פנו לווטרן הקרוב למקום מגוריכם
ישראל נמצאת בתקופת תהליך איבוד הדמוקרטיה המואץ, אנשים מביטים בטלפון שלהם באימה, ומחפשים מצלמות סביבם. קוראה שנונה בשם אוגניה ריינהרץ הציעה רעיון שאני ממהר להפיץ לתועלת חירות האדם בארצנו: עלינו לבקש עכשיו מהעולים הוותיקים הרוסים, אותם הווטרנים שהגיעו ממדינות הקומוניזם, לגלות לנו את כל שיטות המחבוא והצופן שלהם, ומהר, לפני שהם ייקחו איתם את כל הפטנטים לעולם שכולו טוב.

עדות העבד השואף לחופש
קנו אותי. מכרו אותי. יום אחד הודיעו לי שקנו את הבנק שבו מתנהל לי חשבון, זה בנק אגוד והוא נמכר על קרביי וכרעיי לבנק מזרחי טפחות. כבר שמעתי על אותם רגעי אימה שבהם החשבון של מי שנמכר נעלם בכיכר יריד הבנקים, ואז לבעל החשבון אין גישה לכספיו, כרטיסי האשראי שלו לא פועלים, ורק בתום תקופה בחלל הוא מוחזר לתפקד כמו קודם.

הבטיחו לי שאצלי, הפעם, הכל יהיה בסדר. תהליך השיגור שלי מבנק לבנק החל תוך תמיכה ועידוד טלפוני, זה ארך כמה ימים, ואז הגיעה שיחה שבה, כך טענה הדוברת בר, רוצים לוודא איתי כמה פרטים. פיניתי זמן ועניתי. שם הורים, שלי, של אשתי, מה היתרה, רשימה לא קצרה של שאלות, ואז שאלה בר: יש לך חשבונות בבנקים אחרים? כן עניתי, באי־רצון קל. מה זה עניינה?
"באיזה בנקים?", היא שאלה. "אני לא עונה", עניתי.

"למה אתה לא עונה? אתה חייב לענות".
"לא עונה".
"אם אתה לא עונה, החשבון שלך נשאר באוויר".
"שיישאר באוויר, זה רק כסף. תתרמו אותו למישהו", עניתי. משהו בבטן שלי התחיל להיות רגיז. מדוע אני צריך לספר להם באילו בנקים יש לי חשבונות?
"אלה לא שאלות שלי", התנצלה בר בטון חריף שאין בו כל נימת התנצלות, אלא יותר חוסר סבלנות כלפי שבוי שמתחיל לפרפר בניסיונות התחמקות, והוסיפה: "אלה שאלות של הבנק. אם אתה לא עונה, אי אפשר להמשיך".

"אז לא נמשיך".
"רגע רגע", היא אמרה. נשמע שקט ואולי גם מלמולים.
"טוב, נמשיך", היא אמרה. הגיע עוד מבול של שאלות. עניתי באהבת האדם והבנקים האופיינית לי.
ואז הגיעה עוד שאלה. כזו. בדיוק:
"האם יש לך קרבה לאיש ציבור בכיר?".
הזעם השתלט עליי שוב: "אני לא עונה".

"לא, לא, אם גם הפעם אתה לא עונה, באמת אי אפשר להמשיך", אמרה בר, מנסה לשלוט בעובדה שהזעם משתלט גם עליה.
"זאת שאלה איומה ונוראה", אמרתי לה, זעקתי בעצם, "אני לא מוכן לענות על שאלה כזאת".
"תבין זו לא שאלה שלי, זו שאלה שאני חייבת לשאול, כי היא שאלה של בנק ישראל". גם היא זעקה כבר.
"תעבירי להנהלה שלך שאי אפשר לשאול שאלות כאלו. אסור לשאול, ואם אדם מאמין בחופש הפרט, אסור לו גם לענות".

