1. בשנת 1968, כשרוחות מהפכה חברתית נשבו בחוזקה באירופה בהובלה של סטודנטים צעירים (בפריז בהנהגת דניאל כהן־בנדיט ובגרמניה היה זה רודי דוצ'קה), החלטנו כמה חבר'ה צעירים בארץ הקודש שכיבוש השטחים, שהתבצע במלחמה שהתרחשה שנה קודם לכן, יהרוס את המדינה ושצריך לפעול נגד הכיבוש.
אז שלחנו ידידה לחנות צבעים לקנות ספריי צבעוני ובלילה נסענו בטרנטה של רפי זכרוני לכמה בנייני ציבור וריססנו על הקירות בגדול "הלאה הכיבוש". מאחר שהיינו שלושה (רפי זכרוני, חיים הנגבי ואני) ואיש מאיתנו לא היה משתף פעולה משטרתי, ולא היו לנו טלפונים חכמים שבאמצעותם אפשר היה לדעת מה מיקומנו ומה הצעדים הבאים שלנו, מבצע "הלאה הכיבוש" עבר ללא מעצרים. אבל גם לא שכנענו אף אחד שצריך לסגת מהשטחים הכבושים.
כמה שנים לאחר מכן, כשלהט הרצון למהפכה חברתית התבטא בפעילות של הפנתרים השחורים, מצאתי את עצמי עם חבורת הצעירים הירושלמים המהפכנים בפעילויות שונות שהוציאו את אנשי המשטרה מדעתם.
המשטרה הצליחה לגייס משת"פים כדי שיגלו לה מתי והיכן תהיה פעילות הפנתרים הבאה, ונגד ראשי המהפכנים הצעירים הוצאו צווי מעצר. באמצעות כמה תרגילי הטעיה, לקחתי את סעדיה מרציאנו וצ'רלי ביטון לדירת מסתור, דירת גג של חבר בשדרות נורדאו בתל אביב. אנשי הבילוש של תל אביב וירושלים הסתובבו כמו פורפרות, ולא הצליחו למצוא אותם, כי איש מלבד שלושתנו לא ידע את מיקומם, ולא היה אפשר לעקוב אחרי שיחות הטלפון הסלולרי שלנו, כי לא היו טלפונים סלולריים.
אחרי כמה ימים החלטנו שסעדיה וצ'רלי יסגירו את עצמם בכיכר ציון, מול מצלמות התקשורת. העברתי הודעה לעיתונאים על השעה שבה הם יגיעו לכיכר. הדבר נודע כמובן למשטרה, שהציבה כוחות בכניסות לירושלים וברחובות סביב הכיכר, כדי לעצור את התרגיל ביחסי הציבור ולמנוע את הגעתם לכיכר, שהייתה מלאה באנשי תקשורת ובצעירים נלהבים, תומכים של הפנתרים השחורים.
איש מהשוטרים לא העלה בדעתו שהשניים התחבאו במכונית המוסטנג המפוארת שנכנסה לירושלים. נהגה בה ליידי נכבדה (שהייתה למעשה ידידה שלי, אזרחית אנגליה) ובמושב האחורי ישבו ילד וילדה חמודים על גבם של צ'רלי וסעדיה. המוסטנג עצרה בכיכר ציון, עבדכם הנאמן יצא והכריז "ליידיס אנד ג'נטלמן - סעדיה מרציאנו וצ'רלי ביטון". שני הפנתרים יצאו מהרכב והחלו לצעוק בזכות המהפכה החברתית. הם נתפסו בברוטליות והושלכו לניידת משטרה לקול תשואות עשרות הפנתרים שמילאו את הכיכר.
אירוע כזה לא יכול לקרות בימים טרופים אלו, שבהם המשטרה השתלטה על המדינה. כל מכשיר מואזן, כל תכנון מגיע לאוזני השלטון, כל אמירה אנטי־ממסדית מועברת לפקידי הממשל, כל תנועה של כיסא גלגלים בדרך להפגנה מתוצפתת, כל מידע שעובר מפה לאוזן לקראת מחאה חברתית מגיע לאוזניהם של "אנשי החוק", שעוברים על החוק ורומסים ברגל גסה את הדמוקרטיה.
2. כשהתפרסמה השבוע ב"כלכליסט" פרשת ההאזנות ומי היו המואזנים והנעקבים, לא הופתעתי לראות שחבורת הנכים הקוראת לעצמה "הנכים הופכים לפנתרים" מופיעה ברשימה.
זו קבוצה קטנה של נכים אקטיביסטים, אחת מהרבה ארגוני נכים. לחבריהם נמאס להיות "פודלים" שקטים, ולמרות מספרם הקטן הם יוצאים לפעילות שמוציאה את ראשי השלטון מהדעת, כשהם חוסמים כבישים ראשיים ומסילות רכבת. כל חסימה גורמת לפקקים ולזעם של האזרחים שנתקעו במכוניות וגוררת נזקים כספיים גדולים. אז כדי לדעת מראש איפה תהיה חסימת הכבישים הבאה, מפעילים עליהם את פגסוס המלשן נטול המצפון, שמאזין לשיחות טלפון ומעביר את המידע לגורמים הנוגעים בדבר. חברי קבוצת "הנכים הופכים לפנתרים" לא חלמו בחלומות השחורים שלהם שיש עליהם האזנת סתר.
