בשטף האירועים הגועשים - גלי המגיפה, ההתייקרויות, האזנות הסתר, הדחת ברדוגו, אתי כרייף, תיקי האלפים - לא עורר הד ציבורי מאמר שפורסם בשבוע שעבר ב”הארץ”. כתב אותו לא פובליציסט מקצועי, לא פוליטיקאי באופוזיציה, ולא איזה גרפומן. חתום עליו האלוף (במיל’) יצחק בריק, מי שכיהן כעשר שנים כנציב קבילות החיילים.
לא היו למאמר הדים, אולי כי נזרק לחלל האוויר בעיתוי לא טוב מבחינת ההשפעה שלו. אלה ימים שבהם האזרחים נתונים פחות במצוקה ביטחונית, כביכול, ויותר במצוקות בריאותית וחברתית, בעת שמכהנת ממשלה שקשה לסמוך עליה בלשון המעטה, שמנסה טלאי על גבי טלאי לאחות קרעים, לתת מענה לפסטה היקרה ולתת־זן האומיקרון החדש BA2, וללא הצלחה. ימים כאלה מזמנים תהילה לתקשורת – זו שהקדימה את הממשלה בחשיפת פגסוס ושימושיה האנטי־דמוקרטיים, זו שהתריעה מפני התייקרויות המוצרים במרכולים באופן בלתי נסבל וגרמה לממשלה להתעורר, זו שחושפת את המתרחש ברשויות המקומיות, ועוד כמה וכמה נושאים ופרשיות.
תפקידה של העיתונות החוקרת, החושפת, המאירה פינות חשוכות – מזדקר בתקופה זו באופן חד. הן זהו עיקר תפקידה - להעלות לסדר היום נושאים שהשלטון מנסה להסתיר או לטייח, לבקר את הרשויות, ממלאי התפקידים, אלה המופקדים על ניהול המדינה וחיי אזרחיה. בלי מורא החשיפה לאור השמש, יעשו הרשויות כטוב בעיניהן, ולעתים כרע בעינינו. גם התקשורת עצמה – כמו כל רשות אחרת במדינה - נתונה לביקורת, אבל לא מהסוג המכליל ולאו דווקא מהזווית הפוליטית. למשל ההתעסקות המופרזת כל כך בנושא הבריאותי, מלעיטים אותנו בברבורים עד לזרא, מסיחים את הדעת מנושאים חשובים שנדחקים לשולי החדשות.
איני רוצה להעכיר את מצב הרוח של הקוראים, אבל אל לנו לטמון את הראש בחול. הדברים אמורים הן לגבי כלי התקשורת והן לגבי האזרחים צרכני התקשורת. במה דברים אמורים? במצבנו הביטחוני, מידת מוכנות הצבא למערכה הבאה ואדישות הציבור לאיום האמיתי הנשקף לנו - לא מהקורונה, לא ממחיר הדלק המזנק ולא מהחנק בכבישים. איום כפשוטו – מאויבינו הקרובים והרחוקים, שנערכים במלוא הרצינות למערכה הבאה, מצוידים בנשק מתקדם ביותר, מנוסים יותר בלחימה, נחושים יותר לצאת לסיבוב נוסף והפעם בתקווה לנצח, להכות בנו מכה אנושה, מה שלא צלח בידיהם בכל המערכות הקודמות. מי ששוב ושוב מתריע בשער על כך הוא האלוף (במיל’) יצחק בריק, שמנסה לזעזע את אמות הספים בצה”ל, בממשלה, בדעת הקהל, אך לשווא.
לא שמערכת הביטחון אינה נותנת את הדעת לאיום הגואה, לא שצה”ל אינו מתעצם ומתאמן, אבל, לפי האלוף בריק, אנחנו בפתחו של אסון כבד. הוא נוקב אפילו במונח “כליה”. “הצבא מעולם לא היה במצב כה חמור כפי שהוא היום”, הוא קובע במאמר האחרון שפרסם. בתחום הלוגיסטי הוא יודע לספר כי חסרים אלפי נהגי משאיות ואוטובוסים, ואלה מהם שהינם ערבים כנראה לא יתייצבו אל ההגה. במלחמה הבאה ישנו חשש שערביי ישראל יעוררו מהומות קשות פי כמה ממה שחזינו במאי שעבר. אין מי שיגן על היישובים בצפון מפני מאות אנשי חיזבאללה שיחצו את הגבול ועלולים להשתלט על יישובינו שם. העורף יספוג אלפי טילים, הרג והרס רבי היקף ייגרמו לישראל. מדובר, לדבריו, במלחמה הקשה ביותר שאי פעם ישראל התנסתה בה, רב זירתית. “צה”ל יכול להתמודד בקושי עם זירה וחצי, לא מול חמש זירות כפי שיהיה במלחמה הבאה”.
כאמור, את החזות הקשה הזאת מציג אדם בעל עבר ביטחוני לא מבוטל, המכיר היטב את מערכות הצבא מבפנים. ככל שהוא מתריע וזועק, קולו של אדם אחד, ייתכן שהתמונה הנוראה שהוא משרטט, והדאגות שהוא מעלה, מוקצנות. עם זאת, אסור לעצום עין ולאטום אוזניים. “בודקים את הטענות”, מגיבים תמיד דוברי מערכת הביטחון, בנימה מזלזלת משהו במתריע בשער. גם אם נרכך חלק נכבד מחזות “האסון הנורא” שאלוף אחד מניח לפתחנו, על אזרחי ישראל להיות מודאגים. עם בריק או בלעדיו, על הקברניטים לבדוק עצמם מול האתגר החשוב ביותר הניצב לנגד ישראל, להכין את כל הנדרש כדי לקבל את פני הרעה, למנוע את התגשמות התחזית האפוקליפטית.
האלוף בריק אינו מתייחס לסכנה הממשמשת ובאה, פלישת הצבא הרוסי לאוקראינה, צעד שעלול להביא למלחמה ארוכת ימים בסדר גודל עולמי. לכאורה רחוק מאיתנו, ואולם ישראל לא תהיה מחוץ לתמונה המלחמתית האיומה הזאת. עננים שחורים משחור מתחשרים בשמי העולם והמזרח התיכון. ישראל עומדת בפני מערכה שכמותה לא הייתה. “האסון הנורא הוא רק שאלה של זמן”. לא אני אומר זאת, אלא אלוף במיל’ רב זכויות ודאגות, בקיא במתרחש בתוככי מערכת הביטחון. מבהיל? אולי שטוב שכך.