אני בספק אם בני גנץ צדק אי־פעם כפי שהוא צודק הפעם. מתדרכים מטעמם של ראש הממשלה בנט ושר החוץ לפיד האשימו אותו אתמול ב”התנהגות ילדותית”. לצערי, הילדותיות הנפשעת בסיפור הזה שייכת למתדרכים.
לדברי “בכיר בקואליציה” קצפו של גנץ יצא כי הוא “מתאמץ לעזור לפנסיות של החברים שלו”. הם יודעים שזה לא נכון. הם יודעים שהפנסיות של “החברים של גנץ”, שנמצאים גם בליכוד וגם בכחול לבן ובכל מקום בארץ ישראל, אינן בסכנה. אי אפשר לשלול אותן בדיעבד. תשאלו את יואב גלנט ומירי רגב.
גנץ נלחם על הלוחמים. על הקצינים. על הגאונים ב־8200 וביחידות הטכנולוגיות המדהימות שלנו. וכן, גם על הנגדים, שלא רואים את הבית ומשתכרים קרוב לשכר המינימום, ועל אנשי החימוש ועל כל מי שנושא את הנטל הבלתי אפשרי של הביטחון שלנו. הוא נלחם על כל זה כי הוא שר הביטחון. ומה שאוכל אותו הוא העובדה שגם הפרה הקדושה הזו נשחטת עכשיו בכיכר העיר. כאילו שחיטתה לא תוביל לשחיטה של כולנו.
בואו נתחיל עם פיזור הפייק והשקרים הניתכים עלינו מבוקר עד לילה בפי הפרוגרסיבים למיניהם. ראשית, לא מדובר בפנסיה התקציבית. הפנסיה התקציבית בוטלה. איננה. לא קיימת. הסידור הזה נגמר. הפנסיה התקציבית בוטלה בשנת 2003 ומאז הקצינים ומשרתי הקבע צוברים פנסיה צוברת, כמו כולנו.
מה שכן נותר על מכונו הוא "פנסיית הגישור", המשולמת להם מיום היציאה לפנסיה ועד גיל הפנסיה הרשמי (67). זה קיים בצבא, במשטרה, במוסד, בשב"כ ובארגונים ממשלתיים נוספים. במשרדי ממשלה אחרים יש לזה שמות אחרים ("הסדר פרישה מוקדמת" וכו').
הלאה. הוויכוח הנוכחי ניטש על מה שנקרא “הגדלת הרמטכ”ל”. העניין הזה קיים משנת 1961. זה לא “מיליארד וחצי שקל” שמתווספים עכשיו לתקציב. זה כסף שיורד כל שנה, עשרות שנים. זה חלק בלתי נפרד מתקציב הביטחון. השנה, כמו בכל שנה.
זו מוטציה שהתפתחה לאורך השנים ומעולם לא בוטלה. היא גדלה וצמחה והוגזמה והוגדשה, ומה שמנסים לעשות עכשיו זה לצמצם אותה ולמסגר אותה ולהקטין אותה לתוך מתווה הגיוני יותר. להקטין את כמות המים בלי לשפוך את התינוק. ולכן החוק החדש מקטין את העלות, לא מגדיל אותה. זו עובדה. כל השאר שקרים.
במילים אחרות: לא מוסיפים שום דבר לתקציב. להפך, מצמצמים. המתווה החדש יוריד את הסכום של “הגדלת הרמטכ”ל” בהדרגה וחשוב יותר - ייצר בידול משמעותי בין מה שיקבל קצין קרבי לבין מה שיקבל מי שלא שירת “שירות משמעותי”. ויוריד גם את המספר הכללי של ההגדלות.
ועוד משהו: הנוהג הזה לא הומצא בצה”ל. הוא קיים בארגונים רבים נוספים וגם בחברות ממשלתיות ולא ממשלתיות. הוא קיים אצל השופטים. הוא קיים בשב”כ ובמוסד. הוא קיים בחברות ענק שאתם מכירים. בכל מקום הוא זוכה לשם אחר (“הגדלת מנכ”ל”, למשל), אבל העיקרון זהה.
ועל מי אנחנו מסתערים? על הצבא. למה? כי אין להם שאלטר. בחטיבה 7 לא יפתחו בשביתה. חיל האוויר ימשיך להמריא מדי לילה צפונה. היחידות המיוחדות ו־8200 ימשיכו להביא לנו את המודיעין המדהים והמטורף ביותר בעולם, שהפך אותנו למי שאנחנו.
לחבר’ה האלה אין ועד עובדים. יש רק את שר הביטחון והציבור. אני מקווה שהציבור עוד מסוגל להבדיל בין טוב לרע, בין חיים למוות, בין צרכיה של המדינה הזו שקיומה אינו מובן מאליו, לפופוליזם זול ומסוכן.
מי שחושב שאפשר עכשיו באִבחה אחת לבטל תשלום שכל ממשלות ישראל לאורך עשרות שנים אישרו וגיבו בלי שזה יפגע במשרתים עצמם, משקר לעצמו. צה”ל נאבק היום על כל לוחם. על כל קצין. על כל האקר ב־8200, ביחידות הטכנולוגיות. על כל נגד בבסיס חיל האוויר בדרום. על כל קצין מודיעין ברמת הגולן. צה”ל נאבק כי השוק שממתין לחבר’ה האלה בחוץ אטרקטיבי הרבה יותר מהשירות.
בחוץ הם לא מסכנים את חייהם. בחוץ הם מגדלים את ילדיהם. בחוץ יש להם יום ולילה, שבת וחג, חופשות וחיים רגועים. בצבא לא. האם המדינה לא יכולה להרשות לעצמה יותר את “הגדלת הרמטכ”ל”? היא יכולה. היא עשירה מאי־פעם. האם אפשר פשוט לבוא ולהוריד עכשיו גרזן על מה ששולם לאורך עשרות שנים? אפשר, אבל יהיו לזה השלכות חמורות, מרחיקות לכת.
אנחנו צריכים לפנק את המשרתים וחותמי הקבע כמה שיותר. אנחנו חייבים לעשות את זה משום שהאחוז שלהם מתוך האוכלוסייה הכללית הולך ויורד. האטרקטיביות של השירות הולכת ומצטמצמת. רוב רובם של משרתי הקבע מרוויח שכר זעום. הנה עוד כמה נתונים: נכון להיום רק 1 מתוך 11 משרתי קבע מגיע לפנסיה צבאית. המתווה החדש מוריד את מספר הפורשים, מוריד את אחוז ההגדלה עצמה ומחדד את ההבדל החשוב בין הקרביים לאלה שאינם קרביים.
כל זה קורה בעידן של ירידת צה”ל לנגב, שמורידה עוד יותר את האטרקטיביות של השירות התובעני והמסוכן בצה”ל. בעידן של ירידת המוטיבציה לגיוס. בעידן שבו כל אחד מחפש את “האני” האישי שלו ולא את טובת המדינה. אז מי שחושב על טובת המדינה צריך לשאוף שהיא תדע לתגמל את משרתיה.
יש לי שכן, משרת בקבע. דרגה גבוהה למדי. בואו נאמר שחלק ניכר משנות השירות הארוכות שלו עבר עליו מעבר לגבולות. לא מזמן נתקלתי בו ביום שישי בסופרמרקט. קשקשנו. סיפר שהרגע הגיע מהבסיס. אז למה אתה לא על מדים, שאלתי. אני לא אוהב לבוא על מדים לסופר, ענה. זה כבר לא נעים. אני עובר בבית להחליף לפני שאני יוצא לקניות.
המדינה הזו השתגעה. בני גנץ צודק, אני גם הייתי מפרק את הממשלה על זה. כן, בני, תפרק. שביבי יחזור. יש דברים חשובים יותר מפוליטיקה. אין לנו צה”ל אחר, אין לנו מודיעין אחר, אין לנו חיל אוויר ושב”כ ומוסד ואמ”ן וסייבר אחרים. במקום להגיד להם תודה בוקר, צהריים וערב, הפכנו אותם לשודדי קופת הציבור, עבריינים ונצלנים. האמת היא שאנחנו לא ראויים להם.
גילוי נאות: לכותב אין פנסיה תקציבית, ואפילו את פיצויי הפיטורים שלו מ"מעריב" אחרי 30 שנות עבודה לא קיבל.