בארץ התככים והקומבינות, ידו הארוכה של השלטון לא תיתן לאף אחד להרים את הראש, למחות, להפגין, להתריע על עוולות. מנגנון הרשע עובד ומתופעל 24 שעות ביממה, כל השבוע, כל החודש, כל השנה. מכונות הריגול המתוחכמות, עם השמות הלועזיים המרשימים, לא נחות לרגע. הן קולטות כל פיפס, כל תנועה. הן עובדות, מאזינות ומדווחות סביב לשעון על נעקבים שיכולים להיות בכל בית, בכל דירה, בכל גבעה או מאהל ברחבי הארץ.
אף אחד לא יכול להתחמק מהפגסוסיה. זרועות התמנון של קולטני המידע פרי המצאת המוחות המבריקים בעולם, הביאו לבוסים הכנסות בסדרי גודל בלתי נתפסים. משטרים של מדינות ברחבי העולם רכשו את הסחורה החמה וכך גם גופים פרטיים, צבאות, שירותי ביון ובעלי עסקים השולטים במפעלים עם מיליוני עובדים - כולם הסתערו על המכונות שמספקות מידע, שנכנסות לחייהם הפרטיים של אנשים באמצעות טכניקה גאונית שהופכת כל בן אדם פשוט, כל מנהיג, כל גנרל, כל תעשיין לסחיט. אם הוא לא יעשה את המצווה עליו על ידי מפעילי הפגסוסים באשר הם, הוא יודע שחייו לא יהיו חיים.
3. שלום חנוך הגדול כתב ושר לפני שהתפוצץ פסטיבל הפגסוס, שיר ששמו "אוזניים לכותל". כל כך מתאים לימים האלו, ממש שיר נבואי.
גבירותיי ורבותיי - קבלו את שלום חנוך:
כל מטר הם הציבו מארב
שוטרי חרש וסוכנים כפולים
לא ידעתי במה אני מעורב
לא שמתי לב שהשתנו הכללים
לא ניחשתי שאני מבוקש
לא הרגשתי כמה אני חשוף
איך שהגשתי את עצמי על המגש.
זה חוזר אליי ישר לפרצוף
עוד יש פחד שאצא מזה חי
עוד יש פחד שאבוא חשבון
יש עיניים שעוקבות אחריי
יש אוזניים לטלפון
כל הרשת אצלי על הקו
יום ולילה ללא לאות
כמו פושע תחת מעקב
מחכים לרגע שאעשה טעות
מיתר קרוע, גרון ניחר
אני שרוף, אני שדה בוער
אני אבק ברוח, עלה נידף
עוד מטבע עובר לסוחר
עוד יש פחד...
לא זוכר איך הגעתי לכאן
לא הייתי מספיק זהיר
זה רק סרט שחור־לבן
שרץ אחורה בהילוך מהיר
עוד יש פחד...
4. הטרגדיה שהתרחשה בדירה בבניין מגורים ברחוב דוד אלעזר בטבריה לא הסעירה את המדינה. היא לא הקפיצה מכורסת עור הצבי את שר הרווחה מאיר כהן, ובטח לא את שר האוצר אביגדור ליברמן או את ראש הממשלה נפתלי בנט.
סיפור מותם של האחים יעקב ודוד דהן לא גרם לאריה מכלוף דרעי לפלבל עיניים לשמיים ולזעוק. הוא לא הביא לאולפני הטלוויזיה את הד"ר אבישי בן חיים, אביר היגון, מגן האומללים והמקופחים. אפילו כוכב קציצות הקרפיונים החדש של מאסטר שיט, שף דודו אמסלם, לא התפנה לקלל את האשכנזים בעניין.
ואחרי ההקדמה הזועמת הזו, הנה הסיפור שאותו פרסם עיתונאי "מעריב" אלון חכמון, ולא הזיז לאיש - "האח הגדול נפטר בלילה, האח הצעיר התאבד בבוקר" שוטרים שהגיעו לבניין בטבריה בשל התאבדותו בקפיצה של דוד דהן בן ה־57, מצאו בדירה המוזנחת את אחיו המת יעקב, כשהוא עדיין מחובר למכונת הנשמה". קצין המשטרה שהגיע לזירת האירוע אמר לחכמון: "נראה שאף אחד לא ביקר בביתם. איש לא העביר שם סמרטוט לניקיון והם היו מוזנחים - משהו איום ונורא".
האחים שסבלו ממחלות והיו מחוברים למכונות חמצן, התגוררו באותה דירה בשיכון בטבריה, ורק השכנים ידעו כנראה על קיומם. בעקבות ידיעה שהגיעה למוקד 100, על גופת אדם שרועה על הקרקע בחצר בניין מגורים, הגיעו השוטרים למקום והבינו מתחקור ראשון שדוד דהן קפץ אל מותו. כשעלו השוטרים לדירה, גילו את האח יעקב כשהוא ללא רוח חיים ועדיין מחובר למכונת חמצן. הערכת השוטרים הייתה שדוד הבין שאחיו יעקב מת, ולא מצא יותר טעם להמשיך בחייו. הוא ניתק את עצמו ממכונת החמצן וקפץ אל מותו.
זו טרגדיה נוראה. היכן הרווחה, היכן העירייה, היכן השכנים, היכן האנושיות? שני אחים חולים, חיים בדירה מצחינה, מתים בנסיבות כה עצובות. אולי אפשר היה להצילם, לעזור להם, לבדוק מה שלומם, לנקות את הדירה. איך תוכנות הריגול של פגסוס לא מזהות מקרי אומללות כאלה ומעבירות דיווח למשרד הרווחה? טפו, אינעל העולם.