באחד מערבי השבוע האחרון פנה אליי בני האמצעי, בן 19, בזו הלשון: אבא, באמת תודה רבה שהבאתם אותנו לעולם הזה. גם מגיפה עולמית, שלך תדע לאיזה וריאנט קטלני תתפתח בסוף; גם התחממות גלובלית, שתהפוך את הארץ למדבר; ועכשיו גם הסיפור הזה עם רוסיה ואוקראינה, שעלול להתפתח למלחמת עולם שלישית ולטילים גרעיניים שמתעופפים מעלינו. בקצב הזה, יש סיכוי סביר שהנכדים שלי, אולי אפילו הילדים, יגדלו לתוך עולם הרוס לגמרי.

באופן אינסטינקטיבי מיהרתי לפטור אותו בציניות, להגיד משהו על הדור הפחדן שלו ולהזהיר אותו מפני היסטריה מוגזמת בחסות הרשתות החברתיות. אבל באותו לילה, שנתי נדדה. התחלתי לשחזר את מה שאמר והבנתי שאולי הילד - מפאת גילו הצעיר והעובדה שהוא עוד לא מקבל את העולם כדבר מובן מאליו, בניגוד לאביו - קולט משהו שאני כבר קהה חושים מכדי לזהות. אני לא מדבר על הסכנות הספציפיות שאותן הזכיר, קטונתי מלהיות נביא. אלא על העיקרון הבסיסי שאומר: לא לעולם חוסן. העולם היציב והבטוח שבו גדלתי עלול בקלות להשתנות ולהתדרדר. בשביל זה לא צריך להיות נביא, אלא להפך - ללמוד היסטוריה.

הרי רק לפני שני דורות הסבים שלי נמלטו מפני הנאצים, חיו לאורך כל המלחמה ברוסיה בזהות בדויה ותחת רדיפות בלתי פוסקות ואיבדו את כל משפחתם. דור אחד אחורה, אמא שלי גדלה במעברה ואבא שלי נלחם במלחמות עקובות מדם, כמו ששת הימים ויום כיפור, בעידן שבו נשקפה סכנה קיומית אמיתית למקום הזה. אז מאיפה האדישות, שלא לומר היוהרה, שגורמות לי לחשוב שמעכשיו הכל יהיה בסדר? אנחנו, בני הדור שלי, מהווים רק פסיק קטנטן בתוך היסטוריה ארוכה ומסועפת, שלרוב אורכה היה הרבה פחות מומלץ לחיות. וגם עידני הזהב בדברי ימי האנושות תמיד נגמרו בסוף. בדרך כלל באופן טרגי ואלים. זה יקרה גם לנו - השאלה היא רק מתי, ואיך.

המחשבות האלה, שגרמו לי להזיע מתחת לפוך המפנק, מייצרות שתי מסקנות עיקריות. קודם כל - הדחקה היא עניין טבעי, לפעמים אפילו חיוני. אבל צריך לשים לה גבולות. העולם מונע מאין ספור כוחות תת־קרקעיים שמאיימים לדרדר אותו, ולכן אי אפשר להישאר כל הזמן אדיש או ציני ביחס להתרעות שמרחפות מעלינו. נכון, חלק ניכר מהדברים לא תלויים בנו כלל, אבל אלה שכן - מצריכים פעולה. למשל, ההתחממות הגלובלית.

סכנה אמיתית ומוחשית, לא סתם גחמה של שמאל ליברלי מפונק ומשועמם. ואם זה אומר, לצורך הדוגמה, שצריך לוותר על כלים חד־פעמיים - אני נדרש להתגבר על העצלות, ועל הציניות המובנית שלי, ולהיפרד מהם. במקביל, כדאי תמיד להמשיך לעקוב אחרי החדשות. להתבצר בתוך בועה זה נוח יותר, אבל ערנות מונעת אסון. תשאלו את סבא שלי, שהיה היחיד במשפחתו שהחליט לברוח מפולין רגע לפני הפלישה הנאצית.

המסקנה השנייה היא שזכינו לחיות בעידן מוזהב של הקיום האנושי. תחשבו על זה רגע. תוחלת החיים עלתה באופן דרמטי. אנחנו חיים בדמוקרטיה (עם כל הבעיות והסייגים שנלווים לה). לא מרחף מעלינו שום איום קיומי אמיתי. רק מעטים מאיתנו, בישראל לפחות, רעבים ממש ללחם. כמעט אף אחד לא נדרש להקדיש את כל שעותיו רק לעבודה כדי לקיים את עצמו ואת משפחתו. ובאופן כללי יש לנו מספיק פנאי, חופש ביטוי ויכולת טכנולוגית כדי להתווכח ימים שלמים באינטרנט על נושאים כמעט אזוטריים.

וזאת בעצם השורה התחתונה: פרופורציות. משום שגדלנו לתוך עולם בטוח ושופע (בהכללה, בהכללה), איבדנו את היכולת להבדיל בין עיקר וטפל. בין בעיה קיומית והצקה רגעית. הדוגמה הקלאסית לכך היא האופן שבו אנשים המתנגדים לחיסונים, הגבלות קורונה וכו', משתמשים בטרמינולוגיה של שואה כדי לתאר את מצוקתם ואת העוול שנגרם להם. זו לא סתם פרובוקציה שנועדה לזעזע, אלא חוסר מודעות משווע, שנובע קודם כל מקיום בטוח ומפנק שכל סטייה ממנו נראית כמו אסון. בקיצור - חייכו. כי מי שנולד בעשורים האלה הרוויח. 

על הסכין

העונה הרביעית של “The Sinner" (נטפליקס) שימרה את האיכות והייחוד של סדרת המתח האמריקאית הזו, שבנויה על אותו בלש משטרה (ביל פולמן המצוין), אבל בכל עונה עוסקת בקייס אחר. הפעם, הבלש המיוסר נקלע לעיירת חוף נידחת, שעל פי הנוסחה המוכרת מתגלה כגיהינום מאחורי כסות אטרקטיבית. רק שהנוסחה מבוצעת פה לעילא.

עוד בנטפליקס, שווה לדגום את שלושת הפרקים של סדרת הפשע האמיתי האנגלית “The Puppet Master". סיפורו האמיתי ומקפיא של רב–נוכל שהצליח להשתלט על נפשם של קורבנותיו במניפולציות פסיכולוגיות מתוחכמות, תוך שהוא מתחזה לסוכן ביון, ובכך רושש אותם והרס את חייהם. הסיפור המדהים מחפה על עשייה טלוויזיונית בנאלית למדי.

ג'טרו טאל היא אהבת נעורים נצחית שלי, אבל אני מודה שלא חלמתי שאזכה לראות אלבום חדש שלה שמתברג בעשירייה הפותחת במצעד האלבומים הבריטי. ובכל זאת, הנה זה קרה, אחרי 50(!) שנה, עם האלבום החדש והיפה “The Zealot Gene", שסותר את הקלישאה שטבע איאן אנדרסון עצמו: זקן מדי לרוק'נרול, אבל צעיר מכדי למות.