אין זמן טוב יותר פוליטית לפתוח את השוק החקלאי לייבוא. אין זמן גרוע יותר כלכלית לפתוח את השוק החקלאי לייבוא. טוב פוליטית – כי שר האוצר אביגדור ליברמן עשה חישוב פשוט. הכנסת בפגרה, הוא יעביר רפורמה, ויקווה שעד שהכנסת תחזור הסערה תירגע. ככל ששר החקלאות אלון שוסטר יצעק חזק יותר עכשיו, כך הגרון שלו יהיה צרוד כשהכנסת תחל בהצבעות על התקציב הבא.

רע כלכלית – כי המצב מסובך. לכאורה, אפשר לייבא מוצרים חקלאיים בזול כדי להוריד את המחירים בישראל. למעשה, מחיריהם של המוצרים החקלאיים בשאר העולם מזנקים. כלומר – הסיכוי ל"זול" הולך ומתרחק, בלי קשר לרפורמה של ליברמן.

אירופה מייבאת כרבע מהשמן שהיא צורכת מאוקראינה. יותר ממחצית התירס. היא "אסם התבואה של אירופה". ומכיוון שיש באוקראינה מלחמה, לא ברור מהיכן תבוא התבואה. מה שגורר סגירת שערים של מדינות אחרות לייצוא. בהונגריה פחות או יותר בוטלה האפשרות לייצא חיטה. מדינות נוספות, כמו ארגנטינה, שוקלות או מבצעות בהדרגה צעדים דומים.

הצרפתים מדברים על "עצמאות מזון". הם רוצים לייצר מספיק כדי להאכיל את עצמם בלי תלות באחרים. הסינים צוברים מזון, כדי שיהיה להם במה להאכיל את אפריקה – ולצבור עוד כוח והשפעה בזירה הגלובלית. תוכניות שנועדו לשפר את ההתמודדות עם התחממות כדור הארץ כבר נזרקות לאשפת הנחכה־לזמן־מתאים־יותר. תוכניות שנועדו לצמצם את שטחי החקלאות כדי לתת עוד מקום ליער טבעי מבוטלות.


קחו מוצר פשוט: שמן חמניות. אוקראינה אחראית לכמחצית מסך הסחר העולמי בשמן חמניות. בשמן הזה מסעדות מטגנות חלק ניכר מהמזון שהן מגישות. עכשיו קשה למצוא אותו. עד כדי כך שסופרמרקטים בגרמניה ביקשו מקונים לא לרוקן את המדפים, לא לאגור. אבל הקונים אוגרים. והמסעדות, שלא יכולות לאגור הרבה, ייאלצו לרכוש שמן במחיר גבוה יותר. מסעדה אמריקאית תנסה כמובן לרכוש שמן אמריקאי.

אבל עכשיו יתחרו על השמן הזה גם חברות מזון מהודו, שמייבאת כרבע מהשמן שלה מאוקראינה. המחירים יגיבו בהתאם (יש ביקוש, אין היצע). מה שיאלץ את כל מי שיש להם שמן במזון להעלות את מחירי המוצרים. ככה נוצרת אינפלציה, שהראתה סימנים מדאיגים של עלייה עוד לפני המלחמה, ועכשיו יהיה קושי גדול עוד יותר לבלום אותה.

וגם כשהמלחמה תסתיים, בהנחה שזה יקרה בעוד כמה שבועות, ולא בעוד כמה שנים, לא בטוח שהמצב ישתפר. לרוסים יהיה אינטרס מובהק להביא לביטול הסנקציות החריפות שהוטלו עליהם. דרך אחת לעשות זאת היא להמשיך לשבש את השווקים, בין שזה שוק האנרגיה, שנתון להשפעתם, בין שזה שוק המזון, שנתון להשפעתם העקיפה על אוקראינה.

מנהיגי המערב גיבורים עכשיו, אבל בעוד חצי שנה הציבור שלהם כבר ישכח את הסיבה לעליית המחירים, את עמידת הגבורה מול התוקפנות הרוסית. הציבור שלהם ידרוש הורדת מחירים עכשיו, כפי שהציבור דורש בישראל.

