לטור המלא של בן כספית:
1. צהלולי השופרות
למרות הליך הזילות המואץ שעברה לאחרונה, המילה "מטלטל" מתאימה "בול" לתחקיר "כלכליסט" בעניין השימוש שעושה המשטרה ברוגלות תקיפה סלולריות (שם קוד: פגסוס, אף שכנראה מדובר בתוכנות אחרות). אט־אט מתגלה לעינינו מציאות מטרידה: המשטרה הפעילה את הכלים העוצמתיים הללו ללא אישור שופט, וגם עכשיו, אחרי שזה נחשף, התעקשה להתבצר בהכחשות מוזרות עד שהגיע צוות החקירה שהקים היועמ"ש, בראשות המשנה ליועמ"ש עו"ד עמית מררי, והתחיל לחשוף את האמת.
התמונה לא שלמה עדיין, הפרטים לא ברורים עד הסוף, אם הם נכונים, זוהי רעידת אדמה. מי ששלח ידו למכשירים סלולריים של אזרחים ישראלים ושאב את תוכנם מבלי שקיבל על כך אישור של שופט, צריך להישאב לכלא. אם אין כללים ברורים בתחום הזה, אז שיהיו. מיד. את חוק האזנת הסתר האנכרוניסטי והמיושן, שמתאים לעידן האסימון, צריך לחוקק מחדש מיד (הוא ממתין בוועדת חוקה כבר שנות דור). ואסור לשכוח: אין סיבה לשפוך את התינוק עם המים הבאושים. המשטרה זקוקה לכלים האלה.
כל מי שחפץ חיים במקום הזה צריך לרצות שלמשטרת ישראל יהיו כלים להתמודדות עם משפחות הפשע, הרוצחים, האנסים והפדופילים. במציאות הנוכחית, המשטרה מתמודדת עם יד אחת קשורה מאחורי הגב ומחסור כרוני בכוח אדם ותקציבים. לארגוני הפשיעה עדיפות ברורה על המשטרה. אולי המצוקה הזו גרמה למי שגרמה להשתמש בצעצועים החדשים שלא כדין. אלה נסיבות מקילות, במקרה הטוב. צריך להסדיר את התחום הזה מיד.
מכאן ועד צהלולי השמחה של שופרות נתניהו שהחרישו את האוזן הקולקטיבית של כולנו מיום חמישי בשעה 8 בערב ועד עכשיו, הדרך ארוכה ומשובשת. הם צוהלים, כאילו כל מה שקרה בתחום הזה, לא קרה בתקופת ההזנחה הפושעת של ממשלת נתניהו. הם צוהלים, כאילו לא מדובר בשרים לביטחון הפנים שמינה נתניהו. הם צוהלים, כאילו לא מדובר במפכ"לים שמינה נתניהו. הם מפילים את הכל על עמר בר־לב המסכן, אף על פי שהשימוש באמצעים האלה החל ב־2013 וגם חקירות נתניהו בתיקי האלפים הסתיימו מזמן.
זאת ועוד: עד לפני חצי דקה לא שמענו מהם צפצוף קלוש. כשפורסם שהמשטרה השתמשה באמצעים האלה נגד מפגיני הדגלים השחורים, או מפגיני בלפור, או ראשי ערים, הביביסטים נחרו. פגסוס־שמגסוס. רק עכשיו, כשמתברר שיש מצב שגם בתיקי נתניהו השתמשו בתוכנות הללו, הם התעוררו בבת אחת, לקול שריקה חדה, וגילו את "זכויות האדם" ואת "הזכות לפרטיות" ומה לא.
ומה הכי מצחיק? שאת השריקה שהעירה אותם השמיעו אביעד גליקמן וגיא פלג, השנואים, המוכפשים והמשוקצים על בסיס יומי. את התחקיר פרסם עיתון מקבוצת אויב הציבור והעם של כל הזמנים, נוני מוזס. את הבדיקה, שמעלה את הממצאים המדאיגים, מבצע צוות בפרקליטות הצוררת, שמינה מנדלבליט, שהוא, כידוע, שילוב בין המן הרשע לחסן נסראללה.
