מאז פרצה המלחמה באוקראינה מבקשת ישראל לשמור על קו זהיר מאוד מול הרוסים, בלי לפגוע ביחסים עם בעלת הברית ארה"ב, בניסיון למקסם קודם כל את האינטרסים המדיניים־ביטחוניים באזורנו. לעת עתה בוחרת ישראל במדיניות פרגמטית, תוך ניסיון ליצור הפרדה בדרך הפעולה הדיפלומטית והמדינית באמצעות בעלי התפקידים הבכירים והמוסדות שהם אמונים עליהם.
כך למשל מערכת הביטחון שומרת על פרופיל נמוך מאוד ומשדרת עסקים כרגיל בכל הנוגע למנגנון התיאום מול הרוסים באזור. משרד החוץ מוביל את הקו הרשמי שמגנה את הרוסים, אבל לא באגרסיביות. ראש הממשלה נזהר אף הוא בהצהרות כלפי הרוסים, ובשלב הזה הוא והקבינט אינם מקבלים החלטות על צעדים מעשיים נגד הרוסים, כפי שעשו מדינות אחרות במערב.
הסיבה למדיניות המורכבת והמאופקת טמונה באינטרסים הביטחוניים הייחודיים שיש לישראל מול רוסיה לנוכח הנוכחות וההשפעה העמוקה שלהם בסוריה ובאזורים נוספים במזרח התיכון. אפשר לחלוטין להבין את התפיסה שעומדת מאחורי התנהלות זו, ששמה בצדק את האינטרסים הביטחוניים החיוניים של מדינת ישראל כראשונים באופן מובהק. במשחק בינלאומי שמסלים במהירות, ישראל אינה במעמד של מעצמה. אל לה להציב את עצמה בחזית העימות, ועליה לפעול על פי האינטרסים שלה ובהם גם המשך קיומם של הקשרים עם הרוסים.
אבל בדרך לשם חייבת ישראל לוודא כי היא לוקחת את הפניות הנכונות ולא מבצעת משגים אסטרטגיים כבדי משקל מול ארה"ב, בעיקר נוכח אתגרי העתיד. בימים האחרונים מתמקד הדיון הציבורי אצלנו במשוואה שמציבה את ההתנהלות הנוכחית הנובעת מבחירה בפרגמטיות מדינית, שגוברת לכאורה על שיקולים ערכיים והומניטריים ומתבדלת מהעמדה הנחרצת של ארה"ב וגוש מדינות המערב.
המציאות, כמו תמיד, מורכבת יותר. לעת עתה ישראל יכולה להמשיך לתמרן את עצמה בניסיון למזער את הנזקים ולהימנע מקבלת החלטות שעשויות להוביל לפגיעה ביחסים עם רוסיה ובאינטרסים הביטחוניים מולה, בלי לגרום לנזק מול האמריקאים. האחרונים, עד כה, מגלים הבנה לאינטרסים הישראליים, ולא מפעילים על ישראל לחצים כבדים לנקוט צעדים מובהקים נגד הרוסים.
עם זאת, ככל שההסלמה בין המעצמות תחריף, ישראל תידרש להמשיך לבחון את המדיניות שלה באופן דינמי, בהתאם להתפתחויות בשטח. עליה לזכור כי לצד חשיבות חופש הפעולה בסוריה והמשך קיומו של המב"ם, האינטרסים הביטחוניים מול הרוסים, חשובים ככל שיהיו, אינם מרכז הכובד האסטרטגי של מדינת ישראל. הברית האסטרטגית עם האמריקאים חשובה הרבה יותר מכל אינטרס אחר, גם במחירים כואבים.
לישראל ולארה"ב מערכת קשרים אינטימית ודיסקרטית, ואין ביכולתנו לדעת את כל המתרחש מאחורי הקלעים. אם האמריקאים ירצו להעביר מסרי אכזבה תקיפים לישראל, הם יודעים לעשות זאת וגם לתת להם תוקף פומבי. משולש היחסים והאינטרסים בתווך שבין ארה"ב, רוסיה וישראל נמצא אצלנו מטבע הדברים במרכז העיסוק.
אבל למרות התחושות המוגזמות לעתים אצלנו, ישראל אינה טבורו של העולם, ומבחינת האמריקאים והרוסים אין מדובר כרגע בסוגיה מרכזית. נתון זה משחק לטובתנו, אבל אם תידרש ישראל לבחור צד, הבחירה אמורה להיות ברורה, צדה של ארה"ב.
תלות ברוסים
קונצנזוס רחב במערכת הביטחון מייחס לחופש הפעולה הישראלי בסוריה חשיבות אדירה, כך שפעולות התקיפות והמבצעים בעשור האחרון מנעו התבססות דרמטית של כוחות איראניים, עיכבו את פרויקט הטילים המדויקים של חיזבאללה וצמצמו מאוד את בניית יכולות ההגנה האווירית המתקדמות באזור של ציר איראן־חיזבאללה. ואכן, היקף הכוחות וההשפעה הצבאית האיראנית בסוריה, לצד ההתעצמות של חיזבאללה ביכולות הטילים המדויקים ומערכות ההגנה, נמצאים הרחק מהתוכניות המקוריות של הציר השיעי העוין, וזאת בזכות הפעילות במסגרת המב"ם.
מנגד, עוד לפני המלחמה באירופה נשמעו עמדות מיעוט אחרות בתוך מערכת הביטחון וגם מקצינים שפרשו ממנה. עמדות אלו גורסות כי לאחר כמעט עשור של פעילות אינטנסיבית, התפוקה השולית של המב"ם הולכת ויורדת, כשגם כך האיום המרכזי הוא בלבנון. חיזבאללה, לנוכח המחירים ששילם בסוריה, העתיק את מרכז הכובד של פרויקט הטילים המדויקים ללבנון, שם הוא נהנה מחסינות מתוך ההבנה ההדדית כי תקיפות חיל האוויר שם יובילו בסיכוי גבוה למלחמה שבה ישראל אינה מעוניינת.
על פי עמדה זו, השקעת המשאבים, התוכניות, הפעולות והמודיעין במסגרת המב"ם באים על חשבונם של נתחים חשובים אחרים בהיערכות של צה"ל למלחמה רב־זירתית. אין בטענות אלה שלילת פעולות באזורים שונים במזרח התיכון, בהם גם בסוריה, כדי לפגוע בהתעצמות האויב. השאלה היא המינונים והתכלית – האם ישראל לא התאהבה יתר על המידה במב"ם, שהפך למטרה בפני עצמה – ומזניחה תחומים אסטרטגיים שונים?
את הפעילות של ישראל ובעיקר חיל האוויר בסוריה צריך לחלק לשניים: עד שהרוסים הצטרפו למערכה ב־2015 כדי להגן על משטרו של נשיא סוריה בשאר אסד, ועד לימים אלה. הכניסה של רוסיה למלחמת האזרחים הטתה את הכף לטובתו של אסד, שנפילתו נראתה אז רק כעניין של זמן. בפעם הזו החיילים הרוסים לא לכלכו את המגפיים בבוץ הסורי. את העבודה השחורה עשו המיליציות השיעיות, האיראניות וחיזבאללה, אבל הרוסים הם שעשו את ההבדל באמצעות חיל האוויר שלהם, המודיעין, הנשק והייעוץ שסיפקו.
עד כניסת הרוסים, ישראל עשתה כרצונה ותקפה בחופשיות. נוכחותה של מעצמה על גבולה חייבה פתרונות יצירתיים כדי להמשיך לפעול בסוריה בלי ליצור עימות. כך נולד מנגנון התיאום האווירי שנועד למנוע חיכוך בין המטוסים של הצבאות ופגיעה בכוחות או אזרחים רוסים על אדמת סוריה. ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו דחף וניצל את הקשרים הטובים עם פוטין, האמריקאים לא היו בתמונה, ושיתופי הפעולה שהתהדקו אפשרו גם מבצעים הומניטריים משותפים לאיתור חיילים ישראלים נעדרים שגופותיהם הוטמנו בסוריה.
בספטמבר 2018 התרחש המשבר החמור ביותר ביחסים, כשמטוס מודיעין רוסי ובו 14 אנשי צוות הופל על ידי אש הנ"מ הסורית המשתוללת לאחר תקיפה של חיל האוויר. הרוסים האשימו את ישראל בהפלת המטוס, מפקד חיל האוויר עמיקם נורקין נשלח למוסקבה להסביר, וחיל האוויר לא תקף כארבעה חודשים בסוריה. האירוע הזה המחיש את התלות שנוצרה ברוסים בהבטחת חופש הפעולה בסוריה.
הרוסים, במסגרת דרישותיהם לאחר הפלת המטוס, תבעו יותר זמן התרעה לפני תקיפות. בישראל סבורים כי בשנים האחרונות היו לפחות מספר מקרים שבהם הרוסים התריעו בפני הצד השני בזמן אמת מפני תקיפה ישראלית, לאחר שחיל האוויר העביר את הפרטים במנגנון התיאום בין המדינות. מדובר בנתון שממחיש היטב את מערכת היחסים המורכבת עם רוסיה, שבמקביל מנהלת שיתופי פעולה צבאיים ומחמשת את האויבות המושבעות.
בתוך כך, המלחמה באירופה והתמיכה האיראנית ברוסיה מגבירות את הספק בנוגע לשאלה עד כמה נכונה במערכת הביטחון הטענה, שלא לומר משאלת לב, כי לישראל ולרוסים אינטרס משותף להוציא את איראן מסוריה.
מאזן אימה
מבחינה צבאית, הרוסים רחוקים מאוד מלהרשים. רוסיה, סביר להניח, תכריע את המערכה על אוקראינה, אך ניצחון הוא כבר מושג אחר. את המערכה על תדמית הצבא ויוקרתו פוטין כבר הפסיד, ואת המחיר משלם כבר עכשיו העם האוקראיני.
בימים הראשונים ניסה הצבא הרוסי, ללא הצלחה, לנהל מערכה מוגבלת, מתוך אולי אמונה של פוטין שהוא יכול להשיג את מטרותיו, לכפות את רצונו ולהציב ממשלת בובות בקייב. הביצוע הכושל והעמידה הנחושה והאמיצה של האומה האוקראינית במלחמה על החופש, כבר הובילו להרבה יותר כוח ומסות שמפעילים הרוסים ולפגיעה בלתי מובחנת באזרחים, מגמה שכנראה רק תלך ותחריף.
כמובן שלא צריך לזלזל בצבא הרוסי. מדובר בצבא עצום בגודלו, בעל כוח אש מרשים וחיל אוויר חזק. אבל עם כל הצניעות המתבקשת, מסתמנת גם תמונה של צבא כבד עם בעיות מוטיבציה קשות, שמבחינה טכנולוגית נמצא עמוק בשדה הקרב של האתמול. כל יום נוסף של לחימה רק מעמיק את הפערים ואת ההאדרה המוגזמת של פוטין כמנהיג כל יכול.
רוסיה מעצמה גדולה, אבל כזו שסובלת מבעיות כלכליות וחברתיות רבות, ובהתאמה גם בעיות בצבא, שהוא בסופו של דבר צבא עני אל מול הצבא האמריקאי עתיר המשאבים והטכנולוגיות המתקדמות. הפער ביחסי הכוחות הצבאיים בין ארה"ב ורוסיה הוא אפילו לא ניתן להמחשה.
מכת הפתיחה הרוסית בתחילתה של המלחמה, שאמורה הייתה לשלב אש מדויקת ומודיעין בפגיעה בנכסים צבאיים, לא עמדה בקריטריונים של צבאות מערביים מתקדמים. סימן שאלה גדול מרחף מעל תפקוד חיל האוויר הרוסי והקושי להשיג שליטה אווירית מוחלטת, למרות הפער העצום ביחסי הכוחות.
הצבא הרוסי הענק סובל בינתיים מהיעדר סיוע אווירי הדוק לכוחות המתמרנים, מבעיות לוגיסטיות וכשירות חמורות, ממוטיבציה נמוכה ומתמרון מרושל שחושף אותו לפגיעת נ"ט מהכוחות האוקראיניים. המסות הגדולות ופערי היכולת והסד"כ אולי יכריעו בסופו של דבר את המערכה, אבל ככה לא אמור להיראות צבא מתמרן של מדינה הטוענת למעמד של מעצמת־על.
הבעיה המרכזית של העולם עם פוטין היא לא היכולת הצבאית האדירה שלו. היכולת הגרעינית והמוכנות לאיים בשימוש בו כבר במערכה הראשונה, כשהוא מבודד בפינה, ממחישות את פערי התפיסה והמנטליות של מנהיגים עוצמתיים במדינות דמוקרטיות ושאינן דמוקרטיות והקושי של המערב לקרוא את דרכי פעולתם העתידיות.