אמריקה תתקרב לבחירות האמצע לקונגרס. המפלגה של ג'ו ביידן תלחץ עליו לעשות משהו כדי לשפר את המצב הכלכלי ולהציל את המפלגה מתבוסה. המשהו הזה עשוי להיות הקלות על רוסיה, כדי לחדש את זרימת המוצרים לשווקים. הנה – מצלחת הצ'יפס שלכם ועד לשדה הקרב בקייב. הכל מלחמה.  

גל או טפטוף

תמיד טוב להיערך. טוב להיערך פיזית, בהכנת מקומות מגורים, הקצאת תקציבים, מחשבה על חינוך ותעסוקה. טוב להיערך מנטלית, להשלכות האפשריות של גל עלייה גדול על החברה הישראלית, למה שיתרום לחברה וגם למתחים שיחדד (שמתם לב שחוק הגיור לא עבר בסוף?). טוב להיערך גם לאפשרות של אכזבה. כלומר, לאפשרות שלא יהיה גל, או שהוא לא יהיה גדול. גם אפשרות כזאת קיימת, אפילו אם נדמה לכולם כרגע שאוטוטו היהודים באים.

הנה כותרת שפורסמה באחד העיתונים בשנת 2015: "השר אלקין: נערכים לגל עלייה גדול מצרפת במהלך הקיץ". והנה עוד אחת, מאותה שנה: "קבלנים נערכים לעולי צרפת: 'העלייה השישית'". והנה דיווח משנת 2020: "גל עלייה ושיבה ארצה צפוי בשנה הקרובה, של יהודי הגולה ושל רבבות ישראלים המתגוררים בחו"ל".

זוכרים גל עלייה גדול לפני שבע שנים? זוכרים גל לפני שנתיים? לא היה. כמובן, באו יהודים, ובחודשים מסוימים במספרים קצת יותר גדולים, אבל גל לא היה. מי שחשב שעוד רגע יהודי צרפת, 200 אלף עד חצי מיליון, אורזים מיטלטלים ובאים – טעה. לא בכל פעם שיש קושי, או שהחיים נעשים קצת יותר מסובכים, אנשים אורזים את חייהם ועוברים לארץ חדשה, מתרגלים לשפה חדשה, מחפשים עבודה חדשה, מאבדים חברים, סביבה מוכרת, מתרחקים מהמשפחה.

כדי שיקרה דבר כזה צריך כוח משיכה גדול, וצריך כוח דחיפה גדול. "עלייה" היא מילה יפה, חיובית – היא מעשה חיובי – אבל עלייה היא גם "הגירה". והגירה היא דבר מסובך וקשה. כמה עולים יבואו בחודשים הקרובים מאוקראינה ומרוסיה? לפני שממהרים לזרוק מספרים, כדאי להיזכר בכמה דברים:

הראשון - הם יכלו לבוא גם קודם, ולא באו. הם לא באו אף על פי שגם קודם ישראל הייתה מדינה מערבית יותר, מודרנית יותר, חופשית יותר, שלא לדבר על שמשית יותר. כלומר, היהודים שמתגוררים באוקראינה וברוסיה העדיפו את אוקראינה ורוסיה. כל אחת ואחד מהסיבות שלהם.

השני – מה זה "גל"? בשלישי בצהריים, בהתכנסות מומחים של המכון למדיניות העם היהודי, מנכ"לית הסוכנות היהודית, אמירה אהרונוביץ', דיברה במספרים. הקו החם של הסוכנות קיבל 24 אלף שיחות. בפועל נפתחו 8,000 תיקים של מי שהחלו בתהליך אפשרי של עלייה. באופן רגיל, לא כל מי שמתקשר פותח תיק, ולא כל מי שפותח תיק גם מממש את הכוונה לעלות. אבל נניח שכן. נניח שיבואו 24 אלף. זה "גל עלייה"?

