פעם בכמה שנים מתכבד סופר מתח עכשווי ברישיון מטעם מנהלי העיזבון והקניין הספרותי של ריימונד צ'נדלר לנסות את כוחו בלהפיח רוח חיים בפיליפ מארלו, הבלש הפרטי המורבידי והמרופט שתחילתו ב"השינה הגדולה" (1939). רוב הזמן מסתיימת ההרפתקה החמדנית וחסרת השחר במפח נפש גדול. מוזיקאים לא יכולים לכתוב ולשיר כמו בוב דילן וסופרים אינם מסוגלים להדפיס כמו צ'נדלר.
דמויות ספרותיות שעל כתפיהן הוטלה גלימה חסינת כדורים של גיבורי תרבות הן מוצרים מובהקים של זמנן, והן שיקפו במיטבן את אווירת התקופה ואת התפאורה שנגדה תפקדו. ניסיונות קודמים לשלוף את מארלו מההביטאט הטבעי שלו - לוס אנג'לס האפלה והמפורכסת בשנות ה־40 וה־50 - הסתיימו בעוגמת נפש. כוחו ואמינותו של מארלו המקורי היו בהתכתבותו עם האטריבוטים של זמנו והיכולת לתת להם את פרשנותו הצינית הרזה. ב"Farewell, My Lovely" מעניק מארלו פרשנות לקריירת הבייסבול של ג'ו דימאג'יו.
"The Goodbye Coast" החדש מאת ג'ו אידה, שנחת על המדפים בטפיחה מבשרת רע לפני כחודש, התהדר מלכתחילה בעקירתו של מארלו מהעידן המקורי שלו ושדרוגו ללוס אנג'לס העכשווית. לא רק שהשימוש ב"goodbye" הוא קריצה רחבה ומיותרת ל"The Long Goodbye", מהטובים בספריו של צ'נדלר. הספר המצוין שכתב סם וואסון על לידתו הקשה ורוויית האנקדוטות של הסרט "צ'יינהטאון" שיצא בשנה שעברה, נקרא "The Big Goodbye". מבחינתי הגיע הזמן לומר שלום ולא להתראות לשימוש המופקר הזה וביי.
יתומי צ'נדלר מתקשים לפסוח על כל מה שמכיל את מארלו, ספר, סרט או סדרת טלוויזיה. כך קרה שבפעם השמינית בערך ב־63 השנים מאז שצ'נדלר נטש אותנו לטובת שדות הציד הנצחיים בקצה הרחובות המאיימים שבהם פסע, זינקתי על "The Goodbye Coast" (מה זה לעזאזל חוף השלום או שלום לחוף?) כמוצא שלל רב, בעיקר משום שאידה חתום על כמה ספרי מתח לא רעים כלל והוא חותר בתנועות נמרצות אל צמרת מחברי הנואר המודרני.
כמה לא מפתיע שאידה לקח ביס גדול מדי. אפשר לחיות בדו־קיום עם העלילה השאפתנית מדי, שנפתחת במשימה אופיינית של מארלו, למצוא בת סוררת של אצולה הוליוודית השוכנת במאליבו. אבל לפני שהדמויות הקופצניות והמרצדות נכנסו לפוקוס, מתגייס מארלו למשימה נוספת, לעזור לאישה בריטית יפה למצוא את בנה שנחטף בידי אביו, לוזר מועד לפורענות.
עם האתגר האינטלקטואלי הייתי מצליח להתמודד, אבל מארלו החדש הוא יאפי מהודר, שלובש חליפות איטלקיות שאת התווית הנושאת את שמן הוא מקפיד להראות; הוא צעיר יפה שנשים רבות טבעו בעיניו הכחולות; הוא גר בחלל תעשייתי באל־איי העכשווית, והמרעיש מכל: יש לו אב, אמט שמו, שוטר אלכוהוליסט בעל קשרים טובים, בלש במפלג הרצח שיצא לחופשה שנכפתה עליו אחרי שאשתו, אמו של מארלו, מתה.
לבלש שבדידותו הייתה סימנו הרשום והוא צלע דרך חייו בחיפוש לא נחוש מדי אחרי משמעות, יש כעת אב במשרה מלאה, אם מתה־נוכחת, בעיות של הגדרת קשר עם אביו וחיים נוחים מרופדי מזומנים. כדי להצדיק התעללות אכזרית כזאת בזיכרון הקולקטיבי ובמארלו שעזר לנו לרדת לסוף דעתה של הגבריות האמריקאית, המינימום שאידה חייב לנו זה ספר טוב עם נאמנות מינימלית למקור.
את הסחורה הנדירה הזאת לא סיפקו קודמיו, ואידה אינו שונה מהם. צ'נדלר היה חלש עד פתטי בהובלת עלילה מתחילתה ועד סופה, אבל קראנו אותו משום שאף אחד לא כתב אנגלית כמוהו, אף אחד לא שזר דימויים באיכות ובקצב שגרמו לקורא לכאבים בצד, ואף אחד לא השחיז דיאלוגים כמוהו. המטפורות שלו היו תמיד מוגזמות וגדולות מהחיים, אבל אם אינך יכול לחזור ללהטט איתן וגם העלילה שלך היא בלגן נטול היגיון, חייבת האמת להיאמר שלא באנו לקרוא מארלו כדי ללכת לאיבוד במשבר יחסים בין אב ובנו. גם אם שמם מארלו.
יצא לי לאחרונה לבדוק גוש/חלקה, וריימונד צ'נדלר עדיין היכן שנטמן ב־24 במרץ 1959 ליד סיסי היקרה שלו בבית הקברות בלה־הויה, קליפורניה, היכן שגלי האוקיינוס השקט מלחכים חופים זהובים ושחפים צורחים ללא סיבה. השתטחתי על קברו כפי שאני נוהג לעשות בקברי צדיקים מהצד הגברי והקשוח של המוות, מה שלא שינה דבר מהעגמומיות של מותו משתיית יתר, שיברון לב ומיאוס גורף מהצורך לנשום; אלה החומרים שמהם שזר צ'נדלר קריירה קצרה, מיתית, אייקונית ותקפה.
לא תמיד הוא כתב טוב. אין סופר גדול שלא הוציא תחת ידיו דבר מה קטן, לרוב לקראת הסוף. ודאי באחד הערבים שבהם ישב מול מכונת הכתיבה, לחייו שטופות דמעות, ידיו מוכות הספחת עטויות כפפות לבנות, הנוזל הענברי בבקבוק לידו - מוצג התביעה מספר 4 - מקטרתו קרה כישבנו של קוף מת, חתולו הפרסי טאקי שרוע על השולחן בתנוחה שאינה מכאיבה לכליותיו הזקנות וצ'נדלר מתבונן בדף לבן תקוע במכונה כמי שביצע פשעים חמורים נגד האנושות.
האחרון שלו, "Playback", היה גרוע בכל קנה מידה ונולד כתסריט. מכיוון שהוא לא כותב יותר אלא יורשיו מעניקים זיכיונות בשמו, הספרים המרתקים יותר ששמו התנוסס עליהם בשנים האחרונות היו ספר על אהבתו הגדולה לסיסי פסקל, דיוקן של לוס אנג'לס, מין סיור כתובות המופיעות בספריו, וגרסה מבוארת ומוארת של "השינה הגדולה" מ־2018.
זה היה מסע מפרך, משום שבכל עמוד הופיעה הארה אחת לפחות שחייבה את הקורא להתעמק בה במסע אל מאחורי הקלעים ורק אז לשוב לעלילה. זאת לא הייתה הקרבה גדולה מדי, משום שצ'נדלר עצמו לא ידע לומר כיצד נגמר הספר. בזמן צילומי הסרט על פי הספר עם המפרי בוגרט ולורן באקל, הוא נשאל על ידי הבמאי הווארד הוקס, מה קורה בסוף. צ'נדלר ענה שאין לו מושג.
"כל הפואנטה", כתב פעם צ'נדלר, "היא שהבלש מתקיים שלם, נאמן לעצמו, ושום דבר ממה שקורה סביבו אינו משנה אותו. כבלש, הוא מחוץ לעלילה ומעליה ותמיד יהיה. לכן הוא לעולם לא זוכה בנערה, לא מתחתן ואין לו חיים פרטיים גלויים לקורא חוץ מהעובדה שעליו לאכול, לישון והוא זקוק למקום להניח בו את בגדיו". מה שלא מסביר מדוע חיתן צ'נדלר את הבלש האניגמטי שלו ב"פודל ספרינגס", ארבעה פרקים קצרים, 31 עמודים בלבד, שהחל לכתוב ולא סיים עד מותו.