בקיצור, אף על פי שאנחנו מוקפים שופרות ניחרים, ערוצי פייק־חדשות טלוויזיוניים, תחנות רדיו מגויסות, עיתונים מטעם ואין ספור חסידים שוטים, את הניוז האמיתי היחיד בפרשה הזו הביאו עיתונאים אמיתיים. לא, אל תצפו מהשופרות לעלבון או לחשבון נפש כלשהו. הם גם לא יתנצלו בפני גליקמן או פלג. הם מתפלשים בפרסומי פייק (לא, לא הייתה חדירה לנייד של יאיר נתניהו) ולא נותנים לעובדות לקלקל להם את השיפרור.
כרגע, ואם לא יתבררו פרטים חדשים ומרעישים, התרחיש החלומי ביותר מבחינת השופרות הוא ביטולה או היחלשותה של עדות עד המדינה שלמה פילבר. הא ותו לא. זה יכול להשתנות, אם יתבררו דברים שלא התבררו עד עכשיו, אבל כרגע, על פי הפרסומים, היחידה הטכנולוגית המשטרתית ששאבה את הנייד של פילבר אפילו לא העבירה את הפרטים לחוקרים.
כלומר, לא היה קשר ישיר בין החדירה (לנייד) לחקירה. כזכור, פילבר זכה להסכם עד מדינה שחילץ אותו מהעמדה לדין פלילי בזכות ראיה אחת ויחידה: ההוראה שקיבל מנתניהו לתת לבזק ולשאול אלוביץ' יחס מיוחד. הוא העיד על זה פעם אחת, הוא העיד על זה פעם שנייה (ברענון) ונתפס אצלו פתק בכתב ידו שבו הוא משחזר את זה פעם שלישית, בזמן אמת ("דבר מה נוסף").
לא, התוכן שנשאב מהסלולר של פילבר, אם זה אכן קרה, לא משנה את הראיה הזו. גם לא את המתנות בסך מיליון שקל שדרשו בני הזוג נתניהו, ואף קיבלו, ממיטיביהם המיליארדרים. וגם לא את ההשתלטות הכוחנית על אתר חדשות פופולרי תמורת הטבות רגולציה של מיליארדים. אם למרות כל האמור לעיל יימצא קשר בין החומרים שנשאבו מפילבר לעדותו, יכול להיות שהשופטים יבטלו אותה או, סביר יותר להניח, יעניקו לה משקל מופחת בשקלול הראיות הסופי. הא ותו לא. אז נכון לעכשיו (אנחנו לא יודעים הכל עדיין), הקרחנה של הביביסטים מעידה יותר עליהם מאשר על תיקי האלפים.
2. קירח מכאן ומכאן
אביחי מנדלבליט נכנס לתפקידו כיועץ המשפטי לממשלה ה־14 בתולדות המדינה ב־1 בפברואר 2016. הוא היה חייכן ואופטימי. מטרתו הייתה לשנות את הדנ"א של היועמ"ש בפרט, ושל הייעוץ המשפטי הציבורי בכלל. הוא רצה לשנות את המערכת ולהעביר אותה מ"ייעוץ משפטי לעומתי ומקשה" ל"ייעוץ משפטי מאפשר".
כמזכיר הממשלה של נתניהו לאורך שלוש שנים, הוא נתקל לא מעט פעמים ב"אקטיביזם ייעוצי". כלומר, ביועצים משפטיים אסרטיביים מדי שבמקום לעשות מאמץ כדי לאפשר לממשלה לבצע את מדיניותה, מערימים עליה קשיים. מנדלבליט שאף לשנות את זה. ליידד את הייעוץ המשפטי עם הזרוע הממשלתית הביצועית, בלי לעבור על החוק. להפגין גמישות ורצון טוב. זו הייתה הסיבה שאיילת שקד בחרה בו. הוא ידע את זה.
