העובדה שבשולי המחנה הפרוגרסיבי ירדו כמה מהפסים, אינה מעידה על הכלל

"שום אדם אינו אי כולו משל עצמו. כל אדם הוא פיסה מן היבשת, חלק מארץ רבה. אם גוש עפר ייגרף בידי הים, אירופה תהיה נחסרת, ממש כמו לו היה כף סלע, כמו לו היה אחוזת מרעיך או אחוזתך שלך היה. מותו של כל אדם מפחית ממני, יען כי אני משורג בגזע האדם ולכן לעולם אל תשלח לשאול למי מצלצלים הפעמונים, לך הם מצלצלים".

וכך, בעוד אני מצטער על שאינני צעיר ב־30 שנה ואינני יכול לעלות על מטוס, לנחות בקייב - כל עוד הדבר אפשרי - ולשאול היכן חותמים על נשק, הם אוחזים במגוון של התנגדויות, דווקא בשעה שבה זימן לנו הגורל אירוע שכולו שחור ולבן. הסיבות להתנגדות מגוונות: חלק תלו את התנגדותם בחשבון ההיסטורי עם העם האוקראיני. נזכור ולא נשכח: האוקראינים היו בין גדולי רודפי היהודים, רוצחים מרצון בשירות הנאצים. ועדיין, שנאה לאוקראיני בן זמננו בשם חלקם של אבותיו בטבח באבי יאר, אינה טובה מלהיות נוצרי אנטישמי ששונא יהודים בשל מעורבות אבות אבותינו בהסגרת יהושע מנצרת, הידוע גם כישו, לידי השלטונות הרומיים.