ב־2020, שנת קורונה, שלא אפשרה הרבה תנועה, עלו לישראל 20 אלף בני אדם. ב־2019 עלו 33 אלף. ב־2018 עלו 28 אלף. כל אלה לא גלים. זו שגרה. גל היה בשנת 1999, שבה עלו 76 אלף. או בשנת 1991, שבה עלו 176 אלף. כלומר, השאלה היא במידה רבה אם העולים־פליטים שבאים עכשיו יהיו העולים השנה, שפשוט באים בבת אחת, או שמא יתווספו למנה הרגילה של עלייה, ואז זו תהיה שנה עם עלייה ברמה כפולה מהרגיל. במקום 20־30 אלף, יהיו 50־60 אלף. הרבה מאוד. אבל לא מספר שמשנה את פני המדינה. עוד 60 אלף במדינה של תשעה מיליון בני אדם.

מספר העולים לישראל לפי שנים (צילום: מעריב אונליין)מספר העולים לישראל לפי שנים (צילום: מעריב אונליין)


השלישי – המלחמה עוד בעיצומה, ותוצאותיה אינן ידועות. יכול להיות שיהיה רע מאוד ברוסיה ובאוקראינה בשנים הבאות, יכול להיות שהמלחמה תיגמר בעוד כמה שבועות והחיים יחזרו לסוג של שגרה. נכון, הסביבה הגיאופוליטית תשתנה. אבל רוב בני האדם לא חיים בסביבה גיאופוליטית, הם גרים בעיר או בשכונה ועסוקים בענייניהם. אם תהיה שגרה סבירה, רובם לא יקומו בבוקר ויחשבו על העובדה שאוקראינה כן או לא יכולה לחבור לנאט"ו.

הרביעי – הגירה נובעת בדרך כלל, קודם כל, ממניעים כלכליים. זה לא נעים לומר במדינה ציונית. כולנו היינו רוצים לחשוב שלכאן באים כי זו מדינת היהודים. אבל זו האמת. אגב, זו אמת מובהקת יותר כשמדובר בעלייה מחבר המדינות (והרבה פחות ביחס לעלייה מאתיופיה). נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מלמדים שכ־20% מקרב עולי בריה”מ לשעבר דיווחו שהסיבה העיקרית לעלייתם הייתה הרצון להבטיח את עתיד ילדיהם, ועוד כ־20% עלו בגלל החלטה של הורים או בני זוג. רק 14% מהם ציינו שהסיבה לעלייה היא "הרצון לחיות כיהודי בארץ היהודים".

שימו לב: כשהאנטישמיות בצרפת עלתה מדרגה, ציפו לגל עלייה, והוא לא בא. למה לא בא? כי אנטישמיות איננה המניע העיקרי להגירה. בטח לא ליהודים שיכולים להיטמע בקלות בסביבתם בלי שאף אחד יידע שהם יהודים (כלומר, יהודים שלא מרגישים שיש הכרח לחבוש כיפה או לענוד מגן דוד). במילים אחרות: הסיכוי לעלייה יגדל אם המצב הכלכלי באוקראינה וברוסיה יהיה קשה לאורך זמן.

במובן זה, יכול להיות שדווקא עלייה מרוסיה, הנתונה בצבת של סנקציות, היא המגמה הסבירה יותר, ועלייה מאוקראינה, אם המלחמה תיפסק, היא המגמה הסבירה קצת פחות (את זה צריך לומר בזהירות: לא בטוח שפוטין יאפשר שאוקראינה תהיה במצב כלכלי סביר כאשר רוסיה במצב כלכלי גרוע).

החמישי – כשמדברים על עליית יהודים, כדאי להבהיר מה מבטאת המילה "יהודים". זה משפיע על הסיכוי שיבואו, זה משפיע על המוטיבציה של חלק מהישראלים לוודא שיבואו, זה משפיע על היכולת שלהם להיקלט. כשהלמ"ס בחנה לפני כעשור כיצד העולים מחבר העמים מגדירים את עצמם, נמצא שכארבעה מכל עשרה הגדירו את עצמם "יהודים", שזה הרבה פחות מהמצב בכלל האוכלוסייה היהודית בישראל. מספר דומה הגדירו את עצמם "ישראלים", ועוד כחמישית (21%) הגדירו את זהותם על פי מדינות המוצא שלהם.

