כל החיים אנחנו ממתינים. בילדות אתה מחכה בקוצר רוח לרגע שתתבגר. כמה כיף להיות גדול, מהרהר לו כל זאטוט. המחשבה על העוצמה שמגיעה עם הזמן מהפנטת אותנו. משתוקקים לדלג מהגן לבית הספר, לחטיבה, לעלייה לתורה בבר מצווה או לחגיגת בת מצווה.
לרגע שבו נשתחרר מעול ההורים. מצפים לתיכון, לגילוי הראשון, לעצמאות האישית הרחבה שמגיעה בשנות הטיפש־עשרה ללגימת הבכורה של משקה אלכוהולי, לבירה שלוגמים בלי הכנה מראש בפרצוף מאופק, מתרגלים למרירות ומייחלים לדייט הרומנטי הבוסרי, שמביא איתו את הנשיקה הראשונה ששוברת את הקרח. ואז, ברוח אנרכיסטית, מתפללים שהבגרויות תסתיימנה ושימי התיכון יחלפו. פתאום מדברים בציפייה מחוספסת על הצבא. זה המנגנון.
״הלאה״, קורא האדם לעצמו. כי הנה, בעוד זמן קצר אהיה אדון לעצמי. מרגע שנכנסת לצבא אתה מתחיל לספור פז״ם. מסמן טבלת ייאוש. הימים חולפים. האדם מדמיין את האזרחות נטולת המדים ושוכח להתענג על הרגעים הקטנים. מדפדף את האנשים החדשים, החוויות והריגוש. הכל מתפוגג מול הרצון לשעוט קדימה. בתום שלוש שנים במדים צועדים אל עבר מוסדות להשכלה גבוהה.
וגם שם עניין אחד מתברג במוח תמיד: שיעבור. שייגמר הלחץ הסמסטריאלי. מקץ סבב המבחנים מגיעים סמינריונים ועבודות ובתוך בליל של ספרים וניירות לא חווים שלוש או ארבע שנים של רוח נעורים ואפשרויות הנאה אדירות אלא מכוונים לסטאז', לעבודה הקורצת וטסים לג׳וב חדש.
קורעים את התחת עד שהשיער כבר פחות צפוף וכרס קטנה צומחת. והאהבה הלוהטת משתנה לזוגיות ומשפחה, על קשייה.
״ומתי כבר הקטנים ייגמלו ממוצץ, מבקבוק, מחיתולים, משינה במיטה ומתלות מוחלטת באבא ובאמא? שיצמחו קצת, הלוואי שכבר ייצאו מהבית״, רועמות המחשבות בקודקוד ההורה הטרוד.
והנה, הם גדלו וכבר לא זקוקים לנו. רק ברגע הזה אנחנו מבינים כמה חמודים הם היו וכמה מעט תשומת לב הענקנו לרגעים הנדירים הללו שהיו וחלפו. והמשכנתה, מתי היא תשולם? רק בעוד 20 שנה. כל שנה נחתמת בעמל, ובתום שני עשורים, עם הפקדת הסכום האחרון, מביטים במראה ומבחינים בקמטים עמוקים ובחיים שבהם רק רדפנו אחרי יעדים, בלי להתפעל מהנוף ומהרגעים היפים בתוך ההליך, על הקשיים והאתגרים שבו.
השאלות והדילמות של איזון בין כמיהה להישגיות, תוך סיום מהיר של שלבים חורקים, לבין ספיגת הטוב והייחודיות בכל רגע ורגע, מלוות אותי תמיד. לנוכח מה שקורה באוקראינה, המנטרה הזו שוקעת עמוק יותר. גם שם היו אנשים שהתמסרו למרוץ, תוך התעלמות מההווה לטובת עתיד נינוח ומושלם, שלא הגיע. הכל נקטע מהר. הבית שקנו בעמל רב, העסק שבנו, המשפחה שהקימו, עולמם נחרב בתוך זמן קצר. המסקנה: תיהנו מכל דבר שהמציאות מציבה בפניכם כאן ועכשיו. מהבכי של הילד בבוקר, מהלחץ של הדד־ליין בעבודה ומהשיעור המשמים באוניברסיטה. כי האמינו לי, המציאות תוביל לכך שגם לזה תתגעגעו.
שתי דמויות היו טרגיות השבוע. הראשונה היא שרת הפנים איילת שקד. האישה שלא מחמיצה הזדמנות לצאת רע. לכולנו ברור שקורה דבר מחריד באוקראינה. ברור שצריך לסייע בקליטת הפליטים. ברור שצריך לקבל אנשים שעברו תופת כזו בחיבוק, באהבה. וכן, לכולם ברור שבעידן הזה כבר אי אפשר לחרטט ולספר לציבור סיפורי בדים.
ועדיין, בכל הפרמטרים האלה השרה שקד כשלה על מלא כשהיא מתגלה כאדם נטול חמלה והיגיון בריא. במקום שקל להצטיין בו היא נכשלה. אפשר לקבוע שלא מכניסים מסות של פליטים ועדיין לצאת אנושי. אפשר לדאוג שמי שמגיע ייקלט בתנאים ראויים, ואפשר גם להתנצל על טעויות. שקד לא שם, והטרגדיה שלנו נובעת מכך שהיא מחזיקה בתפקיד החשוב הזה בימים המורכבים האלה.
הדמות הטרגית השנייה היא אביב גפן. צפיתי ב"שנות הירח", הסדרה שכתב גפן על עצמו ומשודרת בהוט. ההתרשמות שלי? לא משהו, וזה אם אני עדין. עצוב שמבין מאות סדרות מצוינות, שמשוועות להיות משודרות, מישהו סבור שהסדרה הזו, שמטרתה בעיקר האדרתו של גפן, ראויה לשידור. מילא.
מה שכן, צריך להסיר בפניו את הכובע בעניין אחר. בעולם שמדברים בו על הנדסת תודעה, גפן הוא מאסטר. שנותיו הפוריות כיוצר משמעותי תמו מזמן ולמעשה לא היו ארוכות במיוחד. גם אז עמדה טענה שהפרובוקציה וקריאת מפת התקשורת חזקות מהכישרון. למרות זאת, כבר שנים, מדי כמה חודשים, אפשר לצפות באחד מערוצי המדיה המרכזיים בכתבה שבה גפן מספר שוב על אביו, על טראומות הילדות וכן הלאה. כעת, אחרי שהלימון נסחט, ואותו התוכן הפך לסדרה, אפשר לקבוע שהזמר הפך מיוצר סביר לאיש שיווק מעולה.
עוד על הסדרה “שנות הירח״ במדור הטלוויזיה של דורון ברוש.