מעניין היה לעקוב בשבועות האחרונים אחר ההתנהלות של ישראל במשבר באוקראינה. אחר הליכתה בין הטיפות והמאמץ לא להרגיז את הרוסים מצד אחד, ולרצות את ביידן מצד שני. אך מעניין לא פחות היה להתבונן בהתנהלותה של אחותנו איחוד האמירויות. בניגוד לישראל, אבו דאבי היא חברה במועצת הביטחון של האו"ם, וביום שישי שעבר, יממה לאחר פרוץ המלחמה, התכנסה המועצה להצביע על גינוי לרוסיה.

התפלגות המצביעים בפורומים כאלה עשויה לספק לפעמים תמונה מעניינת על יחסי הכוחות. הפעם היא הייתה מעניינת במיוחד. ראשית, משום שחשפה שוב את הפרדוקס הטמון במועצת הביטחון: לעולם לא תשמש המועצה בימה לגינוי אחת מחברותיה הקבועות, מן הטעם הפשוט כי בכוחה להטיל וטו. 15 מדינות חברות בגוף הזה, מהן חמש קבועות ועשר מתחלפות. חמש הקבועות הן אלה שיסדו את מועצת הביטחון – רוסיה, ארצות הברית, סין, בריטניה וצרפת. לכל אחת מהן זכות וטו על כל החלטה שתהיה, אף אם היא עצמה עומדת במרכז ההתרחשות. כלומר, אם סין, למשל, תרצה לצאת למלחמה – מועצת הביטחון לעולם לא תוכל לגנותה, שהרי היא עצמה תטיל וטו על ההצעה.

כאשר מעצמה כלשהי מצליחה לדלג מעל המכשול הזה, היא מקבלת באופן משתמע הכשר למעשיה. מועצת הביטחון רשאית אף להעניק אור ירוק ליציאה למלחמה. כך עשתה במקרה של קדאפי בלוב, שבו התירה לקואליציית צבאות מערביים וערביים לצאת להפילו, ובמקרה של סדאם ב־1991, שנגדו הוקמה ברית ערבית ומערבית בפיקודה של ארצות הברית. כיום, אם צפויה למוסקבה סכנה, הרי היא טמונה ביוזמה עצמאית של מדינות נאט"ו. אבל זהו דיון נפרד.

איחוד האמירויות היא חברה זמנית במועצת הביטחון לכהונה בת שנתיים. בקרוב יהיה נציגה הנשיא התורן. הרחק בבית, באבו דאבי, התלבט מוחמד בן זאיד מה להורות לנציגו לעשות. ההצבעה לא נחתה עליו בהפתעה. כמו כולם, הוא הביא בחשבון כי סיכויי המלחמה גבוהים, וכי הגינוי יובא מיד למועצת הביטחון. היה בידו זמן סביר כדי להחליט מה לעשות. הוא ידע על הווטו הצפוי, אבל התוצאה הסופית פחות חשובה במקרה זה. יותר חשובה הדרך שבה הגיעו אליה. 11 מדינות גינו את רוסיה, ואיחוד האמירויות לא הייתה ביניהן. היא החליטה להימנע.

בן זאיד רומז לפוטין

בהצבעה שלשום בעצרת הכללית של האו"ם, שבה ספגה רוסיה גינוי, הרשתה לעצמה אבו דאבי לשחרר את החבל והצביעה נגד מוסקבה. רוב סוחף של 141 מדינות אמרו "לא" לפלישה הרוסית. אבל העצרת הכללית היא בימה הצהרתית בלבד, מפה של התפלגות כוחות ותו לא. מבין שתיהן, מועצת הביטחון חשובה וסמכותית יותר. מספר חבריה מצומצם, וכל תנועה או החלטה של נציג כלשהו זוכה להבלטה יתרה.    

אנליסטים לענייני העולם הערבי - במדינות השונות, באקדמיה ובתקשורת – נחלקו ביניהם השבוע בנוגע לסיבות שהניעו את בן זאיד לשבת על הגדר. החלטות כאלה, לרוב, מסתירות פקעת של נימוקים הכרוכים זה בזה. הועלו הסברים רבים, כולם ככל הנראה נכונים. המזרח הערבי חווה בשנה האחרונה ביתר שאת את נסיגת הנוכחות האמריקאית באזור. וושינגטון הותירה את סוריה לשליטת מוסקבה ונמלטה מאפגניסטן. רוב מנהיגי המפרץ רואים בבית הלבן כמעניק החסות העיקרי שלהם.

אבל בשנים האחרונות ניטע בלבם ספק לגבי תשוקתה של אמריקה להמשיך להטיל השפעה באזור. הם רואים כיצד בהדרגה נחלש העניין האמריקאי במזרח התיכון לטובת אתגרים גלובליים רבי־עוצמה כמו סין ובעיית האקלים. כל הזמן הזה חותרת רוסיה לתקוע יתדות באזור. הנסיכויות הללו, אף שחלקן עשירות וחזקות, זקוקות לצוק איתן. אם רוסיה היא הצוק הזה, מוטב לפזול בזהירות לעברה.

