השאלה "מיהו אוקראיני" לא בהכרח מסובכת פחות מהשאלה "מיהו יהודי". ההיסטוריון הראשון שהתייחס לאוקראינה הוא ההיסטוריון הראשון – הרודוטוס. הוא חי במאה החמישית לפני הספירה, ילידה של עיר יוונית שהיא היום טורקית. את שבטי הסקיתים שחיו בין נהרות הדון והדנייפר תיאר כמי שנהנים מתנאים המתאימים לחקלאות יותר מכל עם אחר. כבר אז זיהה באוקראינה את הפוטנציאל להיות אסם התבואה של אירופה.
על אחד מהנהרות העוברים בה כתב שהוא "בעל הערך והפרודוקטיבי ביותר, לא רק לעומת הנהרות בחלק זה של העולם אלא גם לעומת נהרות בכל מקום אחר, למעט נהר הנילוס". גדות הנהר של הסקיתים מספקות את המרעה המשובח והשופע ביותר, הנהר עצמו מספק את "ההיצע העשיר ביותר של סוגי הדגים הטובים ביותר". שלא לדבר על מי השתייה. "צלולים ובורקים".

האוקראינים של היום אינם צאצאי הסקיתים של אתמול. הם תערובת של שבטים סלבים ופולשים מהצפון האירופי הרחוק, וכל מה שנספח עליהם במרוצת הדורות. השטחים הגדולים של אוקראינה היו אדמת מריבה שעליה השתלטו וחזרו והשתלטו ויקינגים, מונגולים, טורקים, פולנים, ליטאים ורוסים. הכנסייה הקתולית נדחקה פנימה, הכנסייה האורתודוקסית בלמה אותה החוצה, עד שהגיעו לפשרה מעניינת. הקוזאקים מילאו תפקיד חשוב בעיצוב האתוס הלאומי של התנגדות לפולשים, אבל לא תמיד אפשרו לשלטון כלשהו לקיים סדר ומשמעת. כך עוצבה עם השנים מעין זהות לאומית. מעורבבת, מובחנת בעיקר לעומת סביבתה. מיהו אוקראיני? בין השאר, מי שמסרב להיות רוסי או פולני או ליטאי. מי שמתעקש לשמור על אוקראינה כעל יחידה נפרדת.

במאה ה־16 היו באוקראינה כמה אלפי יהודים. במאה ה־17 היו כבר פי עשרה – כלומר, כמה עשרות אלפי יהודים. כנראה כ־50 אלף. כבר אז היה מעמדם קצת בעייתי. לכודים בין פשוטי העם האורתודוקסים לבין אדוני העם הקתולים. זו הייתה "פצצת זמן מתקתקת", כתב סרהי פלוקי, בספרו המצוין "שערי אירופה", המגולל את ההיסטוריה של אוקראינה. היא התפוצצה, לא בפעם האחרונה, ב־1648, בפרעות חמלניצקי, שעלו בחייהם של (כנראה) קרוב ל־20 אלף יהודים.

מי הרג אותם? הנה עובדה מעניינת ולא בלתי חשובה. הרב נתן נטע הנובר, שחיבר את הספר "יוון מצולה", שהוא העדות היהודית המקיפה ביותר על הפרעות ועל גזירות ת"ח ות"ט, כינה את הרוצחים "יוונים". מדוע יוונים? בגלל דתם. הם היו יוונים־אורתודוקסים. היסטוריונים מודרניים מדגישים את הנסיבות החברתיות־כלכליות שהובילו לטבח ולגזירות נגד היהודים. אבל העולם של בני התקופה היה עולם של קבוצות דתיות.

הנה שאלה: האם בקליטת פליטים אוקראינים בישראל במאה ה־21 יש להביא בחשבון גם את ההיסטוריה של יחסי העמים, היהודי והאוקראיני? לאוקראינים יש זיכרון ארוך, גם ליהודים. זיכרון ארוך הוא נכס, וגם עול. ובוויכוח הסוער שהתעורר בישראל על השאלה כמה פליטים לקלוט מהמלחמה, ואילו פליטים לקלוט, לא היה אפשר להתחמק ממנו. לא בטיעוני הצד המבקש להדגיש את שאלת יהודיות הנקלטים, ולא בטיעוני הצד המבקש להתעלם משאלת היהודיות. אלה מדברים בשם החשבון ההיסטורי של העם היהודי, המחייב אותו להקפיד על חיזוק זהותה היהודית של המדינה היהודית. וגם אלה מדברים בשם החשבון ההיסטורי של העם היהודי, המחייב אותו להקפיד על מתן מקלט לפליטים בלי בדיקה דקדקנית של דתם וזהותם.


