1
בחודש שעבר, כשעל ישראל עבר גל קור נוראי, אנשים נמצאו מתים בדירות עלובות, בחניונים וברחובות. לחדרי המיון בבתי החולים ברחבי הארץ הובאו אנשים מחוסרי הכרה, שסבלו מהיפותרמיה (ירידה בחום הגוף הנגרמת ממכת קור).
הידיעות על האומללים האלו התפרסמו במבזקי החדשות ובאתרי האינטרנט בקצרה, שורה אחת, לא יותר. ברוב המקרים לקורבנות הקור והמחסור לא היה שם, לא הוזכרו הגיל שלהם או המצב המשפחתי.
באחד הלילות הקרים שלפתי מהארכיון שיר שכתבתי לפני עשרות שנים על אלברט הקבצן, שהיה מסתובב ברחובות תל אביב, מדבר עם בורא עולם ושואל אותו בצרפתית, שפת אמו: "פורקוא מונדייה, פורקוא?", ובעברית: למה אלוהים, למה?
הייתי רואה אותו ישן על ספסל בכיכר דיזנגוף, לפעמים בכניסה לאחד הבניינים בכיכר שבו שכן משרד הכרטיסים "יוקי", ובקומתו השנייה היה מועדון סנוקר. בפעמים שניסיתי לשאול אותו אם הוא צריך משהו, היה מסנן "נו, מרסי. נו, מרסי". לא, תודה. לא, תודה.
פרסמתי בשעת לילה מאוחרת את השיר בדף הפייסבוק שלי ולמחרת הופתעתי לראות מאות תגובות ולייקים. אחד הלייקים ריגש אותי במיוחד - לייק מיענקל'ה רוטבליט, שאותו אני מעריך ומוקיר ככותב ענק הנוגע בנקודות רגישות ונפיצות בחברה הישראלית ללא מורא, ללא משוא פנים ועם כישרון ענק.
כשהחלה המלחמה באוקראינה, החלו דיבורים בישראל על האופן שבו תנהג המדינה בפליטים שיגיעו משם לישראל. באוויר הייתה צחנת סירחון של גזענות ושכחת ההיסטוריה, שנאת מי שלא נימול או מי שהסבתא רבתא־רבתא שלו לא הפרישה חלה והדליקה נרות שבת. המילה "אנושיות" נעלמה, המילה "חמלה" ברחה לחו"ל, חוקי יסוד ביהדות לגבי הגר נפלטו מהמוח והתאדו.
שרי הממשלה ושלוחיהם במשרדי הפנים, הדתות וביטחון הפנים עסקו בשאלה מי יורשו להיכנס לישראל ולקבל תמיכה ועזרה, ומי ייזרקו אל הבלתי נודע. הפוליטיקאים והעסקנים הנוגעים בדבר התעמקו בשאלה הקשורה לגויים שבין הפליטים - כמה זמן הם יורשו לשהות בישראל ואילו ערבויות ייאלצו להפקיד, שחלילה וחס לא ינסו להישאר כאן ושומו שמיים עוד ימצאו שידוך וירצו להיתקע בינינו ולהפר את המאזן הדמוגרפי, טפו טפו טפו.
הרבה אנשים קיבלו עצבים על שרת הפנים איילת שקד ועל האחראים על מדיניות ההגירה. היו כאלו שביקרו אותם בצורה תרבותית, אחרים הרימו קול והשוו את האטימות היהודית־ישראלית לזו של "הגויים", שלא אפשרו לפליטים מהשואה להיכנס לארצותיהם וגירשו אותם. זה נורא לראות היום סרטי תעודה של אותם ימים, ולחשוב שהנה אנחנו עומדים להתייחס לפליטים האוקראינים כפי שהתייחסו לפליטים יהודים.
בימים האלו נתקלתי בשיר של יענקל'ה רוטבליט, שהלחין איתמר ציגלר ומבצעים חברי להקת החצר האחורית. השיר הזה נוגע, פוגע, קורע את הלב. תקראו את השיר "הפליט":
מה אתה מחפש פה
למה באת לכאן
אם אתה תיכנס פה
יתחיל בלגן
תגיד מאיפה הגעת
למה דווקא אליי
מה חשבת כשבאת
מה נפלת עליי
אין ספק, אתה זר פה
לא שייך לסיפור
מה אתה מחפש פה
באמת לא ברור
מי שלח אותך הנה
תסביר בשביל מה
איך אדע שאיננה
זו אולי מזימה
לא מבין מה אמרת
המבטא שלך זר
את הגבול איך עברת
תראה לי איזה נייר
משהו לא חוקי פה
זה סיפור משונה
משהו לא נקי פה
לא תמצא לו קונה
אתה לא משלנו
לא, אתה לא דומה
מה לך ומה לנו
אולי אתה מרמה
מי יודע מאיפה
באת פה אל ביתי
אם אתה תהיה פה
עוד תתעסק עם בתי
ארצך מתפוררת
עם נרצח בה עכשיו
אם ברחת מחרב
מגיפה או רעב
זה נורא ואיום
העולם שוב שותק
זה מזכיר לי מקום
העבר בי זועק
חלק מהפליטים שהגיעו מאוקראינה למדו על בשרם מהי הבירוקרטיה הישראלית, מהי אטימות שלטונית, מהי החשדנות ההיסטרית של היהודים כלפי כל מי שאין לו מגילת יוחסין שמובילה למשה רבנו. חלק מאלו שהגיעו נשלחו חזרה אל הבלתי נודע, לא מעט אנשים כאן בארץ הקוידש נזכרו שזה קרה גם לבני משפחותיהם בעבר הלא רחוק, כשהם חיפשו מקלט והחזירו אותם אל התופת.
בושה.
2
בתחילת השבוע, בשעת ערב מוקדמת צועד בתל אביב, ברחוב ויצמן מכיוון איכילוב, גבר גדול ממדים. חצי גופו העליון עירום ומכנסיו נשמטים עם כל צעד וחושפים את עכוזו. הוא מלוכלך, מצחין, מדבר מלוכלך למי שחולף לידו. הגבר נראה כבן 50־60, הכרס הענקית שלו חשופה, ושיירי מזון נמצאים על חזהו ובזוויות פיו. הוא פונה בצעקות לנשים שעוברות על ידו, והן נבהלות ונמלטות. הוא עוצר בתחנה למכירת כרטיסי מזל של מפעל הפיס ועושה מהומה, עד שבעל הדוכן נאלץ לצאת ולגרש אותו בצעקות.
המפחיד נכנס לחנות פרחים ומתחיל לעשות בלגן גם שם, וגם משם בעזרת צעקות מצליחים לסלק אותו. הוא עובר לחנות הלחם בפינת ארלוזורוב, מתיישב על כיסא בכניסה לחנות ומפחיד - וחייבים לומר גם מגעיל - את העוברים והשבים. איש לא מעז להיכנס לחנות.
זה אירוע אחד מני רבים שתושבי האזור נתקלים בו. חולי נפש אלימים, דרי רחוב שיכורים ועוד אומללים, כל אחד והשיגעונות שלו, מטילים אימה בעיקר על קשישים וילדים, ואין מושיע. למשטרה אין מה לעשות, לפקחי העירייה אין מה לעשות, וכשמזעיקים את מד"א לאירוע של "אדם שרוע על המדרכה" או "אדם שרוע שיכור בחדר מדרגות", הם יודעים שבחדר המיון של בית החולים איכילוב הסמוך יכעסו עליהם על שהביאו את הבן אדם שיהרוס את העבודה במיון, כי צריך להפשיטו, לקלח אותו ולהלבישו בחלוק. ושלא תהיה אי־הבנה, זה הדבר השנוא על אנשי המיון וממש מחבל בעבודתם המסורה למען מי שבאמת נזקק להם.
ביום חמישי שעבר נתקלתי בבן אדם השוכב על המדרכה ברחוב בן יהודה, בין מסעדת "ברבוניה" למסעדת "שילה" היוקרתית. הוא היה מכוסה בשמיכת פוך, לצדו בקבוק מים מינרליים. זה מזכיר לי שלא מכבר ראיתי בן אדם שוכב בפוזה דומה באמצע המדרכה ברחוב אבן גבירול פינת שדרות דוד המלך, ולפני כמה חודשים בן אדם זרוק על המדרכה בפתח בית ברחוב יהודה המכבי, ליד כיכר מילאנו. רשימת המקרים שבהם אני רואה (ולפעמים מתעד) דרי רחוב מתארכת מיום ליום.
אני בטוח שמאחורי כל מקרה של בן אדם זרוק על מדרכה ברחוב, יש סיפור אישי, אנושי, כואב. פעם הייתי רוכן, שואל, מנסה להתעניין. אחרי שחטפתי בכמה מקרים קללות ויריקות, הפסקתי, אבל זה עדיין מציק לי. הרי כל בן אדם הוא עולם ומלואו. האם לא הייתה צריכה המדינה, באמצעות הרשות המקומית, משרד הבריאות ומשרד הרווחה להקצות עובדים סוציאליים ופסיכולוגים שיטפלו באנשים האלו?
בזמנו, כשהייתי שואל, היו עונים לי שהקימו כמה מקומות עבור דרי הרחוב, אבל לא כולם רוצים להגיע לשם. חלקם טוענים שטוב להם ברחוב, וזה אורח החיים שהחליטו עליו. זכותם. אבל מה עם אותן זקנות ואמהות לילדים, שמגיעות לבתיהן ורואות גבר שרוע חצי עירום בכניסה לחדר המדרגות והן נכנסות להיסטריה והילדים בוכים מפחד - להן אין זכות?
הראש הדפוק שלי מחזיר אליי את התמונות של מאות אלפי הפליטים מאוקראינה שמחפשים מחסה בתחנות רכבת, באולמות ספורט כשהם רעבים, מבוהלים, איבדו את כל רכושם ונאלצים לצאת למסע שאינם יודעים לאן יוביל אותם. חלק זעיר מהם יגיעו לכאן ובשדה התעופה של מדינת היהודים יעמדו פקידי ההגירה. מי שיהודי יופנה אל מקום חם, שבו יקבל תמיכה, סל קליטה, עזרה רפואית וטיפולית ככל שיידרש, ומי שאינו יהודי - יישלח החוצה.