מי שמבקש לדייק, המפולת בדמותו של מארלו החלה שם, בידיו של אביו החוקי. הרעיה הטרייה לינדה לורינג, שהייתה לה הופעת אורח ב"Playback" המיותר, היא כל מה שצ'נדלר בשיא כוחו לא היה בוחר למארלו. היא אשת חברה קלאסית מהסוג שמארלו מתעב; היא יורשת מיליונים מאביה איל הנפט; ומארלו נאלץ לעבור לגור איתה בבית הפרברי שלה בפאלם ספרינגס, שאותה מכנה צ'נדלר בשארית האירוניה, פודל ספרינגס "משום שלכל אדם אלגנטי שלישי שאתה רואה יש לפחות פודל אחד".
את הספר סיים בשליחות העיזבון רוברט פרקר ב־1989, ואפילו היו מי מאיתנו שמחאו כפיים להוקוס פוקוס הספרותי הזה, משום שפרקר גדל על סגנון הכתיבה הרזה, הציני והעוקצני של צ'נדלר עם המשפטים הקצרים המצליפים כמגבות רטובות.
מכיוון שפשע מוצלח אחד מזמין נוסף, קיבל פרקר רשות מבעלי העיזבון הספרותי של צ'נדלר לכתוב מארלו נוסף: "Perchance to Dream" (1991), ספר המשך ל"השינה הגדולה", שהיה אכזבה גדולה. לכן היה כה נחוץ כאשר מרטין אמיס, הסופר הבריטי, זינב בפרקר ב"ניו יורק טיימס": "למארלו אין נפש מסוכסכת ולא קונפליקט פנימי שבו הוא אמור לשלוט. מר פרקר אינו מבין ואינו מכבד את עכבותיו של מארלו; הוא מזיז אותן הצדה בחיפוש תת־הכרתי אחרי אידיאל מעודכן של נחמדות קשוחה. בסופו של הספר הופך מארלו לביריון נעים הליכות".
היו גם יוזמות ראויות; כמו הפנייה למיטב מחברי הבלש־נואר ולהזמין מהם סיפור קצר בכיכובו של מארלו. הספר עלה יפה, משום שכולם רוצים לכתוב כמו צ'נדלר וטיפסו איש על כתפי אחיו כדי לגעת בלהבה בקצה הלפיד בידי האישה. כיווני הזרימה השונים לקחו את מארלו למקומות שלא היה מגיע אליהם. אבל הסופרים השונים והרבים מדי שקיבלו מהעיזבון את הרשות להרוג ועשו מלאכה גרועה - חוץ מפרקר שכתיבתו הייתה כה קלילה וקולחת שלא העמיסה על מארלו משא חריג - הם מתנקשים ספרותיים שחובה לגרור אותם בבוץ ולטבול אותם בזפת ונוצות.
לחמדנות יש סוכנים ומו"לים, ופיליפ מארלו קם שוב לתחייה ב־2014 באדיבותו של ג'ון בנוויל, סופר מתח אירי שלעתים חותם בשמו האמיתי ולעתים בפסבדון הספרותי בנג'מין בלק. הספר נקרא "The Black Eyed Blonde" והוא מתזז את מארלו בתחילת שנות ה־50 בשכונות הזוהרות של אל־איי, מתכתש עם שוטרים, פושעים, בלונדיניות חטופות וניסיונות מאולצים וכושלים להחיות את שפתו של צ'נדלר: "הבית לא היה גדול במיוחד, אלא אם לדעתך בקינגהם פאלאס הוא בקתה קטנה וצנועה".
ב־2018 ניסה הסופר לורנס אוסבורן את מזלו ב"Only to Sleep". בשם הספר הייתה עדות על מצבו של מארלו וגורלו של הקורא למוד האכזבות. השנה הייתה 1988 (ג'ורג' בוש האב היה נשיא) ומארלו בן 72, פנסיונר כעשור, חי בבהאה קליפורניה ומוכן ל"גלגול אחרון של הקוביות" לזריקה נוספת של אדרנלין בשם מטרה טובה.
