1. כל אמצעי התקשורת, על כל סוגיה, בארץ ובעולם, עסוקים במלחמה הנוראית שמנהלת רוסיה של ולדימיר פוטין נגד אוקראינה. תמונות קורעות לב ומדמיעות עיניים מתפרסמות יומם ולילה על פני העמודים הראשונים של העיתונים ובפתח מהדורות החדשות.

ככל שחולפים הימים, המראות מאוקראינה הופכים נוראים יותר ויותר, והחשש משימוש שיעשה פוטין בנשק כימי הולך ומתחזק. הדיבורים על מלחמת עולם שלישית, שעלו בעבר אבל נשמעו הזויים ותלושים מהמציאות, מתחילים לאט־לאט, עם הימשכות המלחמה אל השבוע הרביעי שלה, להיראות כדבר ריאלי שעלול להתרחש - חלום בלהות שיהפוך את עולמנו המחורבן לעיי חורבות.

המספר המוערך של הפליטים שיוצאים מערי אוקראינה המופגזות הגיע ל־3 מיליון, רובם הגדול זקנים, נשים וטף. הגברים נשארים להגן על המולדת, להילחם נגד הפולש הרוסי. המלחמה המתוקשרת מביאה את סיפורם ואת צילומיהם של הפליטים הקופאים מקור. הם רעבים, חלקם חולים. עיניהם מחפשות מישהו שיציל אותם מהמכה האכזרית שנפלה עליהם במפתיע, והוציאה אותם מבתיהם אל מסע נדודים שאינם יודעים לאן יביא אותם.

קשה לי למצוא מילים, לבטא מה אני חושב על המלחמה הזו ועל המתרחש סביבה. בעיקר קשה לי למצוא מילים לתאר את מה שאני חש בהקשר הישראלי־יהודי, על היחס לפליטים, על היחס של המדינה ל"גויים" או למי שנחשבים בעיניה "חצי יהודים". אם אכתוב את מה שאני חושב באמת, יצנזרו אותי, יצלבו אותי ובסופו של דבר לא אצליח לשנות את דעתו של אף אדם שנושא משרה בכירה ובעל סמכות. אז אני לא כותב.

במהלך ימי המלחמה אני משוחח עם מאזינים בתוכנית הרדיו שלי. חלקם הגדול מדבר על המלחמה ועל הפליטים המגיעים לישראל. אני שומע דעות נוראיות, גזעניות, לפעמים מצמררות, עד כדי כך שהן גורמות לי להתבייש בעם שאני שייך אליו ולהבנה כמה אווילית האמירה שאנחנו עם הספר, העם הנבחר, עם סגולה. לא נבחר, לא סגולה ולא בטיח.

התמונות של קבלת הפנים החמה של הפליטים שעברו את הגבול לפולין, להונגריה, לרומניה ולמדינות אחרות - מחממות את הלב. התמונות משדה התעופה בן־גוריון גורמות לכאב לב. לבעלי המצפון הן עלולות לגרום להתקף לב.

2. אני נזכר במלחמת האזרחים ברואנדה, שהתרחשה בתחילת שנות ה־90, ברצח של כ־800 אלף גברים, נשים וטף. הייתי שם עם המשלחת הצבאית הישראלית, שהקימה בית חולים שדה. בתוך זמן קצר הפכתי מעיתונאי לעוזר אחות, לסניטר, לכל מה שנדרש. הריח הנורא של המוות הוא דבר בלתי נשכח. רואנדה הדיפה ריח של מוות. המשלחת הרפואית ששיגרה לשם ישראל הייתה "ישראל היפה", "ישראל האנושית". המראות של הפליטים בנמל התעופה בן־גוריון הם תמונות של ישראל החשוכה, הגזענית, האכזרית וחסרת החמלה.

אני בטוח שצוותי הרפואה הישראליים, שיוצאים קצת באיחור לטפל בפליטים האוקראינים, יעשו עבודה אנושית, מסורה, שאולי תשכיח את היחס שניתן לפליטים בישראל ואת הדיבורים סביב קליטתם, אבל יש כתמים שאף אבקת כביסה אינה יכולה להסיר לחלוטין, וכתם היחס לפליטים האוקראינים הוא כזה.

במהלך הצפייה במהדורות החדשות אינני יכול שלא להיזכר בשני שירים של הזמרת הנפלאה חוה אלברשטיין, שהיא גם משוררת־פזמונאית המיטיבה לתאר מצבים קשים וחודרת בשיריה לנשמה. לו זה היה תלוי בי, חוה אלברשטיין הייתה מקבלת את פרס ישראל. שם השיר הראשון הוא "מהגרים", ולשני היא קראה "ביקורת דרכונים".

מהגרים

הם נוסעים בעקבות החום
הם נוסעים בעקבות מכתב
הם בורחים מאימת בצורת או רעב
הם בורחים משנאת חינם
לפעמים מגרשים אותם
הם חושבים, מה שאין לי פה
יהיה לי שם

מהגרים, מהגרים...