כאשר דיקטטור כמו פוטין חזר פעם אחר פעם על כך שהצטרפות אפשרית של אוקראינה לברית נאט"ו מאיימת עליו, מוטב היה להאמין לו שהוא באמת סבור כך ובהתאם גם יהיה מוכן לפעול, וכך גם כשהוא מאיים עכשיו בשימוש בנשק גרעיני, בניגוד לכאורה לכל היגיון מערבי.
סדר עולמי חדש
המודיעין האמריקאי הציג בחודשים האחרונים יכולות ניתוח והבאת מודיעין מרשימות מאוד, וביצועים ברמה הגבוהה ביותר. חלק מהערכות המודיעין המדויקות נחשפו בהדרגה בפומבי לפני פרוץ המלחמה מתוך ניסיון להלבין את פניו של פוטין ולגרום לו לעצור מדרדור המצב. בדיעבד זה לא עזר, פוטין המשיך לשקר בלי למצמץ וחתר בנחישות לעבר היעדים שלו.
ספק רב אם הרודן הרוסי האמין שהאוקראינים ישיבו לו כזו מלחמה, תוך שהם ממשיכים ליהנות ממודיעין איכותי שמספקת להם נאט"ו. ספק גם אם האמין שייפגש עם חזית אירופית־אמריקאית כה חזקה שהתייצבה מולו.
נכון, נשיא ארה"ב ג'ו ביידן כבר אמר שלא יתערב צבאית, ואוקראינה היא זו שמשלמת את המחיר. אבל סיפור הקרב הוא חלק קטן מהתמונה. פוטין, הדוב הרוסי, ביקש לעצמו הישג, אבל אולי דווקא בדרך הפעולה שלו הוא זה שהעיר את מדינות המערב הישנוניות משנת חורף עמוקה, וגרם להן לפעול במהירות ולהציב בפני הרוסים חזית סנקציות ומערכה כלכלית חסרת תקדים.
זהו אחד המשברים החמורים והמסוכנים מאז מלחמת העולם השנייה, והוא גורם לשינויי תפיסה מהירים גם במדינות המערב. סדר עולמי חדש־ישן, שבו לדוגמה קנצלר גרמניה החדש אולף שולץ, שסימן שאלה גדול ריחף מעל המדיניות שלו לאחר ימי מרקל, משנה כיוון במהירות, מחליט על השקעה עתידית של 100 מיליארד יורו בצבא שלו, מסייע בציוד צבאי לאוקראינה ומגדיר את הפלישה הרוסית כנקודת מפנה בהיסטוריה של אירופה.
האם הכיוונים הללו, במקרה שיחזקו שוב את ברית מדינות המערב ויגבשו את נאט"ו ככוח צבאי משמעותי, עשויים לבוא גם לטובתה של ישראל בסוגיות מול איראן? מוקדם לדעת.
מנגד, זו הזדמנות לצה"ל לבחון את תוכניותיו למלחמה, בעיקר מול חיזבאללה בלבנון. יכולות האש המדויקת של צה"ל נחשבות מהטובות בעולם. כך גם איכות חיל האוויר, השילוב של מודיעין בזמן אמת והשיפור המתמיד בחיבור שבין כוחות הקרקע והאוויר. לצד זאת, התמרון היבשתי של צה"ל לא עמד במבחן מעשי בשנים האחרונות. במבחן האחרון המשמעותי במלחמת לבנון השנייה, סבל צבא היבשה שלנו מלא מעט בעיות.
למרות ההבדלים והשוני, המלחמה באירופה ממחישה היטב שהצורך להיות מדויק ולמזער פגיעה באזרחים הוא לא בעיה פרטית של ישראל בלחימה א־סימטרית. אפילו הרוסים, שבדרך כלל לא ממש עושים חשבון, לפחות בהתחלה ניסו לפעול כך ונכשלו.
גם במלחמה הבאה בלבנון, אם תהיה, לדיוק תהיה משמעות חשובה במיוחד וכך גם לתמרון היבשתי. חיל האוויר ימשיך להיות מוגבל במידת הפעלת הכוח שלו בסביבה אזרחית, כאשר הדרג המדיני לא יוכל להתעלם מהמתרחש בזירה הבינלאומית וניתן להניח שיאפשר לצה"ל להפעיל את הכוח באופן מדורג ויתקשה לאשר מכת פתיחה כזו שתגרום לאלפי לבנונים למות כבר בימים הראשונים ללחימה.