אלא שחלומות לחוד ומציאות לחוד. חודש אחד לאחר שנכנס לתפקידו, כבר הופיעה אצלו המשטרה עם חומרים מודיעיניים ראשונים בעניין נתניהו. כבר במרץ 2016 התקיימה אצל היועץ ישיבה ראשונה על החומר וקצהו של קרחון ענק החל לבצבץ. בשלב הזה הוא עוד התפלל שמדובר בקצף על פני המים, שהקרחון יימס כשיתגלה לאור השמש, או שהוא סתם חולם חלום רע. הוא התבדה. החלום הרע הפך למציאות.
החקירות, שהחלו עם "תיק המתנות", הביאו את המשטרה לארנון מילצ'ן והדס קליין ומשם העסק דהר קדימה. רק חודש נוסף עבר ובאפריל הגיעה הקלטת ההיא של שיחות נתניהו־מוזס. בסוף השנה פרצה לחיינו "פרשת הצוללות". תוכניותיו וחלומותיו של מנדלבליט התנפצו לרסיסים על הקרחון.
הוא איש טוב, מנדלבליט. איש של אנשים. כשנכנס לתפקיד עשה סיבוב אישי בין כל הפרקליטים, מצפון עד דרום, עבר אחד אחד. כשסיים, כנ"ל. בניגוד לקודמו, עבד כמו חמור: כל יום, כל היום. מתשע בבוקר עד 9־10 בערב, מוקף קלסרים, פרקליטים, עוזרים, תיקים, אוכל מחמגשיות פושרות בצהריים ומנקר בסלט עייף בערב, על שולחן העבודה בלשכה. שש שנות עבודה סיזיפית, כפוית טובה, שבסיומן הוא מוצא את עצמו שנוא על שני הצדדים כמעט באותה מידה. או שהוא תופר תיקים וזומם להפיל "ראש ממשלה מכהן", או שהוא שותף לפשע של מושחת שניסה למלט אותו מאימת הדין.
האמת, כרגיל, נמצאת באמצע. הוא לא מושחת. הוא איש ישר. הוא לא תפר תיקים. אבל הוא גם לא חתר למגע, עבד לאט, היסס, גמגם, נתן הנחות מפליגות והאמין שאם יהיה בסדר עם כולם, יהיה בסדר. זו הייתה טעות. הוא ניסה להיות בסדר עם כולם, ועכשיו כולם מגדפים אותו. הוא הפגין רצון טוב בלי להביא בחשבון שמולו ניצב פגע רע. הוא הפסיד את כל העולמות, גורש מכל החתונות ויצא קירח מכאן ומכאן.
הנה דרך אחרת לראות מה קרה לו בשש השנים האלה: מנדלבליט נכנס לתפקיד כמשפטן מעולה ומומחה בעל שם עולמי לדיני מלחמה ודינים בינלאומיים. שעתו היפה הייתה סביב החקירה בוועדת החקירה הבינלאומית על פרשת המרמרה. הוא היה פצ"ר מצוין שהתאמץ לאפשר לצבא לבצע את משימותיו, ולא להפך (ע"ע עופרת יצוקה). וכן, האופי שלו אכן סנגוריאלי, אבל הוא נקלע למאבק טיטאנים חסר תקדים עם איש בעל יכולת הרס בלתי מוגבלת. הוא לא האמין שנתניהו יהיה מסוגל לעולל רבע ממה שעולל בסופו של דבר. כשזה קרה, הוא עמד מנגד כצוק ולא קרס. אף יועמ"ש לא עמד במתקפות כאלה, אף יועמ"ש לא עמד מול כוחות אפלים והרסניים כאלה. מנדלבליט עמד.
רבים אחרים היו קורסים מול גלי ההתקפות הבלתי פוסקים, בכל החזיתות. רבים אחרים היו כורעים תחת הגידופים, ההאשמות, הפרסומים, הפרשות, ההסתערות ההמונית עם הקלשונים על מעוזי שלטון החוק. אביחי מנדלבליט היה יועץ משפטי במלחמה. לא סתם מלחמה, מלחמת עולם. כראש המערכת, הוא החליט להתייצב מול כל זה ולא לסגת. בשורה התחתונה, הוא ניצח. המחיר היה נורא. התוצאות, איומות. האדמה, חרוכה. אבל הוא עמד, לא קרס, לא התקפל ובסופו של דבר ניצח.
בהשבעת הממשלה החדשה הוא נראה כילד בר מצווה. כמי שניצל בעור שיניו, ברגע האחרון מהתופת של דאנטה. הוא היה קפטן ברודי מ"מלתעות" אחרי הפעם הראשונה שבה ראה את הכריש ואמר לעצמו "אנחנו צריכים סירה יותר גדולה". הוא עלה לחדר שבו אמורה הייתה להתקיים ישיבת הממשלה הראשונה וצילם, בסלולר שלו, את השלטים ובהם שמות השרים החדשים. והוא מונה בכלל על ידי הממשלה הקודמת. הוא היה מקורבו ואיש אמונו של ראש הממשלה הקודם, שהפך לדמון שניסה להעלות באש את השכונה כולה. גם אם מישהו היה מספר לו מראש מה עומד לקרות לו, הוא לא היה מאמין.
3. קו פרשת המים
כשהחליט לתת למשטרה אישור לעבור מבדיקה לחקירת ראש ממשלה, התקיימה בינו לבין נתניהו שיחה קשה, אולי חסרת תקדים. דבר קיומה פורסם כאן בזמנו. היום אני יודע שהשיחה הייתה קשה בהרבה ממה שחשבתי. זה קרה בסוף ישיבת עבודה בלשכת רה"מ. מנדלבליט ביקש להישאר עם נתניהו בסוף, בארבע עיניים. "אני רוצה לעדכן אותך", אמר בביישנות, "שאישרתי למשטרה לחקור אותך. אני לא יכול להגיד לך כרגע אם זו חקירה באזהרה או לא. אבל אני רוצה שתדע".
הוא מסר לנתניהו את ההודעה הזו בתיאום עם המשטרה. נתניהו הגיב כנשוך נחש. הוא שאג עליו. איך אתה עושה דבר כזה, איך אתה לא מתבייש, וכו'. נתניהו השתולל. מנדלבליט הציע להיעדר מהאזכרה השנתית ליוני נתניהו, שבה השתתף מדי שנה, שאמורה הייתה להתקיים כעבור שבוע או שבועיים. נתניהו אפילו לא הגיב להצעה המבוישת הזו. אנשים שראו את מנדלבליט יוצא מהאקווריום אחרי השיחה ההיא, סיפרו שהוא היה חיוור כסיד.
למרבה הפלא, שניהם התגברו על הריקושטים של הפגישה ההיא. קשרי העבודה ביניהם נמשכו כסדרם. מנדלבליט האמין שאפשר לעשות את ההפרדה בין יועץ משפטי לתובע כללי. "שנינו אנשים בוגרים", אמר אז לסובביו, "אין סיבה שלא נמשיך לעבוד". נתניהו זרם. הוא האמין שאם ישמור את מנדלבליט קרוב אליו, זה יסייע ליועץ להבין ש"לא יהיה כלום כי אין כלום". הרי זה מה שביבי ניסה לעשות מאז חזר לשלטון ב־2009: הגן בגופו על מערכת שלטון ואכיפת החוק, כדי שזו תגן עליו בחזרה. "אביחי לא יעשה לנו את זה", אמרו אז אנשיו נתניהו. אבל אביחי, בסופו של דבר, עשה להם את זה.