מארלו יוצא למקסיקו בשליחות חברת ביטוח שמנסה לברר את נסיבות מותו בטביעה של דונלד זין, קבלן ושרלטן עמוס חובות. הספר מתנהל בקצב הליכתו האטית של מארלו ומתעורר לעתים רחוקות לחיים באדיבות דולורס אראיה, המקסיקנית היפהפייה, רעייתו בת ה־30 של המנוח.
זה לא סמבטיון שוצף אלא טפטוף מהוסס. סופרים מעטים, ובעיקר החצופים והשאפתניים ביניהם והנטולים מידה אלמנטרית של כבוד ודרך ארץ, מעיזים להיכנס לנעליו של צ'נדלר ולחליפה המהוהה של מארלו. פעם אחת בלבד נפלתי במקרה על ספר שהיה יותר מסך כל האטריבוטים הספרותיים שלו. כעורך סדרת מתח הספר הגיע לידי לשיקול דעת. הוא נעלם כשבא וגם את שמו לא זכרתי. הוא תורגם מספרדית, והמחבר ליהק בו ביחד את מארלו וצ'נדלר. יחסית ליומרה זה היה ניסיון מוצלח.
רק השבוע נפתרה החידה. הספר נקרא "Ten Percent of Life" וכתב אותו Hiber Conteris ב־1987. קונטריס היה בכלא באורגוואי בשנות ה־70 בשל פעילותו הפוליטית, וכדי להימלט בדמיונו מתאו הוא החל לחלום על קליפורניה דמיונית שבה חוקר מארלו את התאבדותו ב־1956 של סוכן ספרותי בשם ינסיד אנדרס, שהואשם בהונאת הלקוחות היוקרתיים שלו.
האם התאבד? אנדרס ייצג תסריטאים מוחרמים בעלי נטיות שמאלניות ואיכשהו משתרבב צ'נדלר עצמו לעלילה. מארלו ממוצא לטיני לא התיישר עם קודמו. הוא נהג בטריומף ספורט אדומה וגר בפנטהאוז. יותר מהעלילה הסבוכה כרגיל, היה העונג בדיאלוגים המוצלחים בין מארלו וצ'נדלר. כמה שמחתי למצוא עותק משומש של הספר באמזון.
עם ויקיפדיה ושאר מנועי חיפוש זמינים, נותרנו פטורים מהחובה להקליד בשקדנות את קורות חייו של צ'נדלר. נאמר רק שצ'נדלר נולד ב־1888 בשיקגו, נדד לבריטניה, שם רכש את השכלתו הפורמלית ובה עוצבה אנינותו המתנשאת שעצבנה את בני תקופתו. הוא היה בן לאב שיכור ולאם דומיננטית, שהיטיבו עם עצמם ועם בנם ונפרדו מוקדם.
צ'נדלר שב לאמריקה עם אמו, התגייס לצבא ושירת במלחמת העולם הראשונה בנסיבות שבהן לא נשקפה סכנה לחייו. הוא התגלה כבטלן מושבע בגיל צעיר, התגלגל בין משרות שונות, מרואה חשבון זוטר ועד מנהל מדרג בינוני בחברת נפט, החליף כמאה כתובות, נישא לסיסי פסקל, דוגמנית־שחקנית מצודדת שעוררה את הליבידו הפעלתני שלו אך שיקרה לו בדבר גילה והסתירה ממנו את העובדה הביולוגית כי הייתה מבוגרת ממנו ב־17 שנה. מה שצמצם קשות את טווח הקשר המיני ביניהם והותיר את צ'נדלר, גבר עצוב ומורבידי בדרך כלל, עם נטיות אובדניות מובהקות בשארית חייו בלעדיה.
כאשר החל לכתוב בגיל 44, זחל צ'נדלר לתוך בקבוק וויסקי ולא יצא ממנו עד מותו. צ'נדלר כתב על נבלים סוטים כגייגר, הפורנוגרף מ"השינה הגדולה", כיהודים. לא נעים אבל חלק בלתי נפרד מהחוויה שלנו כקוראים.
