ביום ראשון של תחילת השבוע חגגתי את יום הולדתי ה־32 (כשכתבתי לכם את הטור הראשון כאן ב"מעריב", הייתי בת 23. חתיכת דרך עברנו יחד). לא תכננתי שום דבר, הייתי מותשת כל כך מיום ההולדת הגדול שערכתי לגפן, היו הרבה יותר אנשים מכפי שזכרתי שהזמנתי, המון אוכל, מוזיקה, מפעילות ופתיחת מתנות עד 23:00. היא יכלה להישאר ערה ושמחה עוד שעתיים לפחות, אבל אני מיציתי את היום, ואף שזהרתי מאושר, בסתר לבי גם קצת שמחתי שהברדק הזה מגיע רק פעם בשנה.
אין ספק, האמהות מזיזה את הנרקיסיזם לצד: התעוררתי בבוקר שאחרי ושכחתי שזהו יום הולדתי. אם לא פייסבוק, וואטסאפ וההודעות שהחלו לזרום, סביר שהייתי מעבירה את היום הזה ככל יום. פעם זה לא היה כך: פעם ידעתי איך תיראה המסיבה שלי, מי יוזמן, איזה אוכל יהיה, איזו מוזיקה, וככל שעורבב בעניין יותר אלכוהול - המסיבה הייתה שמחה פי כמה.
אבל הימים השתנו, התבגרתי, וכל כולי אל הקטנה הזו. אז קיבלתי המון ברכות וטלפונים (אבל רק מתנה אחת. ממי? מהפסיכולוגית שלי שהעבירה סכום נאה בביט! הייתם מאמינים?), וכשהגיע הערב, חתכתי לי ולגפן מהעוגה שנשארה מיום הולדתה, הושבתי אותה על כיסא האוכל שלה, ולי קשרתי בלון אדום שגם הוא נשאר מיום ההולדת המוגזם שערכתי לה. הגשתי לה את העוגה והתחלתי לשיר: "גפן, את יודעת שהיום יש יום הולדת לאמא?", מחאתי כפיים, "היום יום הולדת", כך שרתי ומבטי אליה, "היום יום הולדת לאמא!".
גפן צחקה, זהרה, הרי את שירי יום ההולדת הללו שרתי לה טרם יום הולדתה, שתכיר. כנראה חשבה שהמסיבות נמשכות. אז אנחנו אוכלות עוגה, מוחאות כפיים, הבלון זז לו מצד לצד ופתאום בא הכאב החד ההוא אל הבטן, הכאב שמזכיר את כל הרע שעברתי השנה. עצמתי את עיניי רגע, ובצורה לא רצונית נענעתי את ראשי לשתי שניות מצד לצד, רק כדי שיישפך הכאב הזה יחד עם המחשבות הללו החוצה ואמשיך ליהנות מהרגע המזוקק ההוא עם בתי.
כשהיא נרדמה סוף־סוף, טלפנתי לבייביסיטר: "את יכולה לבוא בספונטניות?", שאלתי. "בטח", ענתה. היא סטודנטית בחופשת מבחנים, ורק מחכה לטלפונים ממני. לא התקשרתי לאף חבר או חברה, רציתי לשתות איזה דרינק ולאכול משהו טעים לכבוד יום ההולדת שלי ולשוב הביתה. ובכל זאת לבשתי שמלה מוגזמת והתאפרתי מאוד, לקבל את השנה החדשה בנשיות חדשה, זה לא יכול להזיק.
שעה אחר כך ישבתי באוטו שלי, בחניון מתחת לבית, התחרטתי על זה שהזמנתי את הבייביסיטר, הפעלתי את החימום והטיתי את הכיסא אחורנית. אמהות יבינו אותי, זו עייפות מצטברת שפתאום נופלת עלייך, כמו פסנתר מהחלון בסרטים של באגס באני. נרדמתי. כן, קראתם נכון, נרדמתי לשעה ומשהו. התעוררתי מאיזו מחרוזת להקות צבאיות שבקעה מהרדיו.
לא אשקר, הרגשתי די עלובה באותו הרגע, רציתי לעלות לביתי, לשלם לבייביסיטר על כמה שעות, אף על פי שעבדה רק שעה, ולשלוח אותה הביתה. אבל לא ויתרתי, לא יודעת למה. אולי יש בי עדיין חדוות הרפתקאות מסוימת. התאוששתי כמה דקות, לעסתי מסטיק שירענן ונסעתי לאיזו מסעדת דגים לא רחוקה. טלפנתי אליהם עוד מהדרך, לשאול אם הם בכלל עובדים בשעת הלילה הזו ואם נשאר משהו טרי.
כשהמארחת סיפרה שיש מקום רק על הבר והדגים נפחו את נשמתם לפני פחות מיממה, החלטתי שעל זה אני הולכת. כשנכנסתי אל המסעדה, קיבלתי כמה מבטים תוהים, אולי היה זה בדמיוני ואולי זו המציאות, אבל יכולתי להרגיש בהם. הרי מה יש לאישה, לבושה בשמלת קטיפה אדומה, עם עקבים שחורים ותיק קטן להיכנס בגפה למסעדת דגים כשהשעה נושקת ל־23:00?
התיישבתי על הבר והזמנתי כוס יין, ברקע ישב פסנתרן על קלידים קטנים (אבל לפי הנגינה שלו הוא היה פסנתרן לגמרי, אפילו גדול) וניגן מנגינה מוכרת וישנה שאת שמה אני לא זוכרת. התלהבתי מהרעיון, הזכיר לי קצת את הפסנתרנים במסעדות המפוארות בסרטים של סטנלי קובריק. שאלתי את הברמן, לבוש השחורים, אם זה תמיד ככה פה - תאורה מעומעמת, קיר יינות מואר באדום והמון זוגות שנראים מאוהבים.
"תמיד", ענה, מזג לי יין קצת מעבר לקו המזיגה המקובל, נתן קריצה והלך. לברמנים לא תמיד יש כוח להכביר מילים.
"אנחנו שותים את אותו היין", אמר לי איש אחד שלא הכרתי. הוא ישב שני כיסאות לימיני, בינינו היה כיסא אחד יתום. ראיתי אותו כשנכנסתי, ממש לא בן גילי. אם תשאלו אותי, נושק ל־50. הוא היה לבוש היטב, שיער שחור שופע ושעון מנצנץ בידו. ראיתי שלידו יש כיסא ריק וכל שאר המסעדה מפוצצת בזוגות, אז הנחתי ששלו הלכה לשירותים או לפחות לתקן את האיפור שלה.
"אני אוהבת את היין הזה, בחרת טוב", אמרתי ולגמתי ממנו. השבתי את מבטי אל הקלידן, אין לי מה להאריך שיחה עם גבר תפוס. "בחרתי טוב מאוד למעשה", אמר, "לקחנו את אותו היין, אבל לא את אותו הבציר", חייך. הוא עבר כיסא אחד, כרגע ישבנו זה ליד זה. הוא שלח את ידו והגיש לי את היין. "תטעמי ותיווכחי", ביקש. הבטתי אל פתח השירותים ואחר כך מאחורי גבו. "זה בסדר, אני לבד פה", הרגיע. "נו, היין נשם מספיק, תטעמי".
לקחתי את כוסו וטעמתי. "אל תבלעי מיד", ביקש, "תני לטעם להיפתח, תניחי אותו על הלשון, כמו משי, נכון?".
התחושה הייתה באמת אחרת, ואחרי שבלעתי אותו, הותיר טעם פירותי חזק פי כמה. "משובח", אמרתי, "וואו".
הוא חייך, חיוך יפה כזה, הזכיר לי את הגברים האלו מהתמונות הישנות, המילואימניקים של 67' ו־73'.
הוא קרא לברמן, ביקש ממנו לשפוך את היין שהיה לי בכוס ולמזוג לי יין בדיוק כמו שלו. הברמן, שנראה שהכיר את האיש, עשה כדברו.
"רגע", אחזתי בחוזקה בכוס שלי, "לא תשאל אותי אם אני רוצה?".
"את רוצה", אמר בביטחון, והברמן לקח את הכוס. הוא צודק, רציתי.
מאוד רציתי, כבר תקופה שאני כל כך רוצה. אחד כזה, בלי מגננות, בלי מחשבות, בלי שיחות מיותרות, בלי פמיניזם, בלי מה יגידו, מה תחשבי, את מרסל מוסרי? מהסיפורים? רגע, אדבר יפה יותר, מטאפורי יותר, אהיה הכל חוץ מעצמי.
אז החרשתי, לא התחכמתי, לא התפלפלתי, לא פיתיתי, החרשתי ונהניתי. הקלידן ניגן וניגן, בזמן שהבחור הזמין לנו פלטת אויסטרים, אחז אחד בידו, סחט מעט לימון, קצת טבסקו והגיש לי לפה. נהניתי, סיפרתי לו שלואי ה־16 היה עושה כך בדיוק כדי לפתות נשים.
"אני לא רוצה לפתות אותך", הרצין, "לא הכל זה סקס".
"חבל", הרסתי לו את הרצינות בחיוכי וביקשתי עוד אויסטר. פתאום גבר בי הרעב, יכולתי להזמין לעצמי גם שתי פלטות, זה יום ההולדת שלי, אני עובדת קשה וזכותי להתפנק, ובכל זאת, ממנו היין היה טעים יותר, כך גם האויסטרים והערב. בלילה, בדירתו שכמעט ריקה מחפצים, אך מלאה בציורי שמן, פטיפון אחד, כמה תקליטים ועגלה כזו עם מיני סוגי וויסקי עליה, אהבנו אחד את השנייה, ובכן, ככל שאפשר לאהוב בזמן קצר כזה.
הוא ליטף את בטני, את ירכיי ואת לחיי ברכות, אהבתי את ריחו והבל היין שנדף ממנו, עצמתי את עיניי, אבל הוא ביקש שאפקח. עשיתי כדבריו, חצי לילה הבטנו זה לזה בעיניים, בכל מעשה, בכל שתיקה, בכל לגימה, בכל דיבור. כמה אהבתי אותו באותו הלילה, כמו מישהי שיודעת שמוטב שתיתן עכשיו את כל האהבה כי לא תהיה עוד פגישה, אהבה חזקה משלמים בפעם אחת, לא פורשים לאלף תשלומים.
ב־02:30 לפנות בוקר, אמר לי שאני יפה.
ב־02:40 הסיר תמונת שמן קטנה מהקיר, אישה מחייכת מול שמיים, ונתן לי אותה.
ב־03:00 העלה אותי על מונית והבטיח שמחר תחכה לי אותה המונית כדי לבוא ולקחת את האוטו שלי.
ב־03:30 התעוררתי במכוניתי, בחניון, תחת ביתי. חיפשתי אותו, הוא לא היה, אף שהחלום היה כל כך מוחשי, הוא לא הצליח לעבור את מפתן המציאות.
התיישבתי, לעסתי מסטיק כדי להעביר את טעם השינה ועליתי הביתה.
"איך היה?", שאלה אותי הבייביסיטר והיא חצי מנומנמת.
"מדהים", עניתי ושילמתי לה את מחצית המתנה שקיבלתי מהפסיכולוגית.
"מזל טוב, מרסל", נשקה על לחיי, "אושר, בריאות ואהבה".
הודיתי לה וסגרתי את הדלת אחריה.
נשכבתי על הספה וניסיתי שוב להירדם. היו עוד כמה שעות עד הבוקר, ובחלומי ביקשתי ממנו שיבוא והוא בא. איזו יום הולדת זה היה. אתם, בני המציאות, לעולם לא תבינו, לעולם לא.