אם לשפוט על פי מרבית הדיווחים התקשורתיים, בשילוב עם הפיד המובחר שלי בפייסבוק, הרי שהבעיה היחידה של עולמנו כרגע היא ולדימיר פוטין. וברגע שהוא ייעלם, השלום והשלווה יחזרו לשרור כפי שהיה פה מאז ומתמיד. פוטין הוא אכן דיקטטור תאב כוח, וההחלטה שלו לפלוש לאוקראינה ראויה לכל גנאי.
ביום שבו יירד מעל מפת ההיסטוריה הרבה מאוד אנשים ייאנחו בהקלה, ובצדק. אבל הבעיה האמיתית היא שכל ההיסטוריה שלנו מלאה בפוטינים. וגם בהווה הם מככבים בלא מעט אזורים ותחומים בעולם. גם אם תחשבו על סביבת העבודה שלכם, ואולי אפילו במשפחתכם הקרובה - קרוב לוודאי שתמצאו שם את הפוטין התורן.
רוצה לומר, הניסיון להפוך את האיש הספציפי הזה לשטן, ולדמות חריגה בתוך הנוף הכללי, הוא לא יותר מהדחקה. כי הצורך הזה לשלוט, לתקוף ולפגוע באחרים כדי לקדם את עצמך ואת אמונותיך הוא חלק בלתי נפרד מהאנושיות. ולכן לא רק שלכל דור ודור יש הפוטין שלו, גם בכל אחד מאיתנו מסתתר איזה פוטין קטן, בדרך כלל מתחת לשכבות מספיקות של חינוך, תרבות, הדחקות וגו'. ויותר מזה: הניסיון לחלק את העולם לפוטינים ולזלנסקים, כלומר - בני האור ובני החושך, הוא בדרך כלל שטחי ופשטני מדי. ולראיה - גם נשיא אוקראינה, שמוצג עתה כסמל השלום העולמי, עצר בעבר מתנגדי משטר באופן מאוד לא דמוקרטי.
כל זה לא אומר שאי אפשר להצביע במקרה של הסכסוך הרוסי־אוקראיני על הצד הצודק יותר, שהוא אוקראינה. אבל זה כן אומר שהצורך במלחמה ובהפעלת כוח הוא חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו, כבני אדם. בכל תקופה בהיסטוריה, ובכל מקום, היו תמיד קונפליקטים בין אנשים. כאלה שלאורך מרבית הדורות נפתרו באופנים מאוד מדממים.
רק בעשורים האחרונים נדמה לנו שסכסוכים אלימים הם נחלת העבר (אם כי כשישראלים מופתעים לנוכח המראות שמגיעים מאירופה זה כמעט מגוחך, לנוכח העובדה שאנו חיים באחד האזורים הכי אלימים בעולם). ועדיין, העובדה שגדלנו בפרק שלו ורגוע מאוד במונחים היסטוריים, קצת בלבלה אותנו וגרמה לנו לשכוח את העובדה ששלום הוא מצב נדיר וזמני בתולדות האנושות. לא בכדי הוא מוצג בכתבי הנביאים בתנ"ך כמשאלת לב כמעט אוטופית.
מה התרגום של כל זה לחיים שלנו כאן? שמצד אחד, צריך להמשיך לרדוף שלום ולנסות לקדם אותו. אבל כל זה חייב לבוא מתוך עמדה ברורה של כוח. כי תמיד יצוץ הפוטין התורן - והאזור שלנו שורץ בכאלה - שיבקש להשמיד אותנו בשם דת, לאום או טריטוריה. ומאחורי הפוטין הזה יעמדו גייסות שלמים שירצו בדיוק את אותו הדבר (ואפרופו פוטין - איך ייתכן שהאומה הרוסית העצומה מעמידה בראשה, בכל פעם מחדש, דיקטטור אכזרי? יכול להיות שה"פוטיניות" היא משהו עמוק בהרבה מאדם אחד?).
וכששוב נעמוד בפני אויב מהסוג הזה, העולם יחליט אם לעזור לנו או לא מתוך אינטרסים מובהקים, שיקבעו הרבה יותר ממילים יפות או הפגנות תמיכה פוטוגניות. בקיצור, שאיפה לשלום היא הכרחית, אבל הישרדות היא קריטית.
ויותר מזה. המושג “שלום", באופן שבו גדלתי עליו בערוגות תנועת הנוער והפגנות השמאל הגדולות, משרטט מצב של שחור ולבן. או מלחמה עקובה מדם, או מציאות מופלאה שבה לא יישא עוד גוי אל גוי חרב. נעלה על האוטו בחיפה וננהג עד לטורקיה ברציפות, כשלכל אורך הדרך התושבים המקומיים שבעבר היו אויבינו המרים יזרקו עלינו אורז.
אני ממש האמנתי, עד לגיל מתקדם, במשוואה הפשטנית הזו שאומרת - אם נחזיר לפלסטינים את כל השטחים שכבשנו ב־67', יהיה שלום. אותו שלום אוטופי ומוחלט, מכתבי הנביאים. על החזרת השטחים עוד אפשר להתווכח (היא נחוצה, אם כבר, לצורך השגת רוב יהודי). אבל צדה השני של המשוואה, אותו שלום טוטאלי, הוא רק משאלת לב. תנו לנו שלום קר, כמו עם מצרים, או מצב מתמשך של אלימות בעצימות נמוכה, ונאמר אמן.
על הסכין
1.ומהעבר השני - דוברים מהימין הישראלי, שמנסים להציג את פוטין כצד הצודק, השתגעתם? מה יכול להצדיק פלישה של צבא אימתני לתוך ערים גדולות, תוך פגיעה קשה באוכלוסייה אזרחית? גם בהנחה שהסכסוך בין רוסיה ואוקראינה הוא מורכב, ושיש משהו בטענות הרוסיות, האם אפשר לסנגר על אקט כל כך אלים ופוגעני?
2. וישנו גם העניין הקבוע הזה של - מה הם עשו בשואה. ובמקרה של האוקראינים, האנטישמיות המופגנת של חלק גדול מהם. אף שעברו מאז כבר כמה וכמה דורות, אני לא שותף לקולות שמגחכים על אזכור העבר. לא שחלילה “מגיע" להם, אבל התנהלות של עם לפני 80 שנה היא נתון בהחלט ראוי לאזכור, כשהוא מוצג כקורבן מוחלט.
3. בעונה השנייה של “ולאנדר הצעיר" (נטפליקס), המבוססת על דמותו המיתולוגית של בלש המשטרה קורט ולאנדר, שברא הסופר השוודי הנינג מנקל, הבלש נדרש לפצח מקרה ביזארי של רצח, ששולח זרועות לרצח ביזארי עוד יותר מהעבר. נשמע מוכר? שלא לומר, נוסחתי? לא אכחיש זאת. אבל כשזה נעשה באופן מיומן ופוטוגני כל כך, שווה לצפות.