השבוע דחה בית המשפט העליון את הערעור שהגיש הרמטכ"ל אביב כוכבי, ואישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בכך בוטלה החלטה פיקודית של הרמטכ"ל, שהדיח את רס"ן גלעד פרנקן, מפקד בסיס מצ"ח באר שבע.

הסיפור קשה. חייל גבעתי ניב לובטון נדרש על ידי חוקרי מצ"ח לשמש מודיע מטעמם, ולמסור מי מחיילי יחידתו משתמש בסמים. גם אם התכלית ראויה, ואיננו רוצים בצה"ל חיילים מסוממים שאי אפשר יהיה לסמוך עליהם במשימות מבצעיות או בקרב – אסור להפוך לוחם למי שמלשין על רעיו לנשק. הרי איתם ועם חבריהם יצטרך לצאת לקרב. הלחץ שהופעל על לובטון היה כבד מנשוא, והוא שם קץ לחייו. זה קרה לפני שלוש שנים. ניב היה בן 19 במותו. רק בן 19.

העליון גם דחה את ערעורם של הוריו של ניב ז"ל על קולת סעיפי האישום שבהם הואשמו שני חוקרי מצ"ח שניסו לגייס אותו. סעיפי אישום שלא ייחסו להם אחריות למותו. העליון לא מצא לנכון להתערב בשיקול דעתו של הפרקליט הצבאי הראשי, שקבע את סעיפי האישום נגד חוקרי מצ"ח, אך התערב, ועוד איך התערב, בשיקול דעתו של ראש אכ"א דאז האלוף מוטי אלמוז, ושל הרמטכ"ל כוכבי, שהחליטו כי פרנקן נושא באחריות פיקודית, והדיחו אותו מתפקידו.

בית המשפט המחוזי קבע כי החלטתו הפיקודית של הרמטכ"ל "אינה נשענת ולו באופן מינימלי על תשתית עובדתית וראייתית". אינני משפטן, גם לא עיינתי בפרוטוקולים של בית המשפט. ולצורך הדיון אני מוכן לקבל את הקביעה הזאת. ועדיין אני בטוח שבית המשפט המחוזי, ובעקבותיו העליון, צדקו אולי במישור המשפטי האישי לגבי מפקד בסיס מצ"ח המודח – אבל חטאו חטא כבד מאוד נגד כל צה"ל, חייליו ומפקדיו.

אינני מאלו המקדשים כל החלטה פיקודית בצה"ל. רבות מהן שרירותיות ומטומטמות. הייתי מאלו שקראו לחיילי צה"ל לסרב פקודה לעקירת יישובים ולגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון. לסרב פקודה - ולהיות נכונים לשאת בעונש משמעתי. לא העליתי על דעתי לגייס את בג"ץ לבטל את פקודות הרמטכ"ל דן חלוץ לחיילי צה"ל לגרש יהודים. לעומת זאת תמכתי בעתירה לבג"ץ כדי שיפסול את החלטת הממשלה ואת חוק ההתנתקות, כיוון שהם פוגעים באלפים וסותרים חוקי יסוד. אבל בג"ץ, שאץ־רץ לבטל חוקי אזרחות ומניעת הסתננות מאפריקה – קבע ברוב עצום ש"ההתנתקות" חוקית, מידתית והתקיימה לתכלית ראויה. המציאות קבעה שבג"ץ נקט עמדה פוליטית והשתתף בפשע הגירוש, שתוצאותיו הביאו למצב הנוכחי מול רצועת עזה. והרי זה אותו בג"ץ שפסל את "נוהל שכן", והורה למערכת הביטחון לשנות את תוואי גדר ההפרדה הביטחונית.

ההחלטה על פסילת "נוהל שכן" מסכנת לילה־לילה חיי חיילי צה"ל וכבר הביאה ישירות למותם של ערבים רבים. לבג"ץ הייתה סמכות חוקית לבטל את הנוהל הזה, אך אין לו שום אחריות על תוצאות ההחלטה שלו.

מערכת הביטחון שרטטה את תוואי גדר ההפרדה על סמך שיקולים ביטחוניים. כמה גופי שמאל קיצוני עתרו לבג"ץ כדי לשנות את התוואי. לבג"ץ הייתה סמכות חוקית להזיז את הגדר, והוא קבע שמטעמים של פגיעה בקניין הפרט ואיכות החיים של הערבים – מערכת הביטחון תיאלץ לוותר על יתרונות ביטחוניים, ותידרש לספק ביטחון בתנאים נחותים. ואם נרצחו יהודים כי התוואי החדש הקל על מחבלים לפגוע ביהודים – זה נורא, אבל לבג"ץ אין שום אחריות לעניין הזה.