את מי קולטים?

מדיניות ההגירה של ישראל היא מוקש קבוע בשיח הציבורי. דוגמה: חוק האזרחות, שרק לא מזמן התקוטטנו עליו. האם הוא חוק ביטחוני, כפי שהוא מתחזה להיות, או שמא חוק שמהותו מדיניות הגירה, כפי שלעתים קרובות נדמה שהוא באמת? כך או כך, יש עליו מחלוקת. יש מי שרוצים למנוע כניסת פלסטינים לישראל באמצעות נישואים, יש מי שרוצים לאפשר כניסת פלסטינים לישראל לשם נישואים. אלה אומרים: זה מסוכן (ביטחונית או דמוגרפית). אלה אומרים: זו אפליה וגזענות (מהותית).

בשורש המחלוקת פער בלתי ניתן לגישור בין סולמות שונים של ערכים. אפשר לצמצם אותו לשאלה: עד כמה אתם רוצים להקפיד על שמירה על רוב יהודי, ובאילו אמצעים. מי שהדבר חשוב לו מאוד, מתייחס להחלטות ישראליות הנוגעות להגירה כאל עניין כמעט מובן מאליו, גם אם ברור שהוא מעלה קשיים. מי שזה פחות חשוב לו, או לא חשוב לו, מתייחס להחלטות ישראליות הנוגעות להגירה כאל שריד ימיביניימי של רשעות לאומנית. באמצע, יש כמובן גוונים של אפור, והרבה.

אפשר לומר: אני רוצה לשמור על רוב יהודי, אבל עוד כמה חתנים וכלות מהשטחים לא מסכנים את הרוב היהודי. על זה אפשר לשאול: כמה כלות וחתנים זה "כמה"? הרי, מרגע שמותר – זה מותר, ואז זה יכול להיות לא מעט. אתם מן הסתם מכירים את הטענות האלה.

הדיון על קליטת פליטים מאוקראינה שייך לאותה טריטוריה של דיון, ובעצם מעמת את אותם שני ערכים מתנגשים, שכל אחד מהם חשוב יותר לקבוצות אחרות באוכלוסייה. האחד – הרצון לקיים את ישראל כמדינה יהודית, קרי, להכניס לתוכה כמהגרים בעיקר יהודים. השני – הרצון לפעול בעולם כסוכן מוסרי, שכאשר יש פליטים להציל, הוא פועל להציל אותם יחד עם שאר הקהילה הבינלאומית.

איך מיישבים התנגשות של שני ערכים חשובים? פשרה היא הדרך המקובלת, והיא יכולה לבוא בכמה צורות. נדמה לי שפשרה היא גם מה שישראל תבחר בו, בסופו של דבר, אבל לא לפני שעשתה בדרך כמה טעויות, חלקן של רשלנות בביצוע, חלקן של רשלנות בהצגת המדיניות, חלקן של רשלנות בהבנת הסיטואציה המחייבת חריגה מתגובה אוטומטית וניסוח מחדש של עמדה המתאימה למשבר גלובלי.

מי שמחה נגד רשלנותה של ישראל בהתארגנות הראשונית – צדק. מי שהמשיך למחות, גם לאחר שהממשלה פחות או יותר החליטה מה לעשות – חשף בזה את עמדתו האמיתית. לא בעד התארגנות יעילה וחכמה, אלא נגד הקפדה על העיקרון של שמירה על מדינה יהודית.

מהן האפשרויות הפתוחות לישראל? אפשרות אחת היא של קליטת פליטים, אבל יהודים. מאוקראינה נמלטים המון פליטים, שכל אחד מהם מחפש מקום. ישראל יכולה להיות המדינה שקולטת את הפליטים היהודים. זו תהיה מכסה לא מבוטלת של פליטים, ואפשר לקבוע שבכך ישראל ממלאת את חלקה במאמץ ההצלה הנרחב. מה הבעיה עם האפשרות הזאת? בעצם, יש איתה בעיקר בעיה של נראות. זה לא נשמע טוב. צורם לאוזן המערבית, המצפה שבזמן של מלחמה וקליטת פליטים לא יהיו חשבונות של דת, תרבות ולאום.