סיסי פסקל, שאחרי נישואיה התעקשה לבטא את שם משפחתה החדש בעגה צרפתית מעושה, שונדלה, הייתה כורת זהב מהסוג הנחות, אף שריי שלה היה מכרה דל במיוחד. אשת העולם הכניסה למיטתו של צ'נדלר חדווה שלא הייתה בה לפניה, והיא נתנה דרור לליבידו של בעלה, שידע עדנה קצרה במיוחד ואיבד מחיוניותו כאשר סיים צ'נדלר את הקורס לשתייה מוגזמת וזכה בתואר אלכהוליסט מדופלם. צ'נדלר היה איש חברה רעוע, אדם מר נפש ונרגן בדרך כלל, ששיחה קטנה בנסיבות האינטימיות של לוס אנג'לס לא התאימה לו.
הוא דיבר כשם שכתב, ורבים מבני שיחו ראו עצמם נפגעים. אמצעי הקשר המועדף עליו היה כתיבת מכתבים שהייתה אז אומנות אמיתית. ברגע שבו נגמרו הספרים שכתב והחלו ניסיונות ההתאבדות המגושמים אחרי מותה של סיסי, לא נותרה למו"לים ברירה אלא להתחיל ולקבץ לספרים הרצאות שנשא, דברי ביקורת נוקבים שכתב על הוליווד ומכתבים ששלח לבני שיח קבועים. הוא תמיד היה מרתק ומשעשע ודבק באמת שלו על חשבון הפופולריות, ומי שרוצה לשרשר את תולדות הכתיבה באמריקה יגלה במהירות שאלמלא צ'נדלר לא היו טום וולף, הנטר תומפסון, פי. ג'יי. אורורק (שמת לפני שבועיים) ומושכים בעט אחרים.
מנהלת העיזבון שלו הלגה גרין, שחיממה את מיטתו של צ'נדלר אחרי מות אשתו ובשנים ששקעה אל השינה הגדולה והסתגרה בחדר השינה שלה בביתם בלה־הויה קיבלה את בעלה בעיקר לביקורי תה ורקיקים, היא שהרשתה להדפיס כל מה שהיה חתום עליו. בקדנציה הקצרה שלו כתסריטאי בהוליווד שכתב צ'נדלר תסריטים להיצ'קוק ("זרים ברכבת") ולבילי וויילדר ("סיכון כפול"); כתב את התסריט של "הדליה הכחולה" עם ורוניקה לייק ואלן לאד; ניסה להסביר לבמאי הווארד הוקס מי הרג את שון ריגן ב"השינה הגדולה", תסריט שוויליאם פוקנר שכתב ובעיקר אבחן בשנינות קטלנית את תחלואיה של עיר הסרטים המפורכסת.
כמו סיור הכתובות, הספרים והמפות שהיו התעשייה הנלווית לכתבי האמט בסן פרנסיסקו, כך היה צ'נדלר השראה ליצירות דומות שהיו חינניות לפני שהפכו לנצלניות. את מארלו גילמו בקולנוע המפרי בוגרט, דיק פאואל, רוברט מיצ'ם (פעמיים), רוברט מונטגומרי וג'יימס גרנר, אבל מארלו המשובח באמת היה אליוט גולד ב"שלום ולא להתראות" של רוברט אלטמן (1973). בות' פאוארס שיחק את מארלו בסדרת טלוויזיה שלא האריכה חיים אבל שווה את ההשקעה בחיפוש אחריה. צ'נדלר כתב על פגישתו עם המאפיונר הגולה לאקי לוצ'אנו באירופה וסיקור נפלא של טקס האוסקר.
לאוהדיו השרופים שקראו את ספריו וסימנו בהם את קטעי הכתיבה המשובחים, היה צ'נדלר גורו, דת ובית מקדש. אין לי עניין לפשפש בכליהם של אחרים, אבל הַבטחתי לעצמי שפעם בשנה אקרא את כל כתבי צ'נדלר כדי לא לשכוח מהיכן באתי, לא החזיקה מעמד. יש קצת זמן וספרים כה רבים לקרוא, כולל את אלה של מי שהרימו את המקל ששמט צ'נדלר מידו ונשאו אותו במרוץ שליחים, שלא קל היה לקיים. לצערי לא נותרו מי שאפשר לדבר איתם על צ'נדלר ועל דמותו המוסרית והמיוסרת של מארלו.