כה אמר איש הצבא והפילוסוף סון טסו לפני כ־2,500 שנה: "זה שאיננו מכיר את צבאו ואף לא את אויביו, תמיד יפסיד במלחמה, זאת ועוד – במהלך מלחמה הדבר הטוב ביותר הוא כיבוש מדינת האויב בשלמותה, כי להרוס ולהשמיד אותה הוא לא רעיון טוב; עדיף להשתלט על צבא האויב מאשר להשמיד אותו; והוא הדבר לגבי מחוזות המדינה שלו; הרמה הגבוהה ביותר של האסטרטגיה היא לעצור את תוכניות האויב, אחריה למנוע את היערכות האויב לקרב, והגרוע ביותר הוא הטלת מצור על עיר אויב מוקפת בחומות, התארכות המלחמה ובזבוז משאביה של המדינה עד פשיטת רגל".
כשרואים כיצד פועל הצבא הרוסי המהולל, בניגוד ללקחים שלמד במלחמת העולם השנייה, אנו מוצאים דמיון רב בין כשליו לכשלים האינהרנטיים שמהם סובל צה"ל כמעט במהלך כל המלחמות שבהן היה מעורב. בלוחמת זרוע היבשה הרוסית דאז, למד הצבא האדום לשלב את חיל הרגלים שלו עם הכוח המשוריין, משום שעם עוצמת השריון, הניידות וכוח האש, הטנק מאוד פגיע בשדה הקרב ורוב האש מכוונת אליו.
דוגמה למהלך שכזה התרחשה בקרב על מגננת "אורי" המצרית של חטיבת גבי עמיר במלחמת יום הכיפורים, בהבקעה לעבר צומת "צח" וציר "חבית", שהיו הכביש האסטרטגי המרכזי שבין איסמעיליה לסואץ באזור הגשרים של צה"ל בצפון האגם המר. מחלקת צנחנים בפיקוד המ"מ איציק נדן מחטיבה 55 הסתערה רגלית על המתחם, טיהרה וכבשה אותו ואפשרה את התמרון החטיבתי לשטחים הפתוחים של הארמיות המצריות שממערב לתעלה.
הצבא הרוסי לא התכונן כראוי למלחמה באוקראינה. למרות התמרונים וההיערכות המקדימה לפני הפלישה, הוא התנהל בשיירות ארוכות על צירי תנועה צרים, תוך הימנעות מפריסת הכוחות המשוריינים בשטח המושלג. כשהיטלר פלש לברית המועצות ביוני 1941, אפילו שנפרסו בשטח הענק הזה מיליוני חיילים ואלפי טנקים ומטוסים, הם פשוט "נבלעו" בחזית הרחבה שהשתרעה מלנינגרד בצפון ועד פאתי הים השחור בדרום.
הכותב הוא סופר, היסטוריון ומנתח מערכות העוסק במחקרים אסטרטגיים
התרעות פיקוד העורף