברים אחרים חשוב למנות מישהו אחר? יאללה, יש דיל. ואם אין הסכמות מוקדמות, אז לא מתכנסים, כי חבל על הזמן. זכרו: מי שיושבים בבתי המשפט – מהשלום ועד העליון – אינם מי שהיו המועמדים הטובים ביותר, אלא מי שהיו המועמדים שניתן היה להכליל אותם בדיל.