אפשרות שנייה היא לקלוט פליטים יהודים ולא יהודים. השאלה היא כמובן כמה – כמה בכלל וכמה מכל קבוצה. בסך הכל, ישראל כנראה תקלוט לא מעט פליטים, אולי אפילו הרבה יחסית לגודלה, ובהתחשב בכך שאינה גובלת באזור הלחימה. מצד שני, הבעיה המהותית תיוותר בעינה: ישראל תקלוט המוני יהודים, ללא הגבלת מספר, אבל רק מכסה מוגבלת של לא יהודים. על זה קמו השבוע רבים לזעוק זעקות שבר.

הזעקות מיותרות. בעולם רציונלי, ישראל צריכה לקבל ציון לשבח על מהלך כזה. הנה מדינה שמוכנה לקלוט פליטים רבים. מן הסתם, רבים יותר, יחסית לגודל המדינה, מרוב המדינות הקולטות האחרות. תאמרו – אה, אבל רק יהודים! ומה בכך? יהודים הם לא בני אדם? פליטים יהודים הם לא פליטים? מה בעצם הבעיה בכך שישראל תמלא את חלקה במאמץ הגלובלי בקליטה המתעדפת את הפליטים היהודים?

הנה ניסוי מחשבתי קצר. נניח שמאוקראינה נמלטים בדיוק 90 אלף פליטים, ושיש שלוש מדינות שמוכנות לקלוט אותם. נניח שה־90 אלף מחולקים כך: 50 אלף יהודים, 20 אלף קתולים ו־20 אלף אורתודוקסים. נניח ששלוש המדינות הן ישראל (היהודית), פולין (הקתולית) וגרמניה (הפרוטסטנטית). נניח שהמדינות מחליטות כך: יהיה קל יותר לפליטים לעבור למדינות שבהן התרבות מתאימה יותר לזהותם ולמצבם – לכן, 20 אלף קתולים לפולין, 20 אלף אורתודוקסים לגרמניה (לא אידיאלי, אבל זה מה שיש), 50 אלף יהודים לישראל.

האם אתם מזהים בעיה? האם יש לגנות את ההסדר משום ששלח את הפליטים למקומות שיש סיכוי שיקלטו אותם היטב, ולא פיזר אותם באופן אקראי, 30 אלף לכל מדינה קולטת (או מספר אחר, המחושב לפי גודל המדינה)? האם יש לגנות את ישראל על כך שקלטה רק את היהודים? או אולי לשבח אותה על כך שקלטה הרבה יותר משתי המדינות האחרות?

נדמה שהתשובה ברורה. נדמה שהנמשל ברור. כך נכון לנהוג בעולם רציונלי. אלא שהעולם שלנו לא תמיד רציונלי, ויש בו משמעות לסמלים, לגישה, לשפה. יהיה מי שיטרח להתעלם מהמספר הגדול של פליטים שישראל קולטת, ויבחר להדגיש את הפער במכסות בין סוגים שונים של פליטים. במקום ציון לשבח, ישראל תקבל אות קין.

למתנגדים החריפים לקליטה של לא יהודים, משבר אוקראינה מספק תחמושת טובה לוויכוח: תראו מה קורה במקומות שבהם אוכלוסייה מתערבבת ולא מצליחה לשמור על קוהרנטיות לאומית ותרבותית. תראו כמה הבדלנים הרוסים בחבלים של אוקראינה מסבכים את מצבה של המדינה. המתנגדים החריפים יאמרו, בצדק, שהקפדה על קליטת יהודים היא מהלך שיש לו משמעות ביטחונית עמוקה, לא משום שלא־יהודים יעשו פיגועים, אלא משום שלכידות יהודית־ישראלית היא המפתח לשמירה על קיומה של ישראל. באין לכידות, באין תרבות משותפת לרוב הגדול של תושבי ישראל, המדינה לא תוכל להכיל את המתחים הפנימיים ולעמוד מול האויבים מבחוץ.

גם למתנגדים החריפים להתמקדות ביהודים משבר אוקראינה מספק תחמושת טובה לוויכוח: תראו מה קורה כאשר לאומנות מקבלת עדיפות על פני זכויות אדם. תראו כיצד מדיניות של אפליה, שבה החזק מרגיש שמותר לו להכפיף לאינטרסים שלו את האינטרסים של החלש, מובילה לשפיכות דמים. תראו כיצד ישראל, מדינת יהודים, שהבטיחה במגילת העצמאות שלה להיות מושתתת "על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל", מתנכרת לצורך להציל בני אדם ממוות, מרעב, מעוני, מפליטות.

המתנגדים החריפים להתמקדות ביהודים יאמרו, בצדק, שגם הקפדה על עקרונות מוסריים היא דבר שיש לו משמעות ביטחונית עמוקה. אין טעם בישראל־יהודית שאיננה מגדלור של עוצמה מוסרית. אין טעם בישראל־יהודית שמוותרת על חזונם של נביאי ישראל. באין אתוס מוסרי, המחזיק יחדיו את הרוב הגדול של תושבי ישראל, המדינה לא תוכל להכיל את המתחים הפנימיים ולעמוד מול האויבים מבחוץ.

מי צודק? אין תשובה לשאלה. שני הצדדים צודקים, ושניהם לא צודקים לגמרי. כבר אמרנו, מה שצריך זו פשרה, והשאלה היא מה יהיו גווניה. כמה מהמרכיב הזה וכמה מהמרכיב הזה יוכנסו לתבשיל המדיני. הצד האחד צריך לזכור ש"מדינה יהודית" אין פירושה "מדינה שאין בה לא יהודים". הצד השני צריך לזכור ש"מדיניות הגירה" אין פירושה "אפליה וגזענות". אף מדינה סבירה לא פותחת את שעריה ללא הבחנה. אף מדינה סבירה לא אוטמת את אוזניה לזעקתם של פליטים. ישראל צריכה, בסך הכל, להיות מדינה סבירה.

האם מהגרים מחזקים את המדינה או מחלישים אותה? (צילום: באדיבות ''המדד'')האם מהגרים מחזקים את המדינה או מחלישים אותה? (צילום: באדיבות ''המדד'')


עדיין לא מתגעגעים

קצת מוזר לעסוק בפוליטיקה, ועוד פוליטיקה ישראלית, כאשר משבר ביטחוני והומניטרי משתולל באירופה. ובכל זאת, הימים חולפים, והסימנים מצטברים: בנימין נתניהו בצרות. אם חשב, או קיווה, שמשבר יחזיר אליו את הציבור הישראלי (לא שקיווה למשבר – נתניהו הוא פטריוט – קיווה שאם יהיה משבר זה יעזור לו פוליטית), התקווה כנראה לא מתממשת. אין געגוע, אין חזרה, אין כמיהה, אין חרדה שמריצה את הבוחרים בחזרה לחיקו הבטוח של מי שהוביל את ישראל במשך יותר מעשור.

יש זמנים ויש מדינות שבהם נרשמה כמיהה כזאת, למנהיג שכבר כמעט וירד מהבמה. ווינסטון צ'רצ'יל הוא הדוגמה המוכרת, אבל לא יחידה, של מנהיג כזה. כמעט גמור, אבל נקרא לדגל לנוכח משבר. גם על ג'ו ביידן אפשר לומר דבר דומה. מי מחזיר את הקשיש הזה למרכז הזירה? מי שמרגיש שדור הצעירים לא יכול לעמוד במטלה, ומעדיף את הבטוח והמוכר על פני החדש.

רוצים דוגמה ישראלית? יש גם כזו. אריאל שרון של תחילת ימי האינתיפאדה השנייה. הזיכרון מתקהה, אבל שווה לרענן אותו מדי פעם. באמצע שנות ה־90 ישראל זנחה את דור המנהיגים הישן, המזדקן, והחליפה אותו בדגמים חדשים ונוצצים, בנימין נתניהו ואהוד ברק. זה החזיק מעמד לחמש שנים עד שהבוחרים נמלטו מהחדש בחזרה לישן, לדור הנפילים. שרון, שבאמצע שנות ה־80 כבר נראה כמו פוליטיקאי שעתידו מאחוריו, הוחזר למרכז הבמה, והיה לאחד מראשי הממשלה הכי דומיננטיים בהיסטוריה של ישראל.



המשבר באוקראינה אינו דומה כמובן למשבר כמו האינתיפאדה השנייה. הוא רחוק. אומנם דרמטי, אבל בטלוויזיה. לא בחיים. ישראל נעשתה קצת מעורבת בו, אבל יותר מבחירה מאשר מכורח. תחילה החליטה להוריד פרופיל, אחר כך גילתה שהורדת פרופיל לא מתיישבת עם האישיות של ראש הממשלה שלה. נפתלי בנט הוא לא יצחק שמיר. הוא אחד שמסתער ומהמר. כך נעשה ראש ממשלה עם 6 מנדטים, כך נכנס בשערי הקרמלין בעוד שאר העולם צופה בו בהשתאות.

איך כל זה משפיע על מעמדו של נתניהו? כל שבוע־שבועיים בא סקר חדש ומוכיח שנתניהו מועדף על פני בנט ובפער גדול. אתמול היה סקר כזה, של פרופ' קמיל פוקס. כמה חכמים של הימין צהלו למקרא הנתונים. כמה חכמים של השמאל השפילו ראש. אפשר לצנן את אלה ולהרגיע את אלה. שום דבר לא קרה. ואם קרה – בטח לא משהו שצריך לשמח את נתניהו. כן, הוא מוביל על בנט בשאלת ההתאמה לראש הממשלה. למה מוביל? כי הקולות של מתנגדי נתניהו מתפצלים בין כמה מועמדים. כן, הוא מקבל ציון גבוה מיותר ישראלים על התאמה לניהול המשבר. למה יותר? כי הקהל של נתניהו תמיד אומר "נתניהו". הוא נאמן לו הרבה יותר מכפי שקהל של מישהו אחר נאמן למישהו אחר.

אבל הנה הבעיה של נתניהו: בשום מקום, באף שאלה, הוא לא משפר את ביצועיו לעומת ביצועי העבר שלו. יש לו בערך 50%. וזהו. 50% של בטון יצוק בעדו. אבל לא פחות מזה 50% בטון יצוק נגדו. המשבר לא סדק את התנגדות המתנגדים. המשבר לא פורר את חומת האופוזיציונרים. המשבר לא עורר געגוע, כמיהה או חרטה. נתניהו נותר עם תומכיו הרבים, ולא הצליח למשוך אף אחד ממתנגדיו הרבים.

מצבו טוב משל בנט. אבל זו חוכמה קטנה. לבנט, כבר הזכרנו, היו 6 מנדטים בבחירות האחרונות. קו הבסיס שלו נמוך. הוא נעשה ראש ממשלה לא משום שיש לו הרבה תומכים, אלא משום שלנתניהו יש הרבה מתנגדים. משום שיש 50% שלא משנה מה - לא רוצים את נתניהו כראש ממשלה. בהינתן הברירה, הם יעדיפו את בנט, או לפיד, או גנץ, או סער, או מישהו – אולי לא ממש כל אחת ואחד, אבל הרבה מאוד אחרים – על פני נתניהו.

לכן אין שום בשורה לנתניהו כאשר סקר חדש מגלה ש־49% סבורים שהוא ינהל את המשבר יותר טוב. אין שום בשורה לנתניהו כאשר נתוני המדד ממשיכים להראות כל העת שנתניהו מסתובב סביב ה־50% תמיכה, פעם קצת יותר ופעם קצת פחות. כך מצבו כל הזמן. וכמובן, זה לא מצב גרוע. זה מצב שאולי עוד מותיר לו סיכוי תיאורטי לחזור ולנצח בבחירות, בפער של מנדט או שניים, תלוי בנסיבות ובאחוזי ההצבעה. אבל הוא כן גרוע במובן זה שאיננו משתפר. בינתיים, איננו משתפר. בינתיים, גם משבר עולמי לא גורם לו להשתפר.

מה יקרה אם וכאשר ייחתם הסכם עם איראן? האם אז ישתפר? מה יקרה אם וכאשר יפרוץ משבר ביטחוני בישראל, ולא באוקראינה? מה יקרה אם המשבר העולמי יגרור משבר כלכלי חמור? את זה כמובן אי אפשר לחזות. אפשר רק להעריך על סמך המצב כרגע. מול נתניהו עומדת חומת בטון של התנגדות. גובהה: כמחצית מהאוכלוסייה.

השבוע השתמשנו בפרסומי אתר המדד, בסקר ערוץ 13, בנתוני סקר פיו, בנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בספר "The Gates of Europe" של Serhii Plokhy, בספר "ארצות דמים" של טימותי סניידר (כתר) ובדיווחי "מעריב" וכאן חדשות על קליטת מהגרים מאוקראינה