אביב כוכבי (צילום: תומר נויברג פלאש 90)אביב כוכבי (צילום: תומר נויברג פלאש 90)


צה"ל הוא גוף היררכי. לכל מפקד יש סמכויות והוא כפוף בשרשרת הפיקוד למפקדיו. ורק מי שממונה עליו - רשאי לשנות את פקודתו. והרמטכ"ל מעל כולם. הוא כפוף לממשלת ישראל ורק לה הוא נותן דין וחשבון. אם אירע אסון ביחידה, בגלל רשלנות, אי־קיום נהלים, בגלל נורמות פסולות שהשתרשו בלא ידיעת מפקדי היחידה או בעצימת עין שלהם – מתקיימת חקירה. ועל פי תוצאותיה מתקבלת ההחלטה אם יש להעמיד מישהו לדין, ומי נושא גם באחריות פיקודית.

אחריות מיניסטריאלית היא המקבילה במערכת האזרחית לאחריות פיקודית במערכת הצבאית. בישראל היא קיימת על הנייר בלבד. מתי התפטר שר תחבורה בגלל הקטל בכבישים? מתי פוטר שר שיכון כי מחירי הדירות מאמירים? מתי הודח מתפקידו מנהל בית ספר שבחצרו התרחשו מעשי אלימות קשים? אונס? קל להשיג בישראל אחריות מיניסטריאלית במצב־כמו־חדש, כי כמעט מעולם לא נעשה בה שימוש.

אבל צבא הוא גוף אחר. בכישלון פעולה צבאית נענש המפקד הישיר, ותכופות גם מי שנושא באחריות הפיקודית הכוללת. כך הודחו מפקדי עוצבות, ואפילו מפקדי פיקוד במלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון השנייה. סמכות ואחריות מפקדים הן כלי ערכי ראשון במעלה כדי להפוך אזרחים צעירים ליחידת לוחמים הנכונים לסכן את חייהם כדי להגן על המדינה ואזרחיה. השרשרת הרציפה של סמכות ואחריות היא מנגנון הפעולה של כל צבא. ואין זו בלי זו. הסמכות הניתנת למפקד לשלוח חיילים למשימות מסוכנות, טוטאליות, לפעמים אל מותם - גוררת גם אחריות טוטאלית.

אפשר תמיד לשאול כמובן "היכן נעצרת האחריות?". אם חייל נהרג מפליטת כדור של אחד מחבריו במטווח – מי נושא באחריות הפיקודית? מפקד הכיתה? המ"מ? המג"ד? ולמה לא מפקד הפיקוד או הרמטכ"ל עצמו? בנסיבות המקרה קובע הרמטכ"ל היכן נעצרת האחריות הזו. ואם הוא נכשל – הממשלה יכולה להדיחו.

אי אפשר לדרוש ממג"ד לצאת לקרב עם מ"פ שאינו סומך עליו. ככה בנוי צבא. ולכן כשהתאבד ניב לובטון ז"ל, חייב היה ראש אכ"א, באישור הרמטכ"ל, לקבוע אם מפקד היחידה עשה כל שביכולתו כדי שמקרה כזה לא יוכל להתרחש ביחידה, ואם הוא סומך עליו שאירוע דומה לא יתרחש שוב בעתיד. ואם הרמטכ"ל מחליט שאינו יכול לסמוך עליו – מותר לו להדיח אותו גם אם הוא חוטא בכך לאותו מפקד. כי אם חלילה יקרה אסון נוסף – נבוא בטענות אל הרמטכ"ל שהתעלם מנורות האזהרה. הרמטכ"ל, שבידיו הסמכות להדיח – עליו גם האחריות. ואילו לבג"ץ, שהחליט לדרוס את סמכות הרמטכ"ל – אין שום אחריות. הם לא יעמדו לדין אם החלטותיהם גרמו אסון.

גם החלטות שגויות במערכת האזרחית עלולות להיות קטלניות. אבל במערכת הצבאית הקשר הוא כמעט ישיר, ולכן אסור לבג"ץ להתערב בהחלטות פיקודיות, בהדחת קצין או בעיכוב קידומו, גם אם הם משוכנעים שנגרם עוול לקצין. בג"ץ יכול וצריך להסתפק בקביעה ערכית. יכול לומר מה דעתו על ההחלטה. אך לא לבטלה.

אבל בתי המשפט שברו את הסמכות הפיקודית של הרמטכ"ל. ומעתה, אם נגרם עוול לטירון, והמ"כ שלו שלל ממנו את חופשת השבת על לא עוול בכפו, הוא יכול לעתור לבג"ץ. ואם ישכנע את השופטים שלא חטא ושמפקד הכיתה שהשאיר אותו שבת "לא נשען ולו באופן מינימלי על תשתית עובדתית וראייתית" – יכולים השופטים לבטל את החלטת המ"כ, ובאותו הנף יד – גם את הסמכות הפיקודית בצה"ל בכלל. הם אולי היו עושים צדק עם הטירון אבל מחוללים נזק מערכתי אדיר. כי לבג"ץ יש רק סמכות. הוא חסר אחריות.