ידיעה חשובה יצאה ביום שישי שעבר מוושינגטון אבל זכתה להתייחסות שולית בדיווחי החדשות אצלנו ואצל שכנינו. הבית הלבן הודיע כי הנשיא ג'ו ביידן הכריז על נסיכות קטאר כעל בת ברית אסטרטגית של ארצות הברית. המעמד החדש מאפשר לאמריקאים לקיים עם קטאר יחסים ביטחוניים ברמה הגבוהה ביותר, למכור לה נשק ותחמושת שהם מנת חלקם של מעטים ולהסיר חסמים גם ביחסי המסחר עמה. למשל בתחום האנרגיה הבוער בימים אלה. ההחלטה התקבלה לאחר חשיבה עמוקה והערכות מצב שנעשו בבית הלבן. חודש לפני כן ביקר בוושינגטון האמיר של קטאר, תמים בן חמד, ובפגישתם מסר ביידן את ההבטחה בידיו.
אפרים הלוי, ראש המוסד לשעבר, אמר לי השבוע בראיון בגלי צה"ל כי ההתפתחות הזו איננה מפתיעה. דוחא, הוא אמר, היא בעלת ברית של האמריקאים כבר שנים רבות, וביידן בסך הכל העניק לה חותמת רשמית. הוא קבע כי קטאר משחקת תפקיד חיובי באזור, וכי תמיכתה באחים המוסלמים ובחמאס היא מציאות נסבלת, גם מבחינת ישראל. להבנתו, תרומתה ליציבות האזורית רבה יותר ממזימותיה.
לכאורה, יש למסקנה הזו על מה להתבסס. על אדמת קטאר, בלבה של הנסיכות, הקימו האמריקאים את בסיסם האווירי הגדול והחשוב במפרץ. קטאר היא מיצרניות הגז החשובות בעולם, ורגע לפני שהעולם נגרר למשבר אנרגיה אפשרי בגלל המלחמה באוקראינה, חשוב שיצרנית כמותה תפעל בתיאום עם העולם החופשי ותמתן את הטלטלה העשויה לאחוז בו. הבית הלבן מקים בימים אלה חזית אחידה נגד מוסקבה לסנקציות רחבות. הגז הרוסי מהווה כ־40% מהתצרוכת של מדינות אירופה. כדי לאפשר להן להצטרף לחרם, ביידן נדרש להציע מקור אספקה הולם. הוא מצא אותו, בין השאר, אצל האמיר בן ה־42.
הלוי הביע את דעתו האישית, אבל שיקף את עמדת הצמרת בירושלים בימים אלה. המיליונים שמזרימה קטאר מדי חודש לעזה מייצבים את גבולה הדרומי של ישראל. לא רק שישראל איננה מנהלת מאבק חורמה בחמאס, בת חסותם של הקטארים, היא אף מנהלת איתם מגעים עקיפים. בשבוע שעבר, במסעו למפרץ, פורסם כי הרמטכ"ל אביב כוכבי נפגש עם מפקד צבא קטאר. ניתן להניח שהמפגש מלמד כי המגעים עמוקים יותר וחורגים משיתוף הפעולה בנוגע לעזה.
הידיעה על המפגש דלפה מתל אביב, עדות לכך שישראל אינה מסתייגת מן המגעים. מתי שמעתם לאחרונה בכיר ישראלי תוקף את קטאר כבעבר, למשל בגלל שידורי אלג'זירה, או משום שהיא מארחת את בכירי חמאס. הנה כי כן: דוחא, שאותה חשבנו לאויבת, היא בעצם ידידה.
טובים או רעים?
ולמרות זאת, קטאר סוחבת על גבה מטען כבד של מעשים מפוקפקים. בשנות המלחמה בסוריה היא תמכה כספית וצבאית בפלגי מורדים שלחמו באסד. הפלגים הללו פעלו להפיל את המשטר, ואף שנכשלו, קרעו את סוריה לגזרים וזרעו בה הרס ויגון. אומנם הקטארים לא היו היחידים ואף לא מובילי המערכה לסילוק אסד, אבל ידיהם מגואלות בדם סורי. קודם לכן, הצטרף חיל האוויר שלהם לצבאות נאט"ו במאמץ להפיל את קדאפי, ותחנת אל־ג'זירה עודדה את המרידה העקובה מדם בסיקור חד־צדדי הדוק. כיום לוב היא מדינה חרבה ומשוסעת.
קטאר איננה מעניקה חסות בלבד לראשי חמאס, אלא גם תורמת לתקציבה בדרכים שונות. מבין מדינות המפרץ היא המקורבת מכולן לאיראן, ויחסיה עמה חמים. ובכלל, ארגוני ג'יהאד, קבוצות סלפיות או חוגים מיליטנטיים מעולם לא נחשבו קללה בדוחא.