את הרוביקון חצה מנדלבליט בהחלטה לזמן את נתניהו לשימוע. זה היה קו פרשת המים. היה לו קשה. הוא התלבט. זו הייתה תקופה דרמטית, הרת גורל. בין דצמבר 2018 לפברואר 2019 הוא ישב עם צוות של עשרות פרקליטים במשך שלושה חודשים רצופים על הררי הראיות, וגיבש את ההחלטה. הוא החליט לרדד: הוריד את תיק 1000 משוחד למרמה והפרת אמונים והחליט להגיש כתב אישום בגין שוחד בתיק 4000. את תיק 2000 הוא רצה לסגור. יום או יומיים לפני קבלת ההחלטה הסופית הוא השתכנע שזה תיק של הפרת אמונים.
עד רגע זה, הוא לא מתחרט על ההחלטות הללו. הוא מאמין בכל לבו בתיקים, כפי שהם. החומרים שלהם נחשף במסגרת תיק 4000 שכנעו אותו שיש לו עסק עם תרבות של פשע. מה שקרה אחר כך, שכנע אותו שהחשוד, שמינה אותו לתפקיד מזכיר הממשלה ואחר כך ליועץ המשפטי לממשלה, יעשה הכל, כולל השמדה טוטאלית של שלטון החוק, כדי להימלט מאימת הדין.
האירוע המכונן היה הניסיון של נתניהו למנות את אופיר אקוניס לשר המשפטים, בניגוד מוחלט לחוק היסוד שנתניהו וגנץ חוקקו יחד כמה חודשים קודם. באירוע הזה, איבד נתניהו את שאריות האמון מצד שותפיו הפוליטיים העתידיים. כולם, לא רק מנדלבליט, הבינו שהאיש מעורער ומסוגל לכל דבר. זה היה גול עצמי מפואר, ונתניהו עצמו מיהר לבטל את המהלך למחרת בבוקר כשהבין מה עולל לעצמו.
באותם ימים החל בסביבתו של היועץ "שיח הנבצרות". יותר ויותר אנשים הבינו שראש הממשלה לא אחראי יותר. לא למעשיו, לא למדינה שעליה הופקד. מנדלבליט נשמע אומר כמה פעמים שאולי הגיע הזמן לקיים דיון על נבצרות ראש הממשלה. הדיון הזה לא התקיים מעולם. מנדלבליט לא הגיע לשם.
שליחיו של נתניהו המגששים אחר הסדר טיעון הגיעו למנדלבליט עוד בשנת 2019. הראשון היה יוסף צ'חנובר, אחד המתווכים הכי דיסקרטיים בשטח. הוא ביקש לפגוש את היועץ, והפגישה התקיימה מחוץ למשרד המשפטים. דובר בה על סגירת התיקים תמורת פרישה של נתניהו מהחיים הפוליטיים. זה היה נון סטארטר. אחר כך, ב־2020, הגיע אהרן ברק, שגויס על ידי פרקליטי נתניהו. גם זה היה נון סטארטר. הסיבוב השלישי התקיים השנה ונחשף בעמודים האלה. לא תמצאו בו את תפארתו של היועץ.
בניגוד למה שפורסם, הוא לא שקל לרגע אחד לפטור את נתניהו מקלון. מבחינתו, זה היה ההישג הנדרש. להסיר את האיום מעל הדמוקרטיה הישראלית לשבע שנים לפחות. הוא שגה בניהול מו"מ חשאי, הוא שגה בטקטיקת המו"מ והוא התנצל בפני בכירי הפרקליטות לאחר שהמו"מ נחשף. האירוע כולו הותיר טעם מר בימיה האחרונים של כהונתו, כאילו עסקאות הטיעון המבישות עם אריה דרעי ויעקב ליצמן לא היו מרירות מספיק. בשורה התחתונה, גזר הדין הציבורי של מנדלבליט חמור בהרבה מחומרת מעשיו. בדיוק הפוך מגישתו המקילה, הסנגוריאלית, כפי שהומחשה בתיקיו.
4. אגדת נזרי
ומה לגבי היועמ"ש/ית הבא/ה? זו תהיה, קרוב לוודאי, עו"ד גלי בהרב מיארה. בשבועות האחרונים מנסה המכונה הביביסטית לטנף גם אותה. למה? כי היא המועמדת של שר המשפטים גדעון סער. ההצלחה של מסע הטינוף הזה צנועה. בניגוד לפעמיים הקודמות, שבהן מונה לתפקיד פרקליטו האישי של נתניהו (וינשטיין) או מזכיר הממשלה הצמוד של נתניהו (מנדלבליט), הפעם מדובר באשת מקצוע ראויה: לשעבר מנהלת המחוז המאתגר ביותר בפרקליטות (תל אביב), משפטנית מנוסה שעברה לשוק הפרטי ומכירה את המערכת משני הצדדים. היא מעוטת ניסיון בתחום הפלילי, מה שמעורר תקווה שסער ינסה לפצל את התפקיד ליועץ משפטי לממשלה מכאן, ותובע כללי משם. הלוואי שיצליח.
צריך לזכור שמחולל הטירוף שראינו כאן בשנתיים האחרונות, הסיבה העיקרית לארבעת הקמפיינים שאליהם הוביל אותנו נתניהו, היה המאבק על זהותו של היועמ"ש הבא. ובכן, המאבק הזה הוכרע. ולא לטובת נתניהו. מדהים להיווכח, פעם נוספת, בצביעות נטולת הבושה של הביביסטים: הדגל הבולט ביותר שלהם הוא "משילות". הטענה העיקרית של טיפוסים מסוגם של אוחנה, אמסלם ודומיהם היא שהגיע הזמן לאפשר לממשלה למשול, לשרים למנות יועמ"שים מטעמם, לזרוע המבצעת לבצע.
אז הנה, זה קורה. סער ביקש מהוועדה שלושה מועמדים, כדי לבחור מתוכם אחד. הכי לגיטימי. הבעיה היא שסער הוא לא שר משפטים מטעמה של משפחת נתניהו, לכן הכל מתהפך בבת אחת. אגב, ועדת האיתור קיימה שלוש הצבעות על המועמדים. היחידה שקיבלה את ארבעת הקולות הנכספים בכל שלוש ההצבעות הללו, הייתה בהרב מיארה. לרצונו של השר יש, כנראה, השפעה גם על חברי הוועדה. עד לא מזמן, זה היה רצוי. על זה בדיוק חלמו הביביסטים. מעכשיו, זה כבר משוקץ.
בסך הכל, מדובר בתוצאה מאוזנת. בנוסף לבהרב מיארה, הגישה הוועדה את שמותיהם של עו"ד איתי אופיר, היועמ"ש של מערכת הביטחון, ועו"ד ד"ר רועי שיינדורף, המשנה ליועמ"ש לענייני המשפט הבינלאומי. שני מועמדים מחוץ למערכת, אחד מבפנים. ח"כ צבי האוזר, למשל, מקורבו של סער, העדיף את איתי אופיר על פני רז נזרי מסיבה פשוטה: הוא העדיף מישהו שיבוא מחוץ למערכת, על פני מועמד שהוא דמה ובשרה ויהיה לו קשה לבצע רפורמות ומהלכים מתבקשים. "נזרי הוא אחד המועמדים הראויים ביותר שאפשר להעלות על הדעת", אמר לי האוזר השבוע, "אבל בשקלול הרלוונטי חשבתי שיותר נכון להעדיף מישהו מבחוץ".
אגב, עו"ד איתי אופיר הוא איש ימין מובהק וחובש כיפה. האם זה מעניין את הביביסטים? לא. הדבר היחיד שמעניין אותם הוא האגדה שלפיה רז נזרי, לו ימונה ליועמ"ש, ימהר לסגור את תיקי נתניהו, לבטל את המשפט, להכריז על ביבי כעל קדוש ולהגיש כתבי אישום חמורים נגד כל מי שחושב אחרת.
