לטור המלא של אלון בן דוד:

ענן הרוסי ממשיך גם בסוף השבוע הזה להטיל צל מלחמה קודר על אוקראינה, ואין כל סימן שהוא יתפזר בקרוב. איש לא יודע לנחש לאן מוכן ולדימיר פוטין להוביל את המשבר הזה, אבל מסקנה אחת ברורה כבר עולה ממנו - בעשור השלישי של המאה ה־21 המערכת הבינלאומית צריכה למצוא נקודת איזון חדשה. כמו בכל משבר, גם בנוכחי, לצד הסיכונים אפשר למצוא גם הזדמנות.

במאזן הביניים עד כה יכול פוטין כבר לרשום לעצמו הישג אחד ברור: הוא סימן מחדש את גבול ההתפשטות של המערב ושל נאט"ו באירופה. מסוף המלחמה הקרה החלה ברית נאט"ו להתפשט מזרחה, לרוב המדינות שהיוו את "ברית ורשה", ונגסה גם בשלוש המדינות הבלטיות, לשעבר חברות ברית המועצות. פורמלית, פוטין דורש מהמערב לסגת עוד, עד לקווי 1997, לפני צירופן של הונגריה, צ'כיה ופולין לברית הצפון־אטלנטית, אבל כרגע הוא מסמן למערב: עד כאן. הוא לא יסבול כניסה של נאט"ו לעוד מדינות סובייטיות לשעבר.

הגישה הפטרונית של המערב לרוסיה גורמת לנאט"ו לזלזל בתפיסת האיום הרוסית ולראות בפוטין פרנואיד. אבל בעיניו, השאיפה המערבית להתפשט מזרחה, לכל מדינות ברה"מ לשעבר, תגיע בסוף גם למוסקבה. בנאט"ו מתעקשים להתעלם מנקודת המבט הרוסית ומתייחסים לפוטין כאל מתבגר פרוע שיש לרסן אותו, וזה עיקר הבעיה. לצורך התרגיל, דמיינו שבוקר אחד מזמין מלך ירדן את משמרות המהפכה האיראניים להתארח בארצו. האם ישראל תצפה בזה בשוויון נפש מהצד? רוב הסיכויים שביום למחרת ישראל תפלוש לירדן כדי לוודא שהציר השיעי לא מתבסס בעוד מדינה שכנה, שאיתה יש לנו הגבול הארוך ביותר.

במקרה של אוקראינה, בעיני הרוסים, לתחושת האיום מתלווה גם סנטימנט היסטורי. קייב, בירת אוקראינה, נחשבת לערש האימפריה הרוסית. הנסיך אולג, בן לשושלת הרוריק (שממנה נגזר השם "רוסיה") הניח בה במאה ה־9 את היסודות לרוסיה המודרנית. בעיני הרוסים, קייב היא עיר האבות, וקשה להם המחשבה שתהפוך למרמס לכוחות זרים.

חיילי צבא אוקראינה בתרגיל צבאי (צילום: REUTERS/Antonio Bronic)
חיילי צבא אוקראינה בתרגיל צבאי (צילום: REUTERS/Antonio Bronic)

כמו רוב קודמיו, גם הנשיא האמריקאי הנוכחי מתקשה להבין את העמדה הרוסית ולהתחשב בה. הוא רואה בפוטין רק את הלאומן הרוסי שהוא, ומתעלם מצדדיו כאיש עסקים. פוטין אכן דורש כבוד, לעצמו ולרוסיה, אבל הוא נטול אידיאולוגיה, ועם גישה אחרת יוכל המערב למצוא שהוא פרטנר להרבה עסקים, כולל אינטרסים חופפים שיש לו ולאמריקאים מול המעצמה העולה סין.

עוד בטרם נורה כדור, הספיק פוטין לקבע עוד כמה הישגים: הפריסה של צבאו בבלרוס ובמולדובה סימנה את הטריטוריות האלה כמרחב פעולה לגיטימי של הצבא הרוסי. מעכשיו הוא לא יהסס להשתמש בהן. שאר מדינות ברה"מ לשעבר הבינו גם הן את המסר: מי שתפלרטט עם המערב תקבל ביקור בית של הדוב הרוסי.

הדיל של ארדואן
עדיין לא ברור אם פוטין יממש את "קריאת" הפרלמנט שלו ויספח סופית לרוסיה את חבל דונבאס במזרח אוקראינה, שכבר היום נשלט בידי כוחות פרו־רוסיים. הפרס הזה עוד מונח לפתחו. מה שכבר ברור לאחר ביקורו של הקנצלר הטרי אולף שולץ במוסקבה הוא שצירוף אוקראינה לברית נאט"ו אינו על הפרק בשנים הקרובות.

שלא כמו האמריקאים הגיע שולץ לרוסיה בגישה עסקית והציג גישה של "גרמניה תחילה". השיחות שלו עם פוטין עסקו לא מעט בהפעלת צינור הגז "נורד סטרים 2" מרוסיה לגרמניה. צינור הגז הענק, שנבנה בהשקעה של 11 מיליארד דולר, הוא קריטי לכלכלה הגרמנית, ש־35% ממנה נשענים על אספקת גז מרוסיה. הצינור, שנמתח לאורך 1,200 ק"מ מתחת לים הבלטי, עוקף את נתיבי אספקת הגז שעוברים כיום דרך אוקראינה ופולין. הוא הושלם בשנה שעברה, אך עדיין לא הופעל, ולכולם ברור שברגע שגז יתחיל לזרום בו – תתקבע התלות של גרמניה באנרגיה הרוסית.

אם יופעל הצינור, תאבד אוקראינה 2 מיליארד דולר של הכנסות מהפעלת הצינור שעובר בשטחה. בניגוד למה שדרשו ממנו האמריקאים, שולץ סירב להתנות את הפעלת צינור הגז בנסיגה רוסית מהאיום על אוקראינה. השיח הזה מהווה תזכורת לכך שגם בעידן המידע וההייטק של 2022 אנרגיה היא עדיין משאב כלכלי קריטי שיכול לשמש גם כלי פוליטי. צינור גז יעמוד גם במרכז ביקורו של הנשיא יצחק הרצוג בטורקיה. זה לא שהנשיא רג'פ טאיפ ארדואן התאהב פתאום בישראל או גילה את הציונות. בינואר נסוגה ארה"ב מתמיכתה בצינור הגז ישראל־קפריסין־יוון, וארדואן מזהה הזדמנות להציע לנו צינור חלופי.

פרויקט "איסטמד" אמור להקים צינור שיחבר את מאגרי הגז של ישראל וקפריסין ליבשת האירופית. אף שהוא אמור להקטין את התלות האירופית בגז רוסי, הודיעה ארה"ב בתחילת השנה כי היא אינה תומכת עוד בפרויקט, מנימוקים שלפיהם הוא "אינו כלכלי ועשוי לפגוע בסביבה" (בעיקר בסביבה הטורקית). ארדואן יציע להרצוג לקדם הקמת צינור בתוואי אחר, שעובר דרך טורקיה, בתמורה לחימום היחסים. המחיר של הסכמה ישראלית יהיה כבד, אולי אפילו כבד מנשוא: פגיעה אנושה בברית היציבה של ישראל עם קפריסין ויוון.

שלא כמו פוטין, ארדואן הוא גם שחקן אידיאולוגי. הוא לא היסס בעבר לבגוד בשותפיו בנאט"ו ויצא לרומן עם הרוסים. הנאמנות המוחלטת היחידה שלו היא לתנועת האחים המוסלמים, שהוא עצם מעצמותיה. ארדואן יוכל לכל היותר להציע לישראל יחסים לא מחייבים, אבל כל עוד הוא בשלטון – את ירח הדבש הישראלי־טורקי של שנות ה־90 לא ניתן יהיה לשחזר.

הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13