באוקראינה יש 200 אלף זכאי חוק השבות. יש בה פחות מ־50 אלף יהודים שיהדותם מובהקת, מה שהדמוגרף סרג'ו דלה פרגולה מכנה "אוכלוסיית גרעין" של יהודים. ברוסיה יש כ־600 אלף זכאי חוק השבות. יש בה קצת יותר מ־150 אלף יהודים של אוכלוסיית גרעין. אם ישראל רוצה את כולם, או רוצה רק את מי שמזדהים כיהודים פעילים, או רוצה רק את מי שיש להם הורים יהודים (רוסיה ואוקראינה יחדיו: כ־200 אלף), זו שאלה אידיאולוגית.

אבל צריך להניח שככל שליהודים יש זיקה חלשה יותר ליהדותם, כך יורד הסיכוי שיבואו, אלא אם יהיה ממש רע. את התחזית לעלייה צריך לעדכן בהתאם.


אומץ או טיפשות?

מכון הסקרים של אוניברסיטת קוויניפיאק הוא אחד מהמכונים הסולידיים והאמינים ביותר בארה"ב. כמו כולם, גם הוא בוחן את עמדות הציבור בזמן המלחמה באוקראינה. כמו כולם, הוא מבקש לבדוק אם הציבור מתנגד לפוטין (כן – בגדול), אם הוא תומך בסנקציות חריפות (בהחלט), אם הוא מוכן לשלם מחיר כלכלי כדי שיהיו סנקציות (כן – לפחות כרגע), אם הוא סבור שהנשיא ביידן פועל כשורה מול רוסיה (כן, אם כי זה לא מעלה את התמיכה בו בעניינים אחרים). אבל בשבוע שעבר, סוקרי קוויניפיאק הוסיפו שאלה מסקרנת, ייחודית: "אם היית במצב של האוקראינים עכשיו, האם את/ה חושב/ת שהיית נשאר/ת להילחם או עוזב/ת את המדינה?".

הנה שאלה שמזמינה רגע של התבוננות פנימה. רגע של התבוננות ושל כנות. נלחמים או בורחים? האוקראינים קנו את לבם של עמי העולם בעמידתם הגאה, העיקשת, המחציפה, מול הצבא הרוסי הכביר. נשיאם, וולודימיר זלנסקי, נעשה למופת של אומץ לב בלתי מתפשר. אבל ראוי להזכיר: לא כל האוקראינים נשארים על מקומם כדי להילחם. לא כל האוקראינים בחרו "חירות או מוות", ססמה שנעשה בה שימוש על ידי לוחמי חירות בעמים שונים ובזמנים שונים, מניקוס קזאנצאקיס, הסופר היווני, ועד לפטריק הנרי, ממייסדי האומה האמריקאית.

אלעזר בן יאיר, בעומדו על מצדה, אמר מילים דומות (לפחות על פי התיאור הספרותי המאוחר): "אני יוצא למלחמת החירות ואתי אנשים גיבורי חיל, אשר קיבלו עליהם לבחור בחיי כבוד או במוות". כמותו, גם הלוחמים האוקראינים עומדים מול כוח צבאי עדיף, חסר רחמים. אך הדילמה שלהם מורכבת יותר. אם יבחרו להיכנע, לא יובלו בשלשלאות לעבדות. הם נלחמים במצב שבו יש אפשרות להיכנע. יש פיתוי להיכנע. על כך, הם זוכים להערצת שאר עמי העולם.

האם האמריקאים היו נשארים להילחם או עוזבים? כבר הרבה מאוד דורות שאמריקאים לא נדרשו להילחם על אדמת המולדת. זה מקשה עליהם להבין את המצב המנטלי של מדינות אחרות, כמו איראן, או ישראל. או רוסיה. מי שאחראי למלחמה באוקראינה הוא כמובן פוטין.

מי שאשם בה הוא פוטין. אבל לאמריקאים, באטימותם, הייתה אחריות תורמת. הם לא התייחסו ברצינות מספקת לאפשרות שהרוסים באמת חוששים מהאיום ממערב. שהרוסים באמת ייצאו למערכה עקובה מדם כדי למנוע מאוקראינה להצטרף לגוש המדינות שהם רואים כעוין.

להגן על אמריקה מפני פולש? מי יכול לדמיין דבר כזה? צבא מקסיקו פלש לטקסס במאה ה־19. היא עוד לא הייתה אז בדיוק אמריקה. הצבא הבריטי פלש ושרף את וושינגטון. זו באמת הפעם האחרונה שאפשר לכנות אותה פלישה. זה קרה במלחמת 1812.

השאלה מעניינת, וגם תשובת האמריקאים הייתה מעניינת. לא מעט מדינות ועמים עומדים כעת למבחן מחודש, וצריכים לבחון מחדש את יחסם למלחמה ולכוח. הגרמנים החליטו להשקיע בצבאם הרבה יותר מבעבר. זה שינוי שמשמעותו דרמטית, ארוכת טווח. פולנים, רומנים, מולדובנים, ליטאים, כולם צריכים לחשוב על ההשקעה הנדרשת בביטחון, על מחיר ההשקעה, על משמעות ההשקעה. פוטין יצא למסע הכיבושים שלו, שנמשך כבר יותר מעשור, מתוך תחושה ששכניו חלשים, ושהגיבוי שניתן להם עלוב.

הוא הניח שמה שלפתע שוב נקרא "המערב" נעשה דקדנטי, איבד את עמוד השדרה, לא יעז להילחם. כנראה בנה על ניצחון מהיר באוקראינה, שיגרור כמובן מחאות וזעקות שבר, וגם כמה סנקציות, אבל ייעשה לעובדה מוגמרת עוד בטרם תבוא התגובה. כך היה בכיבוש חצי האי קרים.
האוקראינים קלקלו לו את התחשיב. הם החליטו להילחם. מה היו עושים הצרפתים, הגרמנים, הפולנים, הבלגים, ההולנדים, מה היו עושים הישראלים? במקרים של כל אלה, אפשר רק לנחש. במקרה האמריקאי, יש חצי תשובה. כמובן, התשובה נוגעת למה שהם אומרים עכשיו, לא למה שיעשו בפועל. אבל גם תשובה כזאת מעניינת. סוג של איתות או רמז על כוונות ועל נטיות לב.

קצת יותר ממחצית האמריקאים אומרים שהיו "נשארים ונלחמים". 55%. כמעט ארבעה מכל עשרה אומרים שהיו "עוזבים את המדינה" (38%). הסוקרים מנומסים מכדי לקרוא לזה "בורחים". אבל בפועל, לעזוב את המדינה כאשר מלחמה משתוללת, זו בריחה. יש גם שיעור קטן של מי שאמרו לא יודעים, או לא השיבו (7%).

כך או כך, מה שמעניין פחות הוא המספר הכללי, ומה שמעניין יותר הוא החלוקות לפי קבוצות שונות באוכלוסייה. לדוגמה, וזה לא מפתיע: שיעור הגברים שאומרים שיישארו להילחם גבוה הרבה יותר (70%) משיעור הנשים (40%). יש לזה כמובן משמעות, חברתית ופוליטית. אי אפשר להתחמק ממה שזה מלמד על האופן שבו אמריקה מתפקדת, גם לנוכח תנועות שוויון המבקשות למחוק את ההבדלים בין גברים לבין נשים.

אבל זה עניין קטן לעומת הפער הפוליטי המובהק בשאלת הלחימה. רוב גדול של מצביעים רפובליקנים אומרים שיישארו להילחