אם היינו זקוקים להסבר (אנחנו לא זקוקים, תודה) מדוע כה חיוני היה להחליף את השלטון בישראל, לעקור את חבורת הנהנתנים, האנרכיסטים והפוסט־ציונים שהשתלטה על מוסדות המדינה ולאוורר את האורוות, הרי שהשבוע האחרון ניפק לנו את הסיפור כולו, בקליפת אגוז רעועה אחת. התקפי הטנטרום והתרוצצויות הטרלול של שופרות נתניהו וערוציו בעקבות נסיעתו המפתיעה של ראש הממשלה נפתלי בנט למוסקבה וברלין העידו, בדיעבד, על עומק המדמנה שבה שקענו בשנים האחרונות.
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>
גלי האיבה וקרקורי הצווחה בלול התרנגולות המורעבות אחרי כל טלפון נוסף של ראש הממשלה לפוטין, זלנסקי, שולץ, מקרון או מנהיגים אחרים, כנ"ל. געיות הלגלוג לעבר ראש הממשלה תובלו, כרגיל, בכרכורי חנופה והתרפקויות עולב לכיוון מי "שפתח לו את הדלתות". זו אכן הייתה הבדיחה הטובה ביותר בישורת ההלצות של השבוע: בנט נסע למוסקבה וברלין רק כי "ביבי פתח לו את הדלתות".
תזכורת: נתניהו, בשנות שלטונו האחרונות, היה מקובל בעיקר על טראמפ, וגם זה הועמד בספק אחרי ה"פאק יו" שהביא ברק רביד. אה, שכחתי את בולסונרו ההזוי ואורבן הפשיסט. באירופה איש לא האמין למילה אחת שלו. ביידן לא רצה לשמוע ממנו. הוא גרם לנתק נורא עם המפלגה הדמוקרטית האמריקאית (מפלגת השלטון, כן?), יצר קרע מחריד בין ישראל לרוב רובה של יהדות ארה"ב, ואילו בפעם האחרונה שנסע לפוטין, הוא המתין לו שלוש שעות בחוץ.
הסעודים ניתקו איתו מגע אחרי שהדליף את הפגישה עם בן סלמאן. המלך עבדאללה לא דיבר איתו שנים. הוא התנצל בפני ארדואן, שילם לו פיצויים ונזרק לכל הרוחות מיד אחר כך. וזוהי רשימה מאוד חלקית. הוא לא פתח דלתות, הוא טרק אותן על האצבעות שלנו.
באירופה יש מלחמה נוראה ונתק בין הצדדים. צירוף של נסיבות, אינטרסים ויכולות הפך את בנט, לרגע היסטורי קטן, למי שנהנה מנגישות גבוהה לשני הצדדים הלוחמים וגם לשאר העולם. באותו רגע, הפכו הנסיבות את ראש ממשלת ישראל למצרך נדיר. הנסיבות הללו נוצרו גם בעקבות מה שמכונה בירושלים "המדיניות המדודה", שבמסגרתה ישראל מנסה להחזיק במקל בשני קצותיו ולא לשרוף את הגשרים מול פוטין משתי סיבות: העובדה שיש מאות אלפי יהודים בשדות הקרב והעובדה שיש רוסים בשדות הקרב שלנו בסוריה.
מי שהכניס לבנט את הרעיון לעשות משהו עם הסיטואציה המוזרה הזו היה הקנצלר הגרמני אולף שולץ, שקפץ לכאן לביקור קצרצר ביום חמישי שעבר. הם ישבו בארבע עיניים, ושולץ קונן על כך שאף שמדובר במלחמה איומה עם פוטנציאל התדרדרות גבוה, אין בין הצדדים ערוץ הידברות משמעותי ואין צד שלישי שינסה לתווך ביניהם. שם, בהשראת הקנצלר שולץ, ביום חמישי שעבר, נולד הרעיון. כעבור פחות מיומיים היה כבר בנט במוסקבה. לכן חזר דרך ברלין, לדווח להוגה הרעיון.
כשישראל הקטנה הופכת לשחקן משמעותי במשבר בינלאומי בסדר גודל כזה, אי אפשר היה שלא להביט על מקהלת השופרות מצווחת בחמיצות אחרי כל פעימת מונה של כל שיחה שקיים בנט עם מנהיג כלשהו, בלי להיתקף בבחילה. יומיים קודם לכן הם לגלגו על האפשרות שבנט ינסה לתווך בין הצדדים הלוחמים.
פתאום הם מצאו אותו בין מוסקבה לברלין, קייב ו־וושינגטון. אז הם נחרו בבוז, עברו לגידופים מזלזלים וייחלו לכישלונו. כן, הם פשוט רצו שזה ייכשל, כאילו כישלון של בנט זה לא כישלון שלנו. חלקם אפילו אמרו את זה בפה מלא. בקול צלול ובקומה זקופה. בלי להתבייש, כי אזלה הבושה. בדיוק כפי שחלמו, לא מזמן, שעבאס יגרום לחמאס לשגר רקטות, ואז ביבי יחזור. מבחינתם, נתניהו חשוב מהמדינה. אין מה להשוות בכלל.