שוב שיירות יוצאות לדרך
החרדה בעיניים
חוצים ימים וגבולות
מי מלווה אותם בדרך
הציפורים שבשמיים
הכוכבים בלילות

הם חולמים בשפה אחת
מדברים בשפה שנייה
הילדים מביאים הביתה עוד שפה
הם נוסעים בעקבות הבן
והבן בעקבות האב
הם כמו חלזונות נושאים
ביתם על גב

מהגרים, מהגרים...

שוב שיירות יוצאות לדרך
החרדה בעיניים
הולכים ימים ולילות
מי מלווה אותם בדרך
שירים על דם ועל יין
ומנגינות עצובות

הם בורחים מקדרות הסתיו
הם נושאים תינוקות על גב
הם הולכים בעקבות
חלום חדש עכשיו

את גן עדן איבדו מזמן
עץ הדעת בלבל אותם
ומאז הם בדרך מחפשים את הגן

חוה אלברשטיין (צילום: אורי בהט)חוה אלברשטיין (צילום: אורי בהט)

ביקורת דרכונים

הוא לא סובל אותי
הוא מסתכל בי בחשד
הוא הופך את הדרכון שלי
מצד אל צד

אני חושבת לנמק, זה מימין לשמאל
אבל הפחד משתק ולא יוצא לי קול
הוא מסתכל בתצלום
ומסתכל לי בעיניים
למה הצטלמתי בלי משקפיים
ולמה הסתפרתי לפני הנסיעה
הוא לא יכיר אותי
פתאום אני כולי מזיעה

הוא לא סובל אותי
הוא מסתכל בי בחשד
הוא הופך את הדרכון שלי מצד אל צד
עוד רגע הוא ישלח אותי לאיזו חקירה
מי יודע עד מתי הוא יחזיק אותי שם
הרי בכל דקה בן אדם נעלם
לא נולדתי אתמול, מכירה את העולם
קראתי ספרים, ראיתי סרטים
לא צריך סיבות, אנשים נעלמים

הוא לא סובל אותי
הוא מסתכל בי בחשד
הוא הופך את הדרכון שלי מצד לצד
הוא שואל אותי משהו, אני לא מבינה
אה, כן, לכמה זמן הגעתי. one week, אני עונה
הוא בטח שונא ישראלים, אלא מה
לכן הוא מתעלל בי כבר שעה תמימה
לכולם הדרכון נותן ביטחון
ורק שלי מטיל עליי אימה

שני הודים שעומדים מאחוריי בדממה
מחייכים אליי עכשיו בסבלנות והבנה
הוא עם הטורבן, היא עם הסארי הלבן
לא מתביישים במה שהם בכל מקום בעולם
רק אני רוצה להיות עוד יותר קטנה
להיות משום מקום, להיות משום מדינה

כן, אני רוצה להיות עוד יותר קטנה
שלא יראו אותי בכלל, שלא יגידו מילה
מה אני רואה, הוא מכין את החותמת
כאילו אדישה, אבל בעצם לא נושמת
הוא נועץ בי לאט מבט אחרון
הוא מניף את היד ומחתים את הדרכון

ניצלתי ניצלתי בידיים רועדות
אני לוקחת ת'דרכון ועכשיו למזוודות
מנפנפת להודים שלום וביי ביי
עכשיו אתם בתור, בהצלחה ידידיי

3. ביום שלישי פורסם שבגלל עיצומי עובדים של משרד החוץ, מתעכבת הגעתם לארץ של אלף מטפלים סיעודיים מנפאל ומגיאורגיה. במשך קרוב לשנתיים ניסו להביא את העובדים לארץ, אחרי שנוצר מחסור חמור של עובדים סיעודיים בבתי אבות, מה שמקשה על חיי המטופלים ובני משפחותיהם, ולפעמים גורם לכך שיש סכנה ממשית לבריאותם ולחייהם של המטופלים, שאין מי שיטפל בהם.

אלף עובדים יושבים על המזוודות ומחכים להגיע לארץ. כדי לתת לקשישי ישראל את הטיפול המיטבי חסרים כ־5,000 תקנים של כוח אדם סיעודי. מנהלי המוסדות הסיעודיים מדברים על כך שהם נאלצים להשתמש בכוח אדם לא מקצועי, מה שמוריד את רמת השירותים ולפעמים מסכן את חיי הקשישים.

אדוני שר החוץ, מר יאיר לפיד, אתה גם ראש ממשלה חליפי וגם נחשב למענטש. תדפוק על השולחן ותמצא פתרון מיידי להבאתם של העובדים הסיעודיים לארץ, ותשתדל לדאוג שבעת ביקורת הדרכונים שלהם לא יזרקו אותם חזרה לארצות מוצאם, כי הם לא יהודים ואולי יש למי מהם כוונה להשתקע בארץ הקודש, להתחתן עם יהודייה ולסכן את הרוב היהודי של ארץ אבותינו. 