בשבוע האחרון שהיתי בבית בבידוד, אחרי שבראשיתו אובחנתי כחולה קורונה. על המחלה עצמה אין הרבה מה לספר. שפעת קלה עם יחסי ציבור כבדים. משהו שבזמנים אחרים היה מסתכם ביומיים־שלושה בבית ובחזרה מהירה לשגרה.
אבל לא באתי עכשיו כדי לדבר על מדיניות המלחמה בנגיף, אלא על הבידוד עצמו. וליתר דיוק על העובדה שגם באותם יומיים־שלושה שבהם כן חשתי בעייפות חריגה, כאבי ראש, נזלת וגו', לא שכבתי במיטה אפילו דקה אחת יותר מביום רגיל.
למעשה, המשכתי בעמל יומי באופן כמעט שגרתי. התארגנות קצרה של בוקר, ואז - למחשב. ברציפות, כל היום. סשנים אינסופיים של כתיבה, לצד פגישות שהייתי אמור לערוך מחוץ לבית והפכו - הפלא ופלא - למפגשי זום.
רק כשהאור בחוץ הלך והתפוגג, הייתי מגלה שכבר מאוחר, ושלמעשה סגרתי יום עבודה מלא, מהבוקר עד הערב. כמובן שאם הסימפטומים שלי היו חריפים יותר, הייתי עובד פחות. ועדיין, הייתי במצב גופני שבעידנים אחרים - לא מאוד רחוקים - היה ממקם אותי בנקודה אחת בלבד: מתחת לפוך.
מצד אחד, נרשם כאן הישג יפה במישור היעילות. שבוע שלם של בידוד וחולי לא השפיע כמעט על התפוקה שלי כעובד. אבל מהעבר השני, לא יכולתי שלא לחוש בגעגועים עזים לאותה תחושה ישנה ומשחררת. זו שבה אתה מצויד באישור מחלה רשמי של רופא, שמאפשר לך להגיד - כוסאמק על העולם. אני חולה, אני מסיר אחריות, דברו איתי בעוד כמה ימים.
השחרור הזה היה לא רק מול העולם החיצוני, אלא בעיקר - כלפי עצמי. רגע נדיר במרוץ החיים שבו אתה מרשה לעצמך להתבטל ללא נקיפות מצפון. ובעיקר, עושה את מה שהגוף שלך דורש ממך באופן הכי ברור - לנוח. אגב, מדובר בדינמיקה שאינה שונה במיוחד מגורלה של חופשה בעידן המודרני. גם אם תטוס לצד השני של העולם, ותטייל במקומות מופלאים, עדיין תמצא את עצמך מחליף וואטסאפים בענייני עבודה. וכתוצאת לוואי הכרחית - לא מסוגל להתנתק באמת.
אז מה הגורם לכך שגם בזמן שהמחלה שלי זוכה להכרה רשמית של משרד הבריאות (ומשטרת ישראל, שביקשה לאכן את הטלפון שלי. ועיריית מודיעין, שהתקשרה כדי לוודא שאני נשאר בבית. מה יש לכם?), אני לא מסוגל לפרגן לעצמי אפילו שנ"צ ראוי לשמו?
התשובה האינסטינקטיבית שלי היא - עובדת היותי עצמאי. זה ממש לא משנה כמה שנים ידברו על פיצויים הולמים לעצמאים, או כמה פוליטיקאים ינסו לארגן לעצמם הון פוליטי סביב הנושא. אם יש משהו שלמדתי באמת בתקופת הקורונה זה שעצמאי בישראל יכול לסמוך רק על עצמו. ושאין לו הפריבילגיה לשחרר, אפילו לרגע, משום סיבה שהיא. כולל קורונה.
אבל העניין הוא שלא הייתי לבד בבידוד, גם אשתי שתחיה נפלה באומיקרון. ואני חייב להודות שאף על פי שהיא שכירה, הלו"ז שלה היה דומה מאוד לשלי. עבודה מהבוקר עד הערב, מלווה בכמות בלתי נסבלת של פגישות וישיבות זום. כי זה נכון שבסוף החודש מחכה לה משכורת קבועה, אבל המשרה שלה מצריכה אחריות וטיפול שוטף. ואם אפשר להמשיך את אותו טיפול, גם בתנאי בידוד, לא פלא שהיא לא באמת נחה. אף ששום דבר דרמטי לא היה קורה אם היא הייתה עוזבת הכל ליומיים־שלושה ומתמסרת רק להחלמה. מה שנכון גם לגביי.
וזה בעצם הסיפור כאן. אנחנו לא מפסיקים לעבוד, גם בזמן מחלה, בגלל שילוב קטלני של שני גורמים: החשיבות המוגזמת שהעבודה והקריירה תופסות בחיים שלנו, עם האמצעים הטכנולוגיים שמאפשרים לנו להמשיך לעבוד בכל מצב.
אני חובב קטן מאוד של קונספירציות ושל תרחישי "האח הגדול", ששולט בנו מבלי שאנו אפילו שמים לב. אבל במקרה הזה קשה לי להשתחרר מהתחושה שכולנו הולכים והופכים לסוג של עבדים מודרניים. כאלה שמוותרים - כאילו מתוך בחירה עצמאית - על חלק ניכר מהחופש שלנו. ועל זכויות יסוד בסיסיות, כמו זכותו של האדם החולה להיות פשוט... חולה.
על הסכין
1. המלחמה באוקראינה מאתגרת מאוד מבחינת מדיניות החוץ שלנו. ברור שהצד הרוסי הוא הרע יותר. התוקפן שראוי לכל גינוי. אבל מהעבר השני, מדינה קטנה כמו ישראל, שהאויבת האמיתית שלה היא איראן, לא יכולה לשרוף את הקשרים עם רוסיה. בייחוד כשהמערב עומד לחתום עם איראן על הסכם גרעין מסוכן. לכן הניסיון ללכת בין הטיפות הוא נכון, גם אם הוא לא פוטוגני.
2. מאידך, ההפרדה שעושים פה בין פליטי מלחמה אוקראינים ממוצא יהודי ובין לא יהודים, היא פשוט מקוממת. בעת חירום כזו, מדינת היהודים חייבת להיות אות ומופת להתגייסות למען פליטים. והאבסורד הוא שמרבית אלה שמתנגדים לקליטה שלהם, מתוך חשש לפגיעה באופייה היהודי של המדינה, לא רואים שום בעיה בסיפוח של מיליוני פלסטינים.
3. במסגרת ההתמכרות שלי לסדרות טלוויזיה שמגיעות ממדינות שאני רוצה לטייל בהן, הגעתי ל"The Fame Game" ההודית, החדשה של נטפליקס, שעוסקת בכוכבת קולנוע בוליוודי שנעלמת במפתיע. חקירת ההיעלמות מעלה, באופן די בנאלי, את כל הריקבון מאחורי חייה הזוהרים. אבל ההצצה לחיים בהודו היא ערך מוסף שמצדיק את הצפייה.