התגובה המודולרית

קשה להאמין שזה קורה. ועוד באירופה. היבשת המנומנמת, הנהנתנית, הרגועה ושוחרת השלום. היבשת שנקרעה לגזרים ועלתה בלהבות בשתי מלחמות עולם עוקבות. היבשת שנשבעה שזה לא יקרה שוב, פירקה גבולות, הדמימה צבאות והכריזה על עידן חדש של שלום נצחי. היבשת שחלקה המערבי הצליח להכריע את צדה המזרחי בלי יריית רובה אחת. והנה, הסיוט חוזר, על סטרואידים. ושוב, דיקטטור חסר מעצורים מתנפל על מדינה שכנה במבצע שמזכיר את הבליצקריג ההוא. לא, ולדימיר פוטין אינו אדולף היטלר, וגם לא דומה להיטלר, אבל למראית הדז'ה וו אי אפשר לא להצטמרר. בתפקיד צ'כוסלובקיה משחקת הפעם אוקראינה. חצי האי קרים הוא חבל הסודטים. אמריקה מפהקת ואין צ'רצ'יל.

יש גם צד שני: הצד השני הוא הרצחנות האוקראינית נגד יהודים במלחמת העולם השנייה. הצד השני הם קרוב ל־30 מיליון הרוסים שנפלו כדי להביס את היטלר. עם כל הכבוד לצ'רצ'יל, שבלעדיו אירופה כולה הייתה קורסת, האמריקאים היו נשארים בבית והרוסים היו מתבצרים באוראל, בסופו של דבר הכוח שבאמת שבר את הוורמאכט ואת הנאציזם הוא הצבא האדום.

ופוטין הוא המנהיג הרוסי הפרו־ישראלי ביותר שאי־פעם ישב בקרמלין. ואחרי שאמרנו את כל זה, צריך לחזור ולהודות שמה שפוטין עושה עכשיו לאוקראינה לא דומה לכלום. כשהטנקים הסובייטיים מחצו את האביב של פראג ואריק אינשטיין שר "שיר שחלמתי על פראג", אף אחד לא חלם שזה יחזור יותר מ־50 שנה אחר כך, אחרי שמסך הברזל קרס וחומת ברלין נופצה. כן, ההיסטוריה חוזרת.

מה עושים? ישראל נקרעת בין ארה"ב לרוסיה. בין המוסר לאינטרסים. בין הצדק לחוכמת החיים. בין מה שצריך לעשות למה שנכון לעשות. אין דרך לצאת טוב מהפלונטר הזה. מה שצריך זה להשתדל לצאת ממנו על הרגליים, בנזק מינימלי. זו הסיבה לתגובה הישראלית המודולרית, המתפתחת, שהחלה במשהו עמום ולא מוגדר ביום רביעי והתפתחה לגינוי לא חריף מדי, מפיו של שר החוץ יאיר לפיד, ביום חמישי. לך תדע מה יביא לנו יום שישי.

עוד ב־2014 התחבטנו בשאלה הזו כשהאו"ם הצביע על גינוי רוסיה בעניין הפלישה לקרים ובסוף החלטנו, בסוג של פחדנות, להיעדר מההצבעה. אז חטפנו על הראש מהאמריקאים. ב־2018, בהצבעות דומות, תמכנו בגינוי רוסיה. ועל זה חטפנו מפוטין. מצד אחד, ישראל שייכת לצד המערבי. ישראל היא בעלת בריתה (יש אומרים בת חסותה) של ארה"ב. ישראל היא, לכאורה, חלק מ"העולם החופשי" בהנהגת ארה"ב.

מצד שני, ויש גם צד שני, התקשורת הזרה מייחסת לישראל שתי תקיפות עוצמתיות בשטח סוריה בימים האחרונים (ביום שלישי בלילה ברמת הגולן, ביום רביעי בלילה באזור דמשק). התקיפות הללו מתבצעות בשטח רווי רוסים: מערכות הגנה אווירית משוכללות, בסיסים אוויריים וימיים, מגף רוסי מסומר חזק על הקרקע, על הגדר שלנו, בלב טריטוריית המב"ם, המערכה (שבין המלחמות) נגד איראן.

מאז הונח כאן המגף הרוסי, השכילה ישראל לתמרן. זה התחיל אצל בנימין נתניהו ונמשך אצל נפתלי בנט ולפיד. הפגישה האחרונה בסוצ'י בין פוטין לבנט הייתה מכוננת ואחריה החלו כוחות מסתוריים לתקוף מטרות של "מיליציות שיעיות" גם בלטקיה, אזור רווי רוסים, ובעוצמה הולכת וגוברת. מנגנון מניעת החיכוכים שהוקם בין המטכ"ל הרוסי לבור הפיקוד הישראלי פועל ביעילות רבה, ולישראל אינטרס ביטחוני ברור לא לפגוע במצב הזה. לפוטין יש מזג רע ופתיל קצר, הסתבכות איתו כשהוא בתוך מלחמת עולם באירופה יכולה לגרור תוצאות הרות אסון. ולכן, הדילמה.

הטור המלא של בן כספית ב"מעריב סופהשבוע"