למי שמבקר במדינת פלורידה בימים אלו נדמה שכל תושבי ארה"ב רוצים לעבור לגור בה. הנתונים הרשמיים מדברים על יותר מאלף תושבים חדשים מדי יום, ולאחרונה המספר גואה. התוצאה ניכרת במחירי הבתים והשכירויות - בית שמועמד למכירה במקום סביר נמכר מיד ובהרבה מעל למחיר המבוקש. החוסר בבתים ובדירות להשכרה מביא גם לעלייה דרמטית בגובה דמי השכירות. בערים מבוקשות במערב פלורידה קשה למצוא מקום במסעדות בערב, הכל מפוצץ. בכל עסק חסרות ידיים עובדות, והביקוש לעובדים גורם למשכורות לטפס.

מדוע כולם רוצים להיות בפלורידה? התשובה מאלפת ורלוונטית עבורנו מאוד. המושל הרפובליקני רון דה סנטיס, שהוא אוהד גדול של ישראל, מסכם במשפט קצר את הסיבה להצלחה של המדינה שלו: "בגלל החופש בפלורידה". ומעניין שמרבית התושבים החדשים של המדינה מגיעים מהמדינות "המתקדמות", הדמוקרטיות באופן מסורתי, כמו ניו יורק, קליפורניה ואילינוי. לתומנו חשבנו שהנאמנות של מי שמכנים את עצמם "דמוקרטים" היא לערכי החופש, אבל האמריקאים מבינים אחרת.

הם בורחים מהמחוזות שמניפים את דגלי הליברליזם, שם הם נחנקים וממררים את חייהם. הם מעדיפים אקלים של חירות, שמתיר להם לחיות את חייהם ללא האח הגדול. מקום שבו מעודדים יוזמה, יצירתיות, עסקים ושגשוג.

האמריקאים באים, כמובן, למזג האוויר הנפלא של פלורידה, אבל זה אינו חדש. מה שחדש הוא שינויים חברתיים, תרבותיים, חקיקתיים ופוליטיים בארה"ב, שהמאיסו את החיים על רבים במדינות השמאל "המתקדמות". נתחיל בעובדה שבפלורידה לא קיים מס מדינתי, בניגוד למדינות הדמוקרטיות שבהן קיים מס גבוה שכזה.

מאז תקופת טראמפ החוק אוסר לנכות את עיקר המס המדינתי מהמסים הפדרליים, וכך בפלורידה משלמים פחות מסים, הרבה פחות. והכי מפתיע, מצב התשתיות ותפקוד הרשויות בפלורידה טובים בהרבה מאלה שבמדינות שבהן מוטל מס מדינתי כבד, כמו ניו יורק.

למזג האוויר ולמיסוי נוספה שגרת החיים הפרוגרסיבית, שגם בה שולטת דיקטטורת מחשבות ודיבור. למשל, בקליפורניה מי שדורש לפנות את מחוסרי הבתים מהרחובות ולשקם אותם, נחשב לריאקציונר פאשיסטי. וההומלסים רובצים ללא כל הפרעה וניסיונות שיקום בשכונות ובמרכזי הערים, גורמים לפשע ואימה, צורכים סמים וממאיסים את החיים על האוכלוסייה הנורמטיבית.

תוסיפו את ההפגנות הסופר־אלימות של השחורים ותומכיהם, שהתחוללו תחת ססמת ה־blm – "חיי שחורים נחשבים", שהטילו אימה במרכזים האורבניים הגדולים. חמור מכך, הן הובילו לסירוס המשטרה ולהפקרת האוכלוסייה שומרת החוק. התסמונת הזו תקפה בחוזקה את המדינות שבשליטה דמוקרטית וכמעט פסחה על פלורידה.

על כל אלו הוסיפה מגיפת הקורונה, שבמהלכה נמשכו החיים בפלורידה כמעט כסדרם. אפשר לבקר את סירובו של דה סנטיס להחיל מגבלות מחמירות, אבל לפחות אצלו השיטה עבדה היטב. וכאשר התחוללה מהפכת הזום, המוני עובדים מהמגדלים בניו יורק ושיקגו העבירו את מרכז החיים שלהם לשמש ולחירות של פלורידה, עובדים מהבית החדש ורואים כי טוב. כך מספקת פלורידה לארה"ב ולישראל חומר חשוב למחשבה.

מחיר החירות
לקחי פלורידה רלוונטיים במיוחד בעידן הקואליציה הנוכחית. שהרי חילוקי הדעות הקיצוניים ששוררים בתוך הממשלה מתמקדים לא רק בהתיישבות, בערבים ובפנסיות הצה"ליות, אלא גם בבסיס החירות - אורח החיים, הכלכלה ואופי החברה.

קחו את מה שנמצא היום בחוד העימותים בקואליציה: הוויכוח על פיצוי לעצמאים; העלאת שכר המינימום לגובה שיחנוק את המעסיקים; הדרישה לתמוך בבריונות המאורגנת של ההסתדרות, כמו המונופול והסחיטה בנמלים; התביעה להטיל עוד חובות על הממשלה, שיגרמו להטלת מסים נוספים על האוכלוסייה היצרנית.

הכל דומה לשיח האמריקאי, אף שהמשק שלנו נמצא הרחק משמאל לארה"ב והעובדים השכירים אצלנו מפונקים בהרבה מאשר אלו שמעבר לאוקיינוס. שלא לדבר על היקף המסים, ההיטלים והאגרות אצלנו, היקף שהיה מחולל מרד לו היה מוטל במדינות כמו פלורידה וטקסס. את השאלה מה טוב יותר לאזרחים, הכריעו ומכריעים המוני אמריקאים, מכל שכבות האוכלוסייה, שעוברים לפלורידה ודומותיה. להם, בניגוד לנו, יש אפשרות לבחור.

הוויכוח סביב השאלות שעל הפרק הוא הרבה מעבר לשכר ומסים, כולו נוגע בחירות: בחופש לעבוד, להרוויח, להצטיין, ליהנות מפירות היצירתיות, לחיות עם מינימום הכרחי של הכתבה וסירוס מצד השלטון. והכל בלי להמעיט מחובת החברה לתמוך באופן סביר בחלשים באמת, אלו שלא מסוגלים לעזור לעצמם.

כמובן שלא הכל ורוד בארה"ב וגם בפלורידה, למשל בתחום הביטוח הרפואי ויוקר הלימודים באוניברסיטאות. אצלנו קיימת מערכת טובה בהרבה, אבל מבנה המשק שלנו מעוות ודורש מהפכה קיצונית. בממשלה הזו ובקודמותיה מתגאים בנתוני הכלכלה בשנים האחרונות, בייחוד בצמיחה ובייצוא.

אבל ההצלחות האלו נובעות מהישגי הסקטור הפרטי, שמצליח ופורץ אף שהממשלה עושה כמעט הכל כדי להפריע לו. אף שהיא מציבה רגולציה פסיכית ומיסוי בלתי הגיוני. העיוות כולו נובע מסחיטה מתמשכת של ההסתדרות והוועדים הגדולים, לצד גורמי כוח נוספים שמחוברים לשלטון.

תחת ממשלות הליכוד יושמה מדיניות מעוותת, שסותרת את עצמה. בנימין נתניהו אומנם מאמין בשוק חופשי, אבל הוא נכנע באופן שיטתי לוועדים הגדולים שהתיישבו במרכז הליכוד ולשותפים קואליציוניים שהוא צירף משיקולים זרים ופסולים. והנה היום, כאשר אין בקואליציה מרכז ליכוד וחרדים, אנחנו מוכים מכיוון אחר - מרצ והעבודה. ההשקפות של שתי המפלגות האלו מונעות לחלוטין את היכולת לשנות את כיוון הספינה, להנהיג שגשוג, הגינות וצדק. לכן הדרך היחידה לתיקון המשק והחברה היא שינוי מבנה הקואליציה.

מה רוצה בנט
העימות בממשלה ובקואליציה סביב הנושאים החברתיים והכלכליים מתווסף לשלל המחלוקות שקורעות אותנו, הנוגעות בליבת תפיסת העולם של כל מפלגה שבשלטון היום. בעימותים האלו בולטת, כמובן, העמדה הפרו־פלסטינית והסוציאליסטית של מרצ והעבודה. בעימות הזה ניכר הקו של יאיר לפיד. ברור מה חשוב לאביגדור ליברמן ואפילו מובן מה ציפור הנפש של בני גנץ. עוד נהיר לאן חותרים איילת שקד, מתן כהנא ואביר קארה, כל אחד בגזרתו. אבל לא ברור מה רוצה ראש הממשלה נפתלי בנט.

כן, בנט שם דגש על המאבק במגיפה הרפואית והכלכלית ועשה טוב. כן, הוא שוקד על הרמוניה ותפקוד בממשלה ובקואליציה, אם כי בזמן האחרון בהצלחה מועטה. אבל לא כל כך מובן מהם הערכים והיעדים שהוא מנסה לקדם. האם הוא בכלל מנהיג ימינה, מפלגה שחותרת לערכים שטמונים בביטוי הנושא את שמה, או שהערך המרכזי שלו הוא השלטון, כפי שמאשימים אותו יריביו.

אם הוא מנהיג ימינה, מעשיו חייבים לבוא לידי ביטוי בשכונת שמעון הצדיק בירושלים, בעימות מול ניסיונו של גנץ להחיות את רוח אוסלו, בעמידה מיידית על הסכם אביתר וקידום ההתיישבות ביו"ש. וכמובן שחייבת להתברר הבשורה שלו בתחום הכלכלי־חברתי, ברוח שהודגשה בקמפיין הבחירות האחרון שלו.

אם כל מהותו של בנט היא תחזוק הדבק המתפורר של חלקי הממשלה הבלתי אפשרית הנוכחית, קשה לראות מדוע להצביע לו בעתיד. עכשיו זה הזמן שלו להבהיר מה הוא רוצה.