ספוילר: גם נזרי, כפי שתדרך את אמנון אברמוביץ' לאחרונה, לא יסכים לחתום על הסדר טיעון עם נתניהו בלי קלון מלא־מלא. זאת ועוד: נזרי הומלץ לוועדה על ידי... סער עצמו. גם שיינדורף. הוא לא רצה ששני משנים ליועמ"ש יקוששו המלצות בקרב חברי הוועדה. בקיצור, הכל פייק, חוץ מעובדה קטנה אחת שמטריפה את לילותיהם של יושבי מושבת העונשין אשר בקיסריה: לא הם יקבעו את זהותו של היועמ"ש הבא, אלא הוא. גדעון סער. כך נראית משילות.
5. מהמקפצה
עד לפני כמה ימים עוד התלבטתי בעניין הסדר הטיעון. בהנחה שאין הסדר טיעון ללא קלון על פי חוק, משהו קטן וחלש בתוכי שאף לחתור לסיום הסאגה. המדינה מותשת. הטרללת הבלתי פוסקת של הנאשם ושופרותיו מחרישה אוזניים, מפוקקת ברכיים ומייצרת נזק מתמשך שעלול להפוך לבלתי הפיך. לא עדיף לשחרר את האיש לדרכו ולקבל חופש של שבע שנים?
ואז הגיע דרעי. מי ששאל את עצמו למה דרעי הכפיף את עצמו ואת ש"ס כולה לגחמותיהם הירודות ביותר של בני משפחת נתניהו, צריך לדעת את העובדה הפשוטה: גם דרעי מייחל ליום שאחרי נתניהו, כי הוא מאמין שמנדטים רבים של ביביסטים יעברו מהליכוד אליו. הוא יגיד לכולם שהיה הנאמן האחרון, התומך האמיתי היחיד, מי שהלך לצדו של המנהיג באש ובמים ("הוא באש, אני במים") ועכשיו עדיף להצביע ש"ס. אגב, תוכנית דומה מטפח ח"כ איתמר בן גביר. מי שעוקב אחר קבוצות הוואטסאפ של הביביסטים יודע שבן גביר, שנוכח בלא מעט מהן, הוא השם הכי "חם" שם, ביום שאחרי.
בכמה מובנים, דרעי מסוכן מנתניהו. בניגוד לביבי, שאיבד כבר מזמן את הבלמים, דרעי שיחק משחק מתוחכם והצליח להוליך שולל את הפרקליטות. ביום רביעי הוא ניצב בבית המשפט, הרכין ראש מול השופט, קיבל אחריות על מעשיו, דיבר ברכות, בפייסנות, משל עבר טיפולי המרה והפך לזהבה גלאון. "ההסדר נעשה כרצוני", הוא אמר, "אף אחד לא כפה עליי".
הוא אמר ש"אני רוצה להמשיך עם הזמן שנשאר לי להשקיע בצורכי הציבור בלי המלחמות הללו... לייצג את הציבור בצורה אחרת, גם אם לא מהכנסת". הוא סיפר גם איך עמד איתן מול ההדלפות והשקרים שפורסמו בעניינו ואמר ש"מילה לא יצאה החוצה! זה טבעו של עולם, התקשורת ממציאה כשאין הדלפות". איזו אידיליה.
השופט קיבל את עסקת הטיעון. הוא גם אמר שמכיוון שדרעי עוזב את הכנסת, קל לו יותר לקבל אותה. אבל אז שקעה השמש ושבה וזרחה למחרת. ביום חמישי היה זה דרעי חדש לגמרי. כלומר דרעי הישן. הנכלולי, המניפולטור, חסר הבושה. האיש הכוחני שפילס את דרכו לפסגה במהירות האור וממנה למעשיהו בקול חבטה עמומה. מתברר שהכל היה פייק.
מתחרה בנתניהו על התואר "דרייפוס המודרני", הוא הודיע שאלמלא היה מכלוף דרעי, הסיפור היה נגמר מול פקיד השומה. רדפו אותי, שפכו את דמי, שתו לי ואכלו לי. מהמקפצה. ואז התברר שש"ס מגניבה אותו בחזרה למקום שממנו הודיע זה עתה שהוא פורש. הוא עכשיו "יועץ פרלמנטרי". עוזריו מסירים את שמו של הח"כ שנכנס במקומו, מכניסים את השם החדש־ישן של דרעי וחורצים לשון. צודקים. הם שוב הוליכו שולל את המערכת.
בעידן הנוכחי לא רק שמותר לשקר, זה עדיף ורצוי. לא רק שאף אחד לא מתבייש במעשיו, אנשים נושאים את השקר בגאון ומתפארים בו. שופטת שנאלצת לפרוש לאחר שמתברר שפילסה את דרכה לכס השיפוט דרך מיטתו של בעל שררה, מתגאה במעשיה ובאה בטענות על העוול שנגרם לה, רבע שעה אחר כך היא כבר מתפקדת לליכוד (תעמידו פני מופתעים) ומבשרת ש"באה לשנות". יקירתנו אתי כרייף, השינוי כבר קרה. רפובליקת הבננות המזרח תיכונית כבר כאן. מה שנותר לך זה להשתלב בין גלית דיסטל אטבריאן למאי גולן.
במשך שנים הגנתי על אריה דרעי ועל זכותו לחזור למקום הפשע, כלומר למשרד הפנים. חשבתי שחשוב וצריך לתת לאנשים הזדמנות שנייה. שמי ששילם את חובו לחברה, רשאי להתחיל מההתחלה. ובכן, מתברר שטעיתי. האדם הסביר, אחרי שבילה בכלא מעשיהו על שוחד, יחזור לחיים הפוליטיים בתצורה אחרת לגמרי: לא יתקרב לשום דבר שיכול להתפרש כלא חוקי, לא סביר, לא מוסרי או לא הגיוני. לא יעשה עסקאות נדל"ן מפוקפקות. לא יעלים מסים. פשוט יעקור את כל האופציות הללו מההגדרות של תוכנת ההפעלה שלו.
דרעי כנראה אינו האדם הסביר. הוא חזר לסורו. העובדה שבסופו של דבר התיק הגדול שנחקר בעניינו הצטמק אמורה לספק לו נסיבות מקילות, ואכן סיפקה. אלא שהוא חזר מיד לסורו, לבכיינות ההיא, לאי־קבלת האחריות, להטחת ההאשמות בכל העולם, חוץ מהוא עצמו.
איזו טרגדיה. האיש הזה, שממקום מושבו באתר הסקי היקר באירופה העלה סרטון מתועב על ממשלה שמרעיבה ילדים, הוא אחד האחראים הגדולים ביותר לעוני שבו חיים חלק מהילדים שלנו. הוא יכול היה להוביל את השינוי. הוא יכול היה להיות גשר בין החרדים ללימודי הליב"ה (אמיתיים, לא פייק). הוא יכול היה לחנך את צאן מרעיתו לשילוב בין הספר לחרב, לקניית מקצוע ראוי שיאפשר חיים נוחים, לצאת נגד ההסתה הנוראית שמאיימת לפרק את הרקמה העדינה והמיוחדת כל כך שבנינו כאן. במקום זה, הוא עושה הכל הפוך.
היהדות הספרדית המכילה, המתונה, המחבקת, הפכה אצל ש"ס של דרעי למוטציה חרדית דורסנית. הוא מלבלב ומשגשג בתוך העוני והבערות של מצביעיו. זה הדלק שהוא יוצק למנוע הפוליטי שלו. והוא יכול היה להוביל את השינוי, את המהפכה, לבנות את הגשר. אבל בדיוק כמו נתניהו, כגודל הציפיות, כך עוצמת האכזבה.