את כל זה לא המציאו הקטארים בעצמם. הם למדו מסעודיה, אמם של ארגוני הג'יהאד ומזוודות המזומנים. גם איחוד האמירויות, יקירת המערב וידידת ישראל, אימצה מדיניות דומה, במיוחד בעשור האחרון. היא מימנה מורדים בסוריה, הייתה שותפה למערכה בתימן שהביאה לחורבן והרס, ואף שלא נפלה לזרועותיה של איראן, בחשה בלוב ובמוקדי סכסוך אחרים באזור. כל השלוש חיבקו, כל אחת בדרכה ובתורה, את הרעים ביותר. אלמלא מימנו אותם מדינות אלה, היו מתקשים ארגונים כמו אל־קאעידה ודאע"ש לעשות את צעדיהם הראשונים במרחבי הקטל של עיראק וסוריה.
אלה חוקי הג'ונגל: המשטרים הללו מצויים במאבק הישרדות תמידי, כדרכם של שבטים במדבר. במציאות של מזימות, תככים ואינטרסים זרים, אין להסתפק בפוליסת ביטוח אחת, מחשש לאובדנה בחטף, ויש לרכוש כמה. משום כך הם חותרים להתחמש, ובמקביל לקרב אליהם כל גורם כוח. לממן ארגוני ג'יהאד, לקלוט אלפי גולים מקרב האחים המוסלמים, להעניק סיוע לוגיסטי לצבא האמריקאי, להתקרב לרוסיה, לפלרטט עם הישראלים, לשמור על סטטוס קוו עם איראן ולרכוש את מיטב הנשק ואמצעי הלוחמה מכל מי שימכור.
לקטארים יש אינטרס מיוחד, דחוף אפילו, להיות ילדים טובים של המערב. גביע העולם לפנינו, ולאירוחו בדוחא יש משמעות החורגת מגבולות הספורט. המפעל הזה מעניק למארגניו יוקרה נוצצת - בעולם כולו ובקרב השכנים. ואין טוב ממנו כדי למרק את תדמיתה כמשטר בלתי דמוקרטי ותומך בטרור. בקרוב, אם תעלה יפה יוזמתו של ביידן, אף תשמש קטאר שחקן מפתח במערך הסנקציות על רוסיה. עם המונדיאל על כתפה והגז בכיסה, תטפס הנסיכות הקטנה, שכבר שני עשורים ויותר עושה גלים בזירה האזורית, למגרש הבינלאומי.
אז רגע, התבלבלנו. אם קטאר היא כפי שמתואר לעיל, מהו המקום הראוי לה, עם הטובים או הרעים? ובכן, עם שניהם.
מדינאות היברידית
השבוע הודיעה שרת החינוך על זכייתו של פרופ' שמעון שמיר בפרס ישראל בחקר מדעי המזרח הקרוב. בעברו התמחה שמיר בחקר מצרים של גמאל עבד אל־נאצר. לימים כיהן כשגריר ישראל בקהיר, ואחר כך גם ברבת עמון. היה זה עידן המלחמה הקרה, וגם המזרח התיכון נחלק בהתאם לטובים מול רעים. נאצר, אסד, קדאפי, ערפאת וחבריהם הצדיעו לסובייטים, ולכן נמנו עם "הרעים". הם ראו באמריקאים אויב ובישראל גרורתם. לו היו איתנו היום, ודאי היו זוכים להיקרא "ציר הרשע".
אבל המדינאות של היום אינה נחלקת לשחור ולבן בלבד. ברוח העידן הדיגיטלי, היא משתנה כל העת, פושטת ולובשת צורה. ממשלות הפכו לשחקניות פוקר, מלכים ונשיאים לסוכנים כפולים. קטאר הבינה היטב מה שנאצר הגדול התקשה להבין 50 שנה לפניה. כי אפשר לחרבן על שותפה ולחבק אותה בה בעת. אפשר גם להיטיב עמה, ואחר כך להפנות לה את הגב. וחובה לשמור על ידיים נקיות. מדוע לחרחר מלחמה ולאיים במישרין, אם אפשר לשלוט מרחוק בזירת היעד, או לשלוח אחרים שיעשו זאת במקומך.
תם העידן הבינארי, שבו אפשר היה להגדיר מדינה כטובה או רעה בלבד. את מקומו תפסה מציאות היברידית. מציאות של גם וגם. לא רק קטאר מצטיינת בכך. תראו את מצרים, איך היא מקרבת אליה את ממשלת ישראל, אבל מרחיקה מעליה את העם. וכיצד איחוד האמירויות רואה באיראן שכנה מסוכנת, אבל סוחרת עמה בהיקפים נכבדים. זה סמלי בהחלט שקטאר תשחק השנה במונדיאל.
היא על המפה והיא נשארת על המפה, לא רק בספורט אלא בכל. מעשירה את קופת חמאס, ובו בזמן מקיימת פגישה עם רמטכ"ל צה"ל. מתחבקת עם טהרן, אבל מאפשרת למטוסי קרב אמריקאיים לצאת משטחה לתקוף את המיליציות הפרו־איראניות בעיראק. ובסך הכל, מדינה של רבע מיליון אזרחים – כמספר תושבי פתח תקווה.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל