את הוויכוח מכאן ואילך אפשר לתאר בין אדם (אני) שהולך ומתרגז, מסביר לבר שהשאלה הזו היא סכנה לחופש, ושאני לא מוכן לענות על שאלה כזו, לבין פקידה שחשבה שהיא תסיים את מילוי השאלון בחצי שעה של סימון תשובות מאזרח שכבר לא מתנגד לשום חדירה לפרטיותו וויתר מזמן על דמוקרטיה בחייו בארצנו.
הזעם שלי היה מוחשי, רבץ בבטן ולפת את הלב. בסוף עניתי: "זו זוועה שאני עונה לך, אני מרגיש רע מאוד שאני עונה לך, אבל התשובה היא: לא. חשוב שתדעי לך שהעובדה שאני עונה על שאלה כזאת מקוממת אותי ואני רותח".
השאלון המשיך עד סופו, קיבלתי מספר חשבון חדש, אבל הרגשתי כעס ואין אונים מול מנגנון אפל שחודר למקומות שאסור לו לחטט בהם. קנו אותי ואני עבד גמור.
לא, הוא צילם את המכתב ושלח לי אותו במייל כקובץ מצורף. אני לא לקחתי את המעטפה מהתא שלי במערכת (כבר אין לי תא במערכת, ועיתונאים בקושי מגיעים למערכת), לא פתחתי אותו בסכין לפתיחת מכתבים, רק פתחתי בקליק של עכבר את התמונה המצורפת. בכל זאת, הפתיע ושימח אותי לראות מכתב. הנה הוא, בכתב יד כאמור:
"שלום לך מר עוזיאל, אשמח אם תקרא את זה לפינת השלולית שלך. הצפרדע שנחת בשלולית כחללית, לא ידע עברית או אנגלית. ניסה להבין מה זאת שקית, וגם לא ידע להשתמש בכפית, אז הוא קפץ לשלולית שבגיגית, לומר: היי, אל תיקחו את הנסיך או את התקווה להמשיך ולהמשיך. קפיצה קטנה ובחזרה לחללית, ומבט עצוב ונוגה לשלולית.
התרעות פיקוד העורף