מוחמד בן זאיד (צילום: רויטרס)מוחמד בן זאיד (צילום: רויטרס)


לו הייתה לו זכות בחירה, מוחמד בן זאיד היה מאמץ את ביידן אל חיקו. אבל לתחושתו, וכן לתחושת שכניו, אמריקה של ביידן נעה בין נחישות לגמגום. היא נחושה בכל הקשור לזכויות אדם ולכיבוש מדינה אחת בידי מעצמה שכנה, אבל נחלשה בתשוקתה לשחק תפקיד מרכזי באזור. על השולחן מונחת אותה עסקה ידועה למכירת מטוסי קרב מתקדמים מסוג F35, שהובטחה לו כחלק מהסכמי אברהם.

ממשל ביידן משהה את ביצוע העסקה בגלל המגעים הקרובים בין איחוד האמירויות לסין. אנשיו חוששים כי מערכות מתקדמות של המטוס ייחשפו בפני מומחי מודיעין סינים. איחוד האמירויות זקוקה למטוסים האלה, ואין בכוונתה לשרוף את יחסיה עם ביידן דווקא בזמן שהיא מצויה במגעים רגישים לקבלת המטוסים. אבל מצד שני, קורץ לה מאוד הפיתוי הרוסי.

הפיתוי הזה נחת על כולם פתע בשל המלחמה. פוטין ואנשיו התכוננו למערכה חודשים ארוכים. יש שיאמרו אפילו שנים. הם הביאו בחשבון כל תסריט קיצון. אפילו התנגשות עם צבאות נאט"ו. ובמיוחד, הביאו בחשבון כי המערב יפעל לנתק אותם מן המסלקה הבינלאומית לתקשורת פיננסית. המנגנון הזה, המכונה בראשי תיבות SWIFT, הוא כיום האמצעי הבטוח והמקובל ביותר להעברת כספים בין מדינות ויבשות. הוצאתה של רוסיה החוצה ממנו מצמצמת דרמטית את המגע בין משקיעים ובנקים רוסים לשוק המטבע העולמי.

מנהיגי נסיכויות המפרץ הבינו מהר את הפוטנציאל הגלום בכך. שוק ההון הרוסי זקוק למערכת בנקאית כדי להתנהל בתוכה. להשקיע, לשמור את הכסף ולעשות עסקים. מדובר בעשרות מיליארדי דולרים שיחפשו בית בתקופה הקרובה. במרוץ הזה, איחוד האמירויות היא יעד מועדף על פני שכנותיה במפרץ. מבין כולן, היא בעלת המנגנון הממשלתי החזק והמאורגן ביותר. רמת הבירוקרטיה הנהוגה בה נמוכה יחסית, והבנקים שלה משוחררים מאילוצים הלכתיים, בראשם האיסור על לקיחת ריבית.

בן זאיד יודע את כל זה, ומוכן לקלוט את הכסף הגדול. ואם כמה יפי נפש בוושינגטון יעקמו את הפרצוף, איך אמר מנחם בגין בהקשר אחר - נו, אז שיהיה להם פרצוף עקום. ולא רק זאת. ייתכן שהקלף הזה ישמש בידיו מנוף לחצים על הפנטגון והבית הלבן לשחרר סוף־סוף את מטוסי הקרב הנחשקים. ההימנעות בהצבעה ביום שישי נועדה לרמוז לפוטין כי יש על מה לדבר.

אין זה מקרה כי מחיר הנפט הגולמי טיפס השבוע, ושועט לעבר 120 דולר לחבית. רוסיה היא ספקית גז ונפט למדינות המערב, ובניתוקה מהן זקוקות מדינות אלה לספקית חלופית. בטיפשותו, הדיח המערב את קדאפי ב־2011, אף שסיפק נפט איכותי ל־16 מדינות אירופיות במחיר נמוך וללא צורך בהובלה ארוכת טווח המייקרת אותו.

אבל קדאפי בעולם שכולו טוב, ודאי מטיף להם שם למעלה כיצד עליהם לנהוג בכל דבר וענייו, וארצו, שאומנם ניצבת מול חלונם, מפולגת ומשוסעת. גם היא, כמו אוקראינה, סוריה, עיראק ותימן, הפכה לזירת מאבק בין מעצמות אזוריות הבוחשות בה מרחוק, כל אחת לפי צרכיה. "השפעה", אותה מילה שהשימוש בה פחת מאז נפילת מסך הברזל, חזרה להוביל את השיח עם יריית הכדור הראשון באוקראינה.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל