אל תיתנו לאף אחד לבלבל אתכם. הוויכוח כאן איננו בין טובים לרעים, או בין אוהבי אדם לערלי לב. שורש הוויכוח על זהותם של האוקראינים, שייכנסו בתקופה הקרובה למדינת ישראל, מחלק בין מי שמאמין שהייעוד העליון של המדינה יונק מהיותה מדינה יהודית, לבין מי שבמקרה הטוב סבור שזו מטרה ראויה אבל לא הכי חשובה, ובמקרה הפחות טוב חושב שגם מדינת כל אזרחיה זה רעיון בכלל לא רע. הוויכוח הזה מגלם משהו עמוק הרבה יותר מהסוגיה הנוכחית של הפליטים.

הטור של קלמן ליבסקינד


אנחנו שומעים בימים האחרונים את אנשי הפאה השמאלית של המערכת הפוליטית, ואיתם את השורה הארוכה של העיתונאים שחולקים איתם את אותו מחנה אידיאולוגי. את תפיסת העולם הרחבה של הקבוצה הרעשנית יותר מתוכם אנחנו מכירים כבר שנים, ונדמה לי שאפשר לתת בה סימנים. רבים מהם, לפני שהם רואים את עצמם אזרחי המדינה היהודית, רואים את עצמם אזרחי העולם. משהו במילה "יהודי" מעורר בהם
אי־נוחות. לא שיש להם, חלילה, בעיה עם יהודים, שהרי הם עצמם כאלה, אבל לא נוח להם להידחף אל מקום שמייחד את עצמו ליהודים בלבד. הם רוצים להיות כמו כולם. הם רוצים להרגיש כמו כולם. הם רוצים שכולם ירגישו כך ביחס אליהם.

החברים האלה הם הראשונים שישקלו בחיוב את שינוי ההמנון, כי "נפש יהודי" קצת צורם להם. החברים האלה הם הראשונים שיש להם בעיה עם חוק הלאום. החברים האלה הם הראשונים שתוהים למה השפה העברית צריכה לקבל מעמד גבוה יותר. החברים האלה הם הראשונים שלא יבכו אם המדינה הזו תמצא את עצמה יום אחד מדינת כל אזרחיה, שהרי כולנו בני אדם, וכולנו שווים, והדיבורים על "עם סגולה", אם מגזימים איתם, עלולים לעשות להם פריחה. זו כמובן נוסחה מכלילה, וכדרכן של הכללות היא לא מכסה את כולם, ועדיין נדמה לי שהיא מבטאת את המקום הנפשי שבו נמצאים לא מעטים, ביחסם אל המדינה ואל מה שהיא מבקשת לסמל.


מול כל אלה שמסבירים שכמה עשרות אלפי גויים שייכנסו לכאן לא ישנו את המאזן הדמוגרפי, ושמדובר במספרים נמוכים, ושהרוב היהודי בישראל לא מוטל בספק, חשוב להציג את העובדות: הרוב היהודי במדינת ישראל מתכווץ בהתמדה. בשניים וחצי העשורים האחרונים שיעור היהודים בישראל צנח בלמעלה מ־7%. באמצע שנות ה־90 81% מאזרחי ישראל היו יהודים. היום שיעור היהודים נמוך מ־74%. והנה עוד נתון מדהים. למרות מיליוני העולים שזרמו אלינו במהלך השנים, שיעור היהודים במדינת ישראל כיום נמוך בהרבה מזה שהיה עם קום המדינה.
שלל נתונים מספריים יובאו כאן בהמשך, אבל לפניהם חשוב להפריך כמה שקרים שפוזרו כאן השבוע. בבסיס הדיון המתקיים אצלנו, מונחת הטענה שלפיה הקליטה של האוקראינים בישראל היא הצלת חיים של ממש, והטענה הנגזרת ממנה שלפיה אם האוקראינים נמלטים על נפשם ומחפשים מי יציל אותם, הרי כמוהם כיהודים שנמלטו על נפשם בשואה, וגם הם חיפשו מי יציל אותם.

ובכן, מעבר לצורך האובססיבי החולני, שמשום מה מצוי אצלנו יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם, להשוות כל טראומה לשואה, צריך לומר שמדובר בטענת כזב. טענת כזב שאפשר לתקוף מהרבה מאוד כיוונים, אבל אנחנו נסתפק רק באחד מהם.

פליטי הקרבות האומללים מאוקראינה לא מגיעים לישראל כדי למלט את נפשם. הם עוברים את הגבול להונגריה, לסלובקיה, לרומניה, לפולין ולמולדובה - מדינות הגובלות עם אוקראינה - מתקבלים שם בסבר פנים יפות, וברגע שדרכו על אדמתה של אחת המדינות האלה, חייהם ניצלו. מהנקודה הזו, חלקם מעדיפים להישאר בפולין, חלקם מעדיפים להמשיך למקום טוב יותר, וחלקם חושבים שהמקום הטוב יותר הזה הוא ישראל. וזו נקודה חשובה מאוד. כי הוויכוח בשאלה כמה פליטים אנחנו צריכים לקלוט כאן הוא לגיטימי וראוי, אבל גם במסגרת ויכוח כזה חשוב לזכור את העובדות. והעובדות הן, כאמור, שאנחנו איננו התחנה הראשונה שמצילה את האוקראינים מאימי המלחמה. הם מבקשים לבוא אלינו, אחרי שכבר הגיעו לפנינו לחוף מבטחים.


ומה היה קורה, ישאל ודאי מישהו, אם אנחנו היינו התחנה הראשונה? מה היינו עושים אם מדינת ישראל הייתה ממוקמת באירופה וגובלת באוקראינה, נגיד במקום פולין, ומיליוני הפליטים היו זורמים בהמוניהם אלינו, כשהתותחים רודפים אחריהם ואנחנו המקלט שלהם מהמוות? הרי גם אז ניתן היה לטעון שהקליטה שלהם תסכן את הרוב היהודי. ובכן, לפחות מבחינתי – ונשים בצד את האירוע הסורי, משום ששם היה מדובר באויבים מובהקים שלנו – במקרה כזה לא הייתה שום שאלה. במציאות שכזו היינו מצילים את חייהם, ומחבקים אותם בחום, ומאכילים אותם, ומשקים אותם, ורק אז מתפנים לחשוב כיצד מתמודדים עם הסוגיה בהמשך הדרך.

אלא שכאמור, זה איננו המצב. ומכיוון שכך, אפשר להפסיק עם הדרמה המעושה, המציירת את כל מי שמתנגד לכניסה המונית של מי שאינם יהודים ככזה המבקש לשלוח את האוקראינים בחזרה אל מותם, בחרקוב החרבה. הם לא באו אלינו מחרקוב, ואיש לא מבקש להחזיר אותם לשם.


מדינה אטרקטיבית


עכשיו, יש להניח, תגיע השאלה הבאה. מה זה משנה כמה פליטים לא יהודים נקלוט? הרי ממילא בעוד כמה חודשים, כשהמלחמה תהיה מאחורינו, הם יחזרו הביתה. השר נחמן שי היה אחד מרשימה ארוכה של תמימים, ואולי מיתממים, שהשמיעו את הטענה הזו.

ניסיון החיים מספר סיפור אחר. נתב"ג הוא כביש חד־סטרי. מי שנכנס, נשאר. הוא נשאר בגלל אכיפה רכה. הוא נשאר בגלל ארגוני סיוע בשמאל, שממהרים לעתור נגד כל רצון להחזיר שוהים בלתי חוקיים לבתיהם. הוא נשאר, כי בג"ץ לא מאפשר אחרת. תסתכלו על המסתננים מאפריקה - ותבינו בעצמכם. מצאתי השבוע קטע שכתבתי לפני כמה שנים, לגבי ישיבה שהתכנסה בכנסת בינואר 2007, אשר עסקה ב"מצבם של הפליטים מדארפור".

זו הייתה ישיבה רחבה, שכללה נציגים ממשרדי הממשלה השונים, נציגים מארגוני הסיוע ונציגים מטעמם של מי שזה עתה חצו לשטחנו. האגף השמאלי בדיון ניסה לשכנע שמדובר במספר קטן של מסתננים. שישראל לא כזו מושכת. שאין חשש שאם נקלוט אותם – יבואו רבים אחריהם. "אנחנו, מדינת ישראל, באיזשהו מקום איבדנו קצת את הצפון", נזף ח"כ אבשלום וילן ממרצ. "יש כרגע 288 איש מבקשי מקלט מסודן, שהצליחו להימלט מהתופת. מדובר בפחות מ־300 איש, שהגיעו ממדינה שבה מתרחש רצח עם של מיליונים. מדובר פה על 288 איש, ומפחידים אותנו שמחר זה זרם של אלפים ועשרות אלפים".

כשהצטרפו אליו כמה חברי כנסת, וממש כמו היום נזכרו בסבא וסבתא שלהם מהשואה, הייתה זו נציגת משרד המשפטים שבאמצעות כמה נתונים, שהבהירו שהרוב המוחלט של המסתננים בכלל לא באו מאזור המלחמה בדארפור, הנחיתה אותם אל קרקע העובדות. "אלוהים אדירים", המשיך נציג מרצ, "300 איש. תראי במה אנחנו מתעסקים". נציגת אחד מארגוני הסיוע לפליטים ומהגרים ניסתה גם היא להרגיע שאין חשש שישראל תוצף במסתננים. "זה לא כל כך פשוט להיכנס למדינת ישראל", הסבירה, "... רק מי שנמצא בסכנת חיים באמת באמת גדולה, מעז ועובר את הגבול ומגיע לישראל. לראיה, במשך שנתיים הגיעו רק 300 לארץ, וזה אומר משהו". איך זה נגמר, בסוף כולם יודעים.

קבלת פנים בנמל התעופה לפליטים מאוקראינה (צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90)קבלת פנים בנמל התעופה לפליטים מאוקראינה (צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90)


לפי כשבועיים פרסם עו"ד תומר ורשה מאמר מעניין ב"הארץ". ורשה, לטובת מי שלא מכיר, מייצג כבר שנים מסתננים, מבקשי מקלט ומהגרים. "בשנים האחרונות", הודה בכנות במאמרו, "דווקא כשהמצב באוקראינה היה תקין ובטוח יחסית, זרמו לישראל אוקראינים רבים כדי לעבוד כאן. אלו ניצלו את הפטור מאשרות, הכניסה הקלה יחסית בנתב"ג והפרצות בדיני הפליטים הבינלאומיים, כדי להגיע לכאן באשרות תייר, ובעודם כאן — לבקש מקלט מדיני, לרוב ללא הצדקה. בחסות ההליך, הם זכו לאשרות שהייה שאפשרו להם לעבוד באין מפריע". "תעשייה", קרא לזה עו"ד ורשה.


אוסף נתונים שנציג כאן, ושנאספו על ידי ד"ר נתנאל פישר, מומחה לעלייה והגירה, ראש החוג למדיניות ציבורית במרכז האקדמי שערי מדע ומשפט וחוקר בפורום קהלת, מלמדים שמדינת ישראל, בניגוד למה שלפעמים כתוב בעיתונים, היא מדינה טובה ואטרקטיבית, ושהאוקראינים, עוד לפני המלחמה, היו מהמובילים בעולם בניסיונות שונים ומשונים להיכנס אליה. זה לא מלמד, חלילה, שכל מי שמגיע אלינו מאוקראינה הוא שקרן או תחמן, אבל זה כן מלמד שעבור אזרחי אוקראינה, ישראל היא מדינת החלומות ויעד אטרקטיבי, גם לפני המלחמה הזו. במילים ברורות יותר, מי שבונה על יציאה וולונטרית מכאן של אלה שיגיעו אלינו, שיחשוב פעמיים.


נכנסים ונשארים


הנה קצת נתונים, חלקם נחשפים כאן לראשונה: הפלישה הרוסית לאוקראינה ב־2014 הגדילה את זרם העולים משם. בין השנים 2014־2020 הגיעו מאוקראינה בממוצע 6,000 עולים לשנה, ובסך הכל, במהלך התקופה הזו, כרבע מהעולים לישראל מכל העולם הגיעו משם. הרוב המכריע של העולים הללו, כ־70%, וגם את זה חשוב להגיד, כלל אינם יהודים לפי ההלכה. הם מגיעים הנה מכוח חוק השבות, כאשר חלק ניכר מהם גויים שהם נכדים ונינים של יהודים.

זו סוגיה שיש לתת עליה את הדעת בימים שאינם ימי מלחמה, אבל חשוב לזכור שכאשר אנשי שמאל זועקים כאן נגד ההחלטה לסייע ליהודים ולא לסייע למי שאינם יהודים, העובדות מלמדות שהם משקרים, משום שרוב מוחלט של מי שמדינת ישראל תקלוט כאן בעקבות המלחמה ממילא אינם יהודים.


נמשיך. אמרנו שאוקראינים רבים עושים גם לפני המלחמה מאמצי־על להגיע לישראל בכל דרך אפשרית? שימו לב לנתון הבא. בחמש השנים האחרונות, 18 אלף אוקראינים הגיעו לישראל באשרה של תייר, ורגע אחרי שנחתו בנתב"ג הגישו בקשה לקבלת מקלט מדיני. אוקראינה של השנים האחרונות, צריך להזכיר, הייתה מדינה בטוחה. הסיכוי לקבל מקלט מדיני, בנסיבות האלה, היה קרוב לאפס, אבל מגישי הבקשות האוקראינים ידעו שבדיקת הבקשה שלהם יכולה לארוך חודשים ואולי אף יותר, ובינתיים יוכלו לעבוד כאן, להשתקע כאן, ולחפש תירוץ חדש להישאר. ברגעים אלה, אגב, נמצאים בישראל 3,925 אוקראינים שהגישו בקשה למקלט עוד לפני המלחמה, ובלי קשר אליה. בקשתם של 2,726 מתוכם כבר נדחתה, אלא שהם בחרו להישאר פה באופן בלתי חוקי.


אוקראינים רבים נוספים מצאו פרצה אחרת, בניסיון להשתקע כאן, באמצעות הגשת בקשה לאיחוד משפחות. בחמש השנים האחרונות, הוגשו כ־10,000 בקשות איחודי משפחות לטובת בני זוג אוקראינים שאינם זכאי חוק השבות. בימים שבהם מתנהל הדיון סביב חוק האזרחות והחשש להשתקעות כאן של פלסטינים, מעניין לציין שבחמש השנים המדוברות הוגשו הרבה יותר בקשות איחוד משפחות של אוקראינים מבקשות דומות של פלסטינים. בשנים האחרונות אוקראינה היא המדינה המובילה בעולם בבקשות של אזרחיה הלא יהודים להתאחד כאן עם אזרחים ישראלים, ובמינהל האוכלוסין משוכנעים שלא מעט מהבקשות הללו פיקטיביות. נכון להיום נמצאים בתהליכים שונים של בקשה לאיחוד משפחות - כולם מלפני המלחמה - 2,270 אוקראינים.


הלאה. בעשור האחרון סירבה מדינת ישראל לבקשות עלייה של כ־4,000 אוקראינים, סירוב שנמסר להם אחרי בדיקה ראשונית של המסמכים שהגישו עוד בארצם. כ־1,400 מתוכם סורבו, משום שלא הצליחו להוכיח שהם זכאי חוק השבות. רבים סורבו, משום שהתברר שהם עבריינים כבדים המחפשים מקום לפתוח בו דף חדש. 12 אוקראינים הגישו בקשה לעלייה לישראל בזהות בדויה. 386 נתפסו עם מסמכים מזויפים. 180 הורשעו בעבירות קשות, ובהם 14 אנסים, 22 רוצחים ו־21 שהורשעו בביצוע שוד מזוין.


לפני מעט יותר מעשור, החליטה מדינת ישראל לבטל את הצורך באשרת כניסה לבאים מאוקראינה. ישראל ביתנו, שהובילה את המהלך, חגגה את ההישג. רגע אחד אחריו, החלו מספרי הנוחתים מאוקראינה לטוס אל־על. אם בשנת 2009 הגיעו לפה 45 אלף אוקראינים, בשנת 2019 נכנסו אלינו כבר 158 אלף. המטרה המוצהרת של ביטול האשרה הייתה הקלה על כניסת תיירים. מהר מאוד התברר שלרבים מהתיירים האלה אין שום כוונה לחזור הביתה. כשהמספרים של הנשארים טיפסו, החלה רשות האוכלוסין לסרב לאשר את כניסתם של מי שנראו לה חשודים.
החל משנת 2014 סורבה כך כניסתם של למעלה מ־35 אלף תיירים מאוקראינה, שתחקור ראשוני העלה את החשש כי הם לא הגיעו לטייל כפי שסיפרו, אלא לחפש עבודה ולהשתקע. מדובר במספרים גדולים מאוד.

בשנת 2019 סורבה כניסתם של 6,407 תיירים, מתוך 158 אלף. בשנת 2020, מתוך אותו חשש, סורבה כניסתם של כ־18% מהאוקראינים שנחתו בנתב"ג. שימו לב לנתון המדהים הזה: בסוף 2020 רבע מכלל הזרים שנכנסו לישראל כתיירים ולא יצאו ממנה כשפגה אשרת התייר שלהם, כפי שדורש החוק, באו מאוקראינה. 12,012 כאלה, כולם בלתי חוקיים כאמור, נמצאים איתנו היום. אלה, לפי החלטת שרת הפנים איילת שקד, יישארו איתנו, נוכח המצב במדינתם. כך הם, וכך 4,568 עובדים זרים, שמתוכם 364 בלתי חוקיים, וכך מבקשי המקלט שהזכרנו קודם לכן, שרובם היו אמורים לצאת מכאן זה מכבר.


מה באים המספרים האלה ללמד? ראשית, שבלי קשר למלחמה, מדינת ישראל קורצת כבר שנים לאוקראינים, שמנסים להשתקע בה בהמוניהם בכל דרך אפשרית, חוקית יותר או חוקית פחות. שנית, שרבים מהאוקראינים, שנכנסים לפה אחרי שקיבלו אישור כזה או אחר, לא ממהרים לצאת מכאן. ואם נוסיף את ניסיון העבר שלנו, אפשר להניח גם שכל הדורשים עכשיו מישראל לקבל את כל פליטי אוקראינה יילחמו בהמשך בכל דרך נגד מי שיבקש מהם לצאת בעוד כמה חודשים.


צורך לתעדף


עכשיו בואו נדבר על שאלת זהותם של הנכנסים אלינו, שהרי כאן נמצא הוויכוח האידיאולוגי הגדול. לו היה מצופה ממדינת ישראל הקטנה לפתור את בעייתם של כל הפליטים בעולם, היינו במצב אחד. מכיוון שאיש איננו חושב שזה המצב, ומכיוון שברור שהפליטים אמורים להתחלק איכשהו בין מדינות רבות, הרי ברור גם שאנחנו ניקח נתח קטן בלבד מהבעיה.

והנה, באה שרת הפנים איילת שקד, ומצהירה שמדינת ישראל מוכנה לקחת יותר פליטים מכל מדינה אחרת בעולם, ולא רק זה, אלא שבניגוד למדינות שמוכנות לארח את הפליטים לשנה או שנתיים, או להעניק להם רישיון עבודה זמני כזה או אחר, אנחנו נהיה מוכנים לתת להם אזרחות מלאה, ולהפוך אותם לאזרחים שווים אלינו, רק בהסתייגות קטנה. אנחנו בוחרים להזמין אלינו, מתוך הקבוצה הגדולה של הפליטים, את אלה מהם שהם זכאי חוק השבות.


ובעצם, למה זה אמור להפריע למישהו? הרי מבחינתם של האוקראינים, אין שום הבדל בין תושב קייב שהוא זכאי חוק השבות לשכנו מהקומה למעלה שאיננו זכאי חוק השבות. הוא בצרה, והוא בצרה. הוא נמלט, והוא נמלט. אז אם אנחנו צריכים לתת את חלקנו, ולאוקראינים לא באמת אכפת מי יהיו האנשים שניקח אלינו ואת מי נשאיר לגרמנים או לפולנים, אז מה הסיפור פה?

אם אנחנו יכולים גם לקלוט יותר פליטים מכל מדינה אחרת שאינה גובלת באוקראינה, וגם להפוך אותם לאזרחים שווי זכויות אצלנו, למה זה מפריע למרב מיכאלי ולנחמן שי וליאיר גולן ולעוד שורה ארוכה של עיתונאים, שאנחנו מעדיפים את זכאי חוק השבות? מה ההתעקשות הזו להכניס בכוח גם את מי שלא? הרי גם ככה אחוז היהודים כאן בצלילה. הרי גם ככה הרוב המוחלט מבין זכאי חוק השבות שנכניס לפה אינם יהודים. אז מה, לעזאזל, מקור הוויכוח?


אנחנו נמצאים עכשיו במצבו של אותו איש, שאדם חבול ומוכה דופק על דלתו ומבקש שיכניס אותו לסלון, כי רע לו, וקשה לו, ורודפים אחריו. ואותו איש, שיש לו בסלון מקום לחמישה או לעשרה אנשים, שמח שהוא יכול להושיט יד לחלש. אלא שרגע לפני שהוא מכניס את האורח המסכן, הוא שם לב שאחריו עומדים עוד אלף אומללים כמוהו. ואת האלף האלה הוא לא יכול להכניס. לא משום שהוא איננו רוצה. אלא משום שאין לו מקום בסלון עבורם, גם אם יעמדו זה על ראשו של זה. והאיש הזה מכיר את שכניו. והוא יודע שהם אנשים טובים. והוא משוכנע שגם הם ישמחו לקחת אליהם הביתה כמה שהם יכולים. זה ייקח עשרה, וזה ייקח שבעה, והשלישי ייקח חמישה.

ופתאום הוא מסתכל בתור הארוך ומזהה בו את ההורים שלו, ואת האחים שלו, ואת בני הדודים שלו. האם לא ברור שהם יהיו הראשונים שהוא יכניס לביתו שלו, ואת האחרים הוא יבקש משכניו לארח? ובכן, זה בדיוק הסיפור שלפנינו. בהנחה, שכנראה מקובלת על כולם, שיש צורך לתעדף, משום שאין לאיש כוונה להכניס לישראל לבדה את כל המיליונים, ובהינתן העובדה שאנחנו חלק משורה ארוכה של מדינות שמוכנות ליטול חלק במשימה, הרי ברור שאת עשרות אלפי בני המשפחה שלנו נזמין אלינו, והאחרים ימצאו את מקומם אצל השכנים.


מוציאי דיבתנו רעה


נוכח העובדות הפשוטות כל כך האלה, הניסיונות של העיתונות שלנו להבעיר מדורה של ביקורת עולמית נגדנו ראויים לבוז גדול. "במערב מסתכלים על האכזריות, שנאת הזרים, והאטימות של ישראל כלפי אסונם של אחרים ומתקשים להאמין: האם זאת מדינת היהודים?", שאל נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות". אבישי גרינצייג, איש "גלובס", פנה אל ברנע, וסיפר לו שהוא עבר על כותרותיהם של כלי התקשורת המערביים הבולטים, ולא מצא את הביקורת הקשה הזו כלפי ישראל, שהוא מספר עליה. על מה התבססת? - שאל גרינצייג את ברנע. "יום טוב", ענה לו חתן פרס ישראל לעיתונות.


למחרת הצטרפה אל ברנע גם עמיתתו סימה קדמון. קדמון סיפרה על שיחה שקיימה עם שר משרי הממשלה, ש"ער לביקורת הקשה שנשמעת בארץ ובחו"ל על האופן שבו ישראל מקבלת את אותם פליטים". שלומי בן מאיר, מהאתר פרספקטיבה, פנה אל קדמון ושאל אותה איפה בדיוק נשמעת הביקורת הזו בחו"ל. גם קדמון, ממש כמו ברנע, בחרה שלא להשיב.

ברנע וקדמון לא היו היחידים שניסו לצייר מציאות עולמית שתתאים לתפיסת העולם שלהם. ח"כ יאיר גולן היה אחד מרבים שנזכרו השבוע במנחם בגין המנוח, וציטטו את דבריו כשהחליט לקלוט כאן פליטים מווייטנאם. "אנחנו זוכרים ספינות עם פליטים יהודים בשנות ה־30, אשר נדדו וביקשו להיכנס לארצות רבות, ונתקלו בסירוב", אמר אז בגין, "היום קיימת מדינת היהודים. לא שכחנו".

מדובר בדוגמה מביכה. "שום מדינה במזרח הרחוק אינה רוצה להעניק מקלט ל־66 הפליטים שניצלו על ידי האונייה הישראלית", דיווח "מעריב" ב־17 ביוני 1977. נו, האם זה דומה למצב היום? האם גם היום אין מי שמוכן לקלוט את האוקראינים חוץ מאיתנו? ובכלל, האם יש עוד דוגמה בהיסטוריה של המלחמות, שבה פליטי מלחמה מתקבלים בזרועות פתוחות בכל כך הרבה מקומות, כמו היום?

ועוד משהו. בגין קיבל כאן אז כמה מאות וייטנאמים בלבד (בתחילה 66, אחר כך עוד כמה מאות). אם איילת שקד הייתה מכריזה שאנחנו נקבל כאן מספרים שכאלה, יש להניח שיאיר גולן היה ממהר להתחבר לטוויטר, ולגדף אותה, עם כל ה"קיצונית" וה"משיחית" וה"מתנחלת" שבעולם.
כאמור, לא העולם מדבר רעות עלינו, אלא מציון יוצאת התורה הזו. מוציאי דיבתה הכואבים ביותר של המדינה היהודית אינם מפוזרים ברחבי הגלובוס, אלא כאן, אצלנו, באולפנים, בתחנות הרדיו, במערכות העיתונים, בכנסת ובממשלה. כשממשלת ישראל חיפשה דרכים להוציא מכאן את המסתננים מאפריקה, הם חשבו שאנחנו נאצים. כשחוק האזרחות עלה לדיון, הם הסבירו שאנחנו גזענים. עכשיו, כשיש מי שמבקשים למנוע כניסה המונית של לא יהודים, הם שוב מזהים תהליכים.


לשנות את חוק השבות


ושתי הערות אחרונות.
את סעיף הנכד בחוק השבות, זה שבגינו יגיעו אלינו עכשיו המוני עולים שאינם יהודים, נצטרך לשנות. אין שום סיבה להביא לכאן גויים, ודאי לא את אלה מביניהם שאין להם עניין לחזור ליהדות. את זה, כאמור, לא נכון לעשות כעת. עכשיו מלחמה. אבל כשזו תסתיים, לא נוכל לברוח עוד. זה חשוב לעתידנו. זה חשוב לעתיד המדינה היהודית.

היה טוב לו היינו מגבשים מדיניות הגירה ברורה עוד לפני שהחלו לזרום הנה הפליטים, כדי למנוע מחזות קשים בנתב"ג של מי שלפני כמה ימים עזבו בבהלה את ביתם. בהינתן העובדה שכבר החלה הזרימה הנה, צריך להתייחס אל המדיניות שהציגה השבוע השרה שקד כאל מאמץ בלימה, שיש להחזיק לו אצבעות. מאמץ הבלימה הזה יוכיח את עצמו, רק אם שקד תצליח לעמוד מול כל הגורמים שהמדינה היהודית פחות חשובה להם, ושמפעילים עליה כעת לחץ ארטילרי כבד, בסיוע נדיב של אמצעי התקשורת.

עמיתיה בקואליציה מצאו בחודשים האחרונים עילות שונות ומגוונות לאיים על שלמותה, ולפחות עד כה לא ראינו אותה מסמנת קו אדום בוהק משלה, שממנו לא תיסוג. עכשיו, כשמדובר בסוגיה אסטרטגית הנוגעת לליבת קיומנו כאן, הגיע התור שלה.

[email protected]