את הוויכוח מכאן ואילך אפשר לתאר בין אדם (אני) שהולך ומתרגז, מסביר לבר שהשאלה הזו היא סכנה לחופש, ושאני לא מוכן לענות על שאלה כזו, לבין פקידה שחשבה שהיא תסיים את מילוי השאלון בחצי שעה של סימון תשובות מאזרח שכבר לא מתנגד לשום חדירה לפרטיותו וויתר מזמן על דמוקרטיה בחייו בארצנו.

בין הנימוקים שעלו בשיחה: תראה, זה השאלון, אני שואלת לטובתך כי אם לא תענה החשבון שלך לא יעבור, הבנק הקודם שלך נסגר כבר, והחשבון שלך עם כל הכספים בו יישאר באוויר ולא תוכל להגיע אליו. אל תדאג, התשובה שלך לא מגיעה לאף אחד ולא משנה כלום, אני פשוט רושמת את זה. הכוונה רק לקרוב משפחה מדרגה ראשונה, אבא, אמא, אח, בן. ושוב ושוב היא חזרה על השאלה המחרידה הזאת:
"האם יש לך קרבה לאיש ציבור בכיר?".

הזעם שלי היה מוחשי, רבץ בבטן ולפת את הלב. בסוף עניתי: "זו זוועה שאני עונה לך, אני מרגיש רע מאוד שאני עונה לך, אבל התשובה היא: לא. חשוב שתדעי לך שהעובדה שאני עונה על שאלה כזאת מקוממת אותי ואני רותח".

השאלון המשיך עד סופו, קיבלתי מספר חשבון חדש, אבל הרגשתי כעס ואין אונים מול מנגנון אפל שחודר למקומות שאסור לו לחטט בהם. קנו אותי ואני עבד גמור.

פשעים ועבירות לא קלות
״תרימו ידיים, זהו שוד!״, אמרה הממשלה לאזרחים שהגיעו לתחנות הדלק, וכיוונה לעברם אקדח מילוי דלק.  
(בתודה ללירז מאור)

יש חוק
נתגלה מהלך חוקי במשפט נתניהו. כן, נחשף שאחד המהלכים של המשטרה ושל הפרקליטות במשפט נתניהו היה חוקי, או הגיוני. עוד לא מבינים איך זה קרה. כל מערכת כפיית החוק בשוֹק. המשטרה זורקת את זה על הפרקליטות, והפרקליטות זורקת את זה על המשטרה והמבוכה רבה.
 
פינת השלולית
קיבלתי מכתב כתוב ביד לפינת השלולית. כן, מכתב כתוב על נייר באותיות כתב אמיתיות, לא גופן ולא פונט. וגיליתי גם איך שולחים היום מכתב הכתוב בכתב יד. ובכן השולח, שמזדהה בשם יוסי, אשר כתב את המכתב, לא שם אותו במעטפה, כתב כתובת, הדביק בול ושלשל בתיבת הדואר.

לא, הוא צילם את המכתב ושלח לי אותו במייל כקובץ מצורף. אני לא לקחתי את המעטפה מהתא שלי במערכת (כבר אין לי תא במערכת, ועיתונאים בקושי מגיעים למערכת), לא פתחתי אותו בסכין לפתיחת מכתבים, רק פתחתי בקליק של עכבר את התמונה המצורפת. בכל זאת, הפתיע ושימח אותי לראות מכתב. הנה הוא, בכתב יד כאמור:

"שלום לך מר עוזיאל, אשמח אם תקרא את זה לפינת השלולית שלך. הצפרדע שנחת בשלולית כחללית, לא ידע עברית או אנגלית. ניסה להבין מה זאת שקית, וגם לא ידע להשתמש בכפית, אז הוא קפץ לשלולית שבגיגית, לומר: היי, אל תיקחו את הנסיך או את התקווה להמשיך ולהמשיך. קפיצה קטנה ובחזרה לחללית, ומבט עצוב ונוגה לשלולית.

"קצת מחשבות של 04:30 בבוקר בעבודה, וכמובן לאחר קריאת הטור שלך.
בכבוד רב, יוסי".