1. לעקוף את אוקראינה

למשבר אוקראינה יש כמובן השלכות כלכליות, כמו לכל משבר ביטחוני־מדיני. מחיר הנפט כבר מתקרב ל־100 דולר ועתיד להשפיע על עליית מחיר הדלק בישראל. אולם עלולות להיות גם השלכות כלכליות גלובליות משמעותיות במיוחד עתה משפרצו קרבות. "אחת התוצאות של המשבר הזה משתקפת בתחום האנרגיה", אומרת ג'ינה כהן, מומחית לשוק האנרגיה העולמי. "במערב אירופה ובארה"ב אומרים שאם וכאשר פוטין יעשה א'־ב'־ג', הם לא יתנו לו אישור להפעיל צינור גז חדש שבנו אותו כדי לעקוף את אוקראינה, צינור שיכול להזרים 55 BCM של גז בשנה. הם אומרים לפוטין: אם תפלוש לאוקראינה, אנחנו לא ניתן לך להשתמש בצינור הזה. זה מה שהם אומרים, ויש דבר שהם לא אומרים: שהם מפחדים שרוסיה, בגלל הסנקציות והאיומים, תפסיק להזרים גז לאירופה. אני חושבת שפוטין לא יפסיק להזרים גז, בטח לא למערב אירופה.

הוא לא יפסיק, כנראה מפני שרוסיה מאוד־מאוד תלותית בהכנסות מהגז ומהנפט שהיא מוכרת. אבל יש לכך אפקט: עובדה היא שהאירופים מפחדים. הם מסתובבים בכל העולם ומחפשים כל מיני אופציות ואלטרנטיבות, אם וכאשר פוטין יפסיק, ולו חלקית, את ההזרמה של הגז לאירופה. עכשיו אירופה תלותית בגז הרוסי - במזרח אירופה זה יכול להגיע ל־80%־90%, ובמערב אירופה ל־30%־40% מהגז מרוסיה. מה שקורה הוא שארה"ב והאיחוד האירופי פנו לכל מיני ספקים בעולם - כולל ארה"ב, קטאר, לוב, אוסטרליה - ושאלו אותם: האם יש לכם גז לספק לנו? רוב הספקים אמרו שכן, אבל אין לנו הרבה. לקטאר יש חוזים ארוכי טווח לקליינטים, אוסטרליה זה רחוק מדי ויקר מדי, ארה"ב יכולה פה ושם ואומנם שולחת כמה ספינות עם גז נוזלי. אבל רוסיה שולחת לאירופה משהו כמו 180 BCM בשנה, וזו תלות גדולה מאוד".

ואיך זה קשור לישראל? "האירופים גרמו גם לבנקים וגם לכל מיני מוסדות פיננסיים להשקיע פחות בגז ובנפט, והם לחצו על חברות גדולות בנושא הזה. חלק מהמאגרים נמכרו לחברות קטנות יותר, עם עלות כסף יותר יקרה, בגלל הסיכון הגדול יותר. זה מעגל קסמים, כי הם אמרו שיש לנו מספיק אנרגיית רוח ושמש, לא נשקיע ולא נעזור ולא נעודד פיתוח מאגרי גז. צריך להבין: קשה מאוד לאגור גז, קשה לשנע מאוד אותו - זה לא כמו לפתוח ברז - זה לא מוצר שקל להביא אותו ממקום למקום. הייתי בכנסת בשבוע שעבר בדיון בנושא, שמעתי שאומרים ש'לנו זה לא יקרה', מה שקרה באירופה.

זה לא בדיוק נכון, מפני שגם האירופים לא חשבו שזה יקרה להם. הם גרמו לחברות להשקיע פחות וגרמו לבנקים לתת פחות כסף, וכל הזמן עודדו רוח ושמש. למרבה הצער זה תהליך שמתרחש בישראל. שרת האנרגיה קארין אלהרר אומרת שהיא לא מתעסקת שנה בגז טבעי, לא פותחת את הים לקידוחים - אלו איתותים חזקים מאוד. נכון שהגז הוא פה בים שלנו, אבל החברות שמפעילות את המאגרים הן חברות זרות והן מסתכלות על האיתותים. האם להשקיע מאות מיליוני דולר? האם לחזק את התשתית? למה לא להשקיע באנרגיה טובה מאוד בינתיים, והיא נותנת לנו כסף והרבה נקודות טובות גיאופוליטיות? יתר על כן, לפני שבוע אמרה שרת האנרגיה שאם יהיה מצב חירום בישראל, הקבינט אישר שיש אפשרות מיידית להכריז על מצב חירום שיפסיק את היצוא. כלומר, יהיה אפשר להפסיק לייצא לירדן, שתלויה בנו לחשמל שלה. ירדן תלויה בנו, מצרים קונה מאיתנו הרבה גז - ואלהרר נותנת איתותים שגם לא נשקיע יותר, ואם יהיו בעיות, אז נפסיק את היציאה לחו"ל. זה מישמש אחד גדול. זה יכול לקלקל לישראל, ואלהרר לא עומדת לשפר את המצב. יש לנו מוצר ששווה הרבה כסף, זה הרבה יותר טוב מכל דבר אחר, הוא עובד כל הזמן, זה סוס עבודה, לא רוח ושמש שיש ואחר כך אין. זה משהו טוב ויש לנו אותו. אמרתי בכנסת: אתם אמורים בממשלה לקדם את זה! זה מה שיש לנו. הם עושים בדיוק הפוך. זה פשוט מטורף!".

השורה התחתונה של כהן: המצב בישראל יציב, והסערה שמרחפת מעל אירופה (מבחינת המחיר, צריכת הפחם הגבוהה ביותר, חוסר ביטחון אנרגטי ותלות היתר המסוכנת ברוסיה) חולפת על פנינו כי עכשיו אנחנו עצמאיים - יש לנו גז משלנו. אבל, וזה העיקר: אנחנו לא יכולים לנוח על זרי הדפנה, אנחנו לא יכולים לומר שאנחנו לא יכולים ללמוד מהבלגן שמתרחש באירופה, כי לאירופה גם היה הרבה גז, אבל המדיניות המוטעית שלה עם האנרגיות המתחדשות הובילה לאן שהובילה (מחירי גז וחשמל מאמירים למשל). בישראל אנחנו צריכים ממשלה שתטפח ותמשיך לקדם את הגז, במקביל לפיתוח טכנולוגיות אנרגיה מתחדשות יעילות. לפיכך, מקבלי ההחלטות שלנו לא עושים מספיק כדי לטפח ולשמור על מה שיש לנו, ואם לא מתקדמים קדימה, יש סיכון ללכת לאחור.

2. אלו הפערים בתפיסות הכלכליות, טמבל

בפרפראזה על הביטוי המוכר: זו הכלכלה, טמבל - אלו הפערים בתפיסות הכלכליות, טמבל. תמיד כשזה מגיע לכסף, מהר מאוד הפערים האלו יצופו בממשלה שיש בה קצוות כלכליים ואין בה הומוגניות כלכלית. וזה, בקליפת אגוז, תיאור של המשבר שצף השבוע על הגדלות הרמטכ"ל בפנסיות התקציביות ושכר המינימום. מה שמרגיז יותר מכל היא הצביעות, הצביעות של המחנה ה"חברתי", זה שנושא את הדגל החברתי במילים גבוהות כמו מרב מיכאלי, ניצן הורביץ ותמר זנדברג. מה שמרתיח זה החלוקה האוטומטית בין ה"טובים" ל"רעים", בין אלה שכביכול דואגים לשמור על הקופה הציבורית ולרווחתן של השכבות החלשות ובין אלה שמוגדרים על ידם כמנותקים.

האמת, תמיד, בכל נושא ובכל תחום, הרבה יותר מורכבת. ה"חברתיים" אינם ממש כאלה, והאטומים אינם ממש כאלה. אבל האמת איננה חשובה, היא אפילו לא אופציה. מה שחשובה זו הנראות, התדמית, התדרוכים מאחורי הגב - התרבות הקלוקלת הזו חשובה בשביל הפוליטיקאים לאין ערוך מהמעשים עצמם.

3. פנסיית גישור? שערורייה

במשך 20 השנים האחרונות כתבתי לפחות עשרות מאמרים וניתוחים על שערוריית הפנסיה התקציבית, גם בצבא. חזרתי וכתבתי שהגדלות הרמטכ"ל לפנסיה הן שערורייה, שההכשרה שלה דרך חקיקה היא שערורייה, שפנסיית הגישור - שם מכובס להמשך הפנסיה התקציבית בזרועות הביטחון - היא שערורייה. העובדה שכלכלנים ומשפטנים, ואפילו משרתים המוגדרים כ"תומכי לחימה" (בעיקר תפקידים עורפיים), ממשיכים לקבל פנסיה מגיל פרישה ממוצע של כ־45 היא שערורייה (למען היוצא מן הכלל, הלוחמים, שלהם מגיע ה־כ־ל, ואין לאיש את הזכות לשפוט אותם).

עם זאת, הדגשתי תמיד שהניסיון להפוך את הצבא לשק החבטות היחיד בנושא הפנסיה התקציבית הוא מכוער, לא הגון ועושה עוול לאנשי הקבע, מסיבה פשוטה: פנסיה תקציבית, ואפילו הגדלות הרמטכ"ל, אינן פטנט רשום על שמו של הצבא, זה פטנט שרשום על הסקטור הציבורי, על כל גזרותיו, מקדמת דנא. למי שיש טענות, שיפנה למי שרשם את הפטנט הזה לפני עשרות שנים, למי שאישר אותו בלי שום ביקורת ובלי שום בקרה, עיניים עצומות לרווחה - בין היתר כי הם נהנו ממנו מאוד בעצמם. אגב, הכל היה באישורם של אנשי משרד האוצר בזמנו, אלו שיורשיהם בתפקיד יוצאים נגדו עתה בשצף קצף. קצת ביקורת עצמית לא תזיק לפקידי האוצר. הם הרי קוראים לעצמם "שומרי הסף", איפה היו השומרים ואיפה היה הסף כשהתופעה הזו של פנסיה תקציבית יצאה מכל פרופורציות?

אכן, לאנשי זרועות הביטחון, מטבע הדברים, כגוף שמעסיק עשרות אלפי משרתים, יש נתח משמעותי בפנסיה תקציבית. לפי הדוחות הכספיים של מדינת ישראל, היקף החבות האקטוארית לעשרות שנים של הפנסיה התקציבית עומד על כ־832 מיליארד שקל (בפועל, הוא הרבה יותר גבוה אם מביאים בחשבון מוסדות נתמכים כמו אוניברסיטאות). היקף ההתחייבות של זרועות הביטחון לגמלאים ולמשרתים פעילים (צה"ל, שב"כ, מוסד, ללא שוטרים וסוהרים) עומד על כ־343 מיליארד שקל, כ־40% מהנתח הכולל. זה, כאמור, נתח משמעותי אבל זה לא כל הנתח. איפה השיח הציבורי על 60% הנותרים, על כ־400 מיליארד שקל? לא קיים, כי כולם הורגלו שפנסיה תקציבית זה הצבא, רק הצבא, אבל פנסיה תקציבית היא נחלת כל המגזר הציבורי. ייתכן שבצבא זה זועק יותר לשמיים, אבל יש פינות, אומנם קטנות, שזועקות לשמיים לא פחות.

בני גנץ (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)בני גנץ (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)

4. לא רק בצה"ל

פנסיה תקציבית לעובדי ציבור "רגילים" עומדת על צבירה של 2% בשנה. או אז הגיע הפטנט של "הגדלות הרמטכ"ל", שהוסיף לפנסיה 8%־9% בממוצע. למה? ככה, נוהג של עשרות שנים שניתן באופן אוטומטי, עד שבאוצר ובמשרד המשפטים נזכרו שזה לא ממש חוקי, ולכן צריך להסדיר זאת בחקיקה, שהשבוע הובילה לעוד משבר קואליציוני.

אז ככה: גם אצל השופטים יש "הגדלות השופטים", ובמסגרתן יש הטבות חריגות מעבר לאותם 2% צבירה שנתית לפשוטי העם של הפנסיה התקציבית: לשופט שכיהן לא יותר מחמש שנים - 7% פנסיה מהמשכורת הקובעת כפול מספר שנות כהונתו; אם שופט כיהן למעלה מחמש שנים, אך לא יותר משמונה שנים - 50% מהמשכורת הקובעת לפנסיה תקציבית; אם שופט כיהן למעלה משמונה שנים - 50% מהמשכורת הקובעת ועוד 3% לכל שנת כהונה שכיהן בה למעלה משמונה שנים; וגם - נושא משרה שיפוטית לשעבר, שבשעה שחדל לכהן היה גילו למעלה מ־60 שנה, תינתן לו תוספת על הקצבה שהוא זכאי לה בשיעור של 2% מהמשכורת הקובעת בעד כל שנת גיל למעלה מ־60 שנה; ושופט הזכאי לשתי קצבאות יכול להגיע לקצבה של 100% מהשכר הגבוה.

נכון שהפנסיה התקציבית עברה מן העולם, אבל כמעט כל השופטים המכהנים, וגם הגמלאים, עדיין מתפרנסים ממנה יפה מאוד. המשמעות של התנאים האלה היא אדירה. שופט שכיהן עד חמש שנים בלבד יקבל 7%(!) בכל שנת צבירה ויגיע לפנסיה של 35% משכרו(!). מה ששופט בפנסיה תקציבית מקבל בחמש שנים (כיחס לשכרו הקובע), יש עובדים בסקטור הציבורי שלא מקבלים גם אחרי 30־40 שנות עבודה. בסך הכל, כאמור, יש שופטים בפנסיה תקציבית (גיל הפרישה של שופטים הוא 70) שמקבלים 100% משכרם הקובע. אין לזה אח ורע בכל הסקטור הממשלתי.

נכון הוא שנתח השוק של השופטים בהיקף הפנסיה התקציבית הכולל הוא זניח כי זו קבוצה קטנה, אבל העיקרון הוא אותו עיקרון והשיטה היא אותה שיטה: "הגדלות" יש גם אצלם. וחוץ מזה, הקלישאה של דין פרוטה כדין מאה תופסת גם פה. ועם כל הכבוד לשופטים, ירום הודם, מרביתם לא נלחמו בשדה הקרב.

בית המשפט העליון (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)בית המשפט העליון (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

5. משופטים לעובדים באוניברסיטאות

המוסדות האוניברסיטאיים הוותיקים הנהיגו פנסיה תקציבית - העברית, תל אביב, הטכניון - בדומה לסקטור הציבורי. העברית בירושלים הגיעה בפועל לפשיטת רגל כתוצאה מתשלומי פנסיה גבוהים מדי ונאלצה לקבל סיוע ממשלתי. גם בעברית יש "הגדלות" - הנה תזכורת לתנאים החריגים שהיו באוניברסיטה לפנסיה תקציבית: משנת השירות הראשונה ועד העשירית העובד יקבל 3.5% ממשכורתו בעת פרישתו לכל שנה, לעומת 2% כנהוג. כלומר, לאחר עשר שנות עבודה מקבל העובד פנסיה בשיעור של 35% ממשכורתו; משנת השירות ה־11 ועד ה־15 הוא יקבל 1% מהמשכורת, ומהשנה ה־16 עד ה־30 2% מהשכר. נוסף לכך קיבל העובד מענק שנים עודפות בפרישה לגמלאות, שעשוי להגיע למאות אלפי שקלים.

תשלומי הפנסיה התקציבית באוניברסיטה העברית הגיעו לכ־700 מיליון שקל בשנה, משהו כמו שליש מהתקציב השוטף, והובילו להסדר חילוץ עם המדינה באמצעות כספי ציבור. וזו הצביעות בהתגלמותה: אנשי האליטות החברתיים מהשמאל מדברים על "החברים" של בני גנץ, שדואג רק להם, אבל הם לא מדברים על החברים שלהם באליטות האקדמיות והמשפטיות. איש מהם לא פצה פה כשכספי מדינה חילצו אוניברסיטה שהפריזה בתשלומי הפנסיה שלה או כששופטים מקבלים 90 אלף שקל פנסיה תקציבית.

6. כל פעם אותם טיעונים

ממרחק של 44 שנה, הדברים על שכר מינימום שנכתבו בידי ד"ר מנחם כרמי מאגף התכנון הכלכלי של המוסד לביטוח הלאומי נראים יפים גם עכשיו. "הנושא של שכר מינימום כרוך בניגוד אינטרסים ובניגודי השקפות בולטים היוצרים נטייה לאמץ את המסקנות המופיעות בספרות באופן סלקטיבי, בהתאם לדעה הקודמת, אם לחיוב אם לשלילה, שיש לקורא ביחס לשכר המינימום. אחת המטרות העיקריות של עבודה זו היא להצביע כך שהן במישור התיאורטי והן במישור האמפירי עדיין אין הכרעה לגבי כיוון ועוצמת ההשפעות של חוק שכר המינימום... באופן עקרוני, הנהגת שכר מינימום או שינוי בשכר זה יכולים להשפיע על שורה ארוכה של משתנים כלכליים, אשר קיבלו בספרות תשומת לב שונה. נושאים כמו השפעות על התפוקה, השקעות הון, רמת השכר והמחירים, מאזן התשלומים, חלוקת הכנסות ועוד, זכו לדיון מועט. הנושא המרכזי בספרות שכר המינימום דן בהשפעות התעסוקה והאבטלה...".

מאז פורסמו מאות מאמרים על שכר מינימום, אך נדמה לי שהמהות שד"ר כרמי דיבר עליה לא השתנתה. בכל מחקר גלום ניגוד עניינים מובנה עם כותבו ועם מצטטיו, מאלה שחושבים שחוק שכר המינימום הוא מיותר וצריך לתת לכוחות השוק לקבוע את השכר לבין אלה שחושבים שהחוק הוא מבורך וצריך להתמיד בהעלאת שכר המינימום.

תכלית חוק שכר מינימום היא בשורשה "הבטחת זכותו של האדם העובד להתפרנס מעבודתו ולחיות ממנה בכבוד, כאדם עובד וגאה ולא כנתמך סעד". לצד ההגנה על אוכלוסיית העובדים, ובתוכה על העובדים המוחלשים (בין היתר מהעסקה פוגענית בזכויות עובדים), שכר המינימום נוגע לפרקטיקות כלכליות, כמו עידוד עובדים להצטרף לשוק העבודה ולתרום לצמיחת המשק.

חוק הוא חוק, והשאלה היא מה רמת שכר המינימום צריכה להיות. האם 5,300 שקל מאפשר לעובד/ת בישראל לחיות בכבוד? האם בהתחשב בעובדה ששליש מהשכירים בישראל מרוויחים עד שכר המינימום, כולל כמובן משרות חלקיות, היא מציאות מכבדת? אני בטוח שרוב הקוראים חושבים שלא, ולכן צריך להיות מתווה של עלייה הדרגתית, אבל לא בקצב שהוצע בידי משרד האוצר (6,000 שקל עד סוף 2025, עלייה של 100 שקלים בלבד השנה).

דבר אחד אני יודע מניסיוני: בכל פעם ששכר המינימום עלה, שמעתי את היבבות החוזרות ונשנות שזה עלול להעלות את האבטלה ולהעלות את המחירים לצרכן. בכל פעם נוכחתי לדעת שהמשק ספג יפה מאוד את העלאת שכר המינימום - לא הייתה עלייה באבטלה (נהפוך הוא) ולא היו עליות מחירים דרמטיות בגלל העלאתו.
 
[email protected]