הנשיא יצחק הרצוג מתכונן לביקור ממלכתי בטורקיה, על פי הזמנתו של רג'פ טאיפ ארדואן. והאומה כולה תעמוד, כך לפחות לפי הציפיות הנבנות בתקשורת, קרועת לב אך נושמת, לצפות באירוע ההיסטורי, "לראשונה זה". היחסים בין ישראל לטורקיה התחילו רע. הם הצביעו נגד הצעת החלוקה בכ"ט בנובמבר. אחר כך השתפרו קצת, אבל כל פעם שהייתה מלחמה עם הערבים - הם תמכו באויבינו. הצביעו בעד "ציונות היא גזענות" ואימצו בהתלהבות כל עלילת דם נגד ישראל.

אבל בשנים 1986־2000 דווקא התחולל רומן סוער. "יחסים מיוחדים", בעיקר מתחת לשולחן: עסקאות נשק, תרגילים משותפים ונתיבים לאיראן - אבל בחוץ הם הכירו ב"מדינה הפלסטינית" והשמיצו אותנו. הישראלים נהרו במיליונים לחופשות "הכל כלול" ונשבעו אמונים למחירים ולשירות, אבל אז התחזקו שם האסלאמיסטים, והגיע ארדואן, שונא ישראל נתעב במיוחד, ומאז – ידעו היחסים בעיקר מורדות. שוב ושוב גירשו את השגריר שלנו מאנקרה, וכשהחזירו אותו – זה היה בעיקר כדי שיוכלו לשוב ולגרש אותו.

תחתית השפל נרשמה, כזכור, כשהחלו לשגר משטי תמיכה בחמאס בעזה, ובכללם את ספינת הטרור "מאווי מרמרה". חיל הים עצר את הספינה, המחבלים על הסיפון ניסו להרוג את לוחמי השייטת, תשעה מחבלים נהרגו. ארדואן האשים את ישראל ברצח עם, בטבח ילדים, בפשעי מלחמה, בחילול אל־ אקצא, בהפיכה במצרים (האחים המוסלמים אהוביהם סולקו מהשלטון) ובאופן כללי – שאנחנו נאצים.

היחסים הידרדרו מדחי אל דחי. הנשיא אובמה הכריח את נתניהו להתנצל על המרמרה, אחר כך גם שילמנו 21 מיליון דולר פיצויים למשפחות המחבלים. כל זה לא עזר. הם אומנם רצו לקנות מאיתנו גז מהים התיכון אך בה בעת איימו לפגוע באסדות הגז, גירשו (שוב) את השגריר שלנו בגלל אירועי הגדר בעזה והבטיחו ללוות בספינות מלחמה "משטי סיוע" לעזה. וכל אותן שנים נמנעה ישראל מלהכיר ברצח העם הארמני כדי "לא לפגוע ביחסים הרגישים".

ומעל הכל – ארדואן העניק לחמאס בסיס פעילות בטורקיה, מימון נדיב ותמיכה פוליטית. פיגועים רבים יצאו לדרך משם. ארדואן הזרים עשרות מיליונים לעמותות אסלאמיות קיצוניות כדי שיקנו נכסים בירושלים ויציבו עליהם דגלי טורקיה. ישתלטו על הר הבית ויתסיסו ממנו מהומות.
אבל אז שוב התהפך מצבה של טורקיה. הכלכלה התרסקה. האיחוד האירופי (עדיין) אינו מקבל אותם, והממשל האמריקאי אינו תומך בהם. הם רוצים לשפר את היחסים איתנו, כמו גם עם מצרים, האמירויות וסעודיה. לפיכך שיגרו אלינו רמזים. כשנדמה היה להם שאיננו מבינים – עצרו את בני הזוג אוקנין, ו"כמחווה מיוחדת" של ארדואן – שחררו אותם. ואנחנו עוד אמורים להיות אסירי תודה.

ואז ארדואן התקשר והזמין את הנשיא הרצוג. ובמקום לשלוח את המנוול לחפש את החברים שלו (אם עוד נותרו לו כאלו) – כשכשה ישראל בזנבה בשמחה, והיא שולחת את הנשיא לביקור. היה נכון כמובן לדחות בנימוס את ההזמנה, בגלל עומס בלוחות הזמנים או בגלל הקורונה, ובאמת – כי ארדואן עוד חי. שיודיעו לנו כשימות, אולי נבוא לביקור תנחומים. אבל ישראל נהגה כאישה מוכה הבטוחה שהפעם, הפעם יהיה בסדר.

מה ארדואן רוצה – אנחנו יודעים. הרבה עסקים והשקעות לשיפור הכלכלה המתרסקת שלו, עסקאות נשק, גז טבעי, ושנסכים לכניסתו למועדון המתהווה של מדינות במזרח התיכון המתנגדות להתעצמות האיראנית, שגם ארדואן חושש ממנה. המצרים והאמירותים יודעים לגבות ממנו דמי כניסה עבור הידוק היחסים: את ראשי האחים המוסלמים שמצאו אצלו מקלט. ישראל חייבת לתבוע הפסקת כל סיוע לחמאס וגירוש המחבלים שלהם מטורקיה. אבל לא די בכך. כי סגירת סניף חמאס, כמו החזרת שגריר או גירושו, היא עניין הפיך ונזיל. היום סוגרים ומחר יפתחו מחדש. ישראל צריכה הפעם לתבוע סחורה ממשית וצעדים משמעותיים במחיר אהבתנו. כי מה אנחנו - כבר ידוע, אבל חייבים לסכם מראש על המחיר, ובשום פנים ואופן אסור לנו לנהוג כאישה מוכה.

יצחק הרצוג (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)יצחק הרצוג (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

לפני כחודשיים ביקר שר החוץ לפיד במצרים, וכ"מחווה של רצון טוב" הביא עמו במטוסו 95 פריטים ארכיאולוגיים שהוברחו ממצרים בידי סוחרי עתיקות ונתפסו בנתב"ג או בידי סוחרי עתיקות בירושלים. ישראל החרימה את הממצאים, ולפיד החזיר אותם לבעליהם החוקיים בטקס חגיגי.
אין זו הפעם הראשונה שישראל נוהגת כך. בשנים 1974־1976 חפר במזרח סיני הארכיאולוג זאב משל. באתר ושמו כונתילת עג'רוד הוא מצא מצודה ישראלית בת 3,000 שנה, מימי המלוכה הקדומה בישראל. נמצאו שם קערות אבן וכדים ענקיים מצוירים ומכוסים בכתובות עבריות, חשובות ביותר לחקר האל"ף־בי"ת העברי והתפתחות האמונה הישראלית.

אמנות בינלאומיות קובעות כי אסור להוציא ממצאים ארכיאולוגיים מ"שטחים כבושים". ישראל היא ככל הנראה המדינה היחידה בעולם שנהגה על פי האמנות האלה, ועם חתימת הסכם השלום עם מצרים החזרנו לקהיר את האוצרות העבריים הקדומים הללו. במצרים יש עושר עצום של ארכיאולוגיה, מהתקופות הפרעוניות הקדומות ואילך. המוזיאונים שלהם מתפקעים ממוצגים. רק שברירי אחוזים מהממצאים המופלאים שלהם מוצגים לציבור והשאר מעלים אבק במחסנים. ואף על פי כן המצרים לא ויתרו על נכסיהם הלאומיים, וקיבלו לידיהם את ממצאי החפירה מכונתילת עג'רוד. איש אינו יודע לאיזה מחסן דחפו אותם, שהרי אין להם כל עניין מדעי בהם.

המוזיאון הבריטי בלונדון גדוש אוצרות ארכיאולוגיים שדודים מיוון, ממצרים, מארץ ישראל ומארם נהריים. אפילו הכרזת כורש נמצאת שם. ולמרות תביעות משפטיות הנמשכות עשרות שנים – הבריטים אינם מעלים על דעתם להחזיר את האוצרות לבעליהם. וכך גם במוזיאון הלובר ובשאר מוזיאונים חשובים באירופה. וגם באיסטנבול.

יש כמה אוצרות היסטוריים שהטורקים העות'מאנים שדדו מארץ ישראל בתקופת שלטונם בה. המפורסמים שבהם: כתובת גזר – מהכתובות העבריות הקדומות ביותר המוכרות לנו, וכתובת השילוח. לוח האבן שחרטו חוצבי נקבת השילוח בימי חזקיהו מלך יהודה. בדיוק לפני 2,724 שנים, כהכנות למצור הצפוי עם פלישת סנחריב מלך אשור.

בשנת 1880, כששלטו הטורקים בארץ, נתגלתה הכתובת. אבותינו תיארו בה את הרגע הדרמטי שבו נפגשו במעבה האדמה שתי קבוצות החוצבים. "(תמה) הנקבה. וזה היה דבר הנקבה: בעוד (החוצבים מניפים את) הגרזן איש אל רעו, (וכשנשארו) ובעוד (רק) שלוש אמות להינקב, נשמע קול איש קורא אל רעו כי היתה זדה (?) בצור מימין ומשמאל. וביום (שבו הושלמה הנקבה), הכו החוצבים איש לקראת רעו גרזן על גרזן. ויזרמו המים מן המוצא אל הבריכה (לאורך) 1,200 אמה, ומאה אמה היה גובה הצור מעל ראש החוצבים".

ערבים עקרו את הכתובת מקיר הנקבה. במהלך השוד היא נשברה, השלטונות הטורקיים תפסו אותה ומאז היא שוכנת במוזיאון באיסטנבול. האמנות הבינלאומיות קובעות, כאמור, כי על שלטונות טורקיה להחזיר את הכתובת לארץ שממנה נשדדה. לו את פי היו שואלים - הייתי אומר כי על ישראל לסרב להזמנת הרצוג לארדואן. אבל אם בכל זאת החליטה ישראל, כאישה מוכה, להיענות להזמנה – ראוי כי ישראל תודיע לפחות כי הנשיא הרצוג ייענה להזמנה, ובלבד שבדרך חזרה ארצה תהיה בבטן המטוס כתובת השילוח השדודה. כי היא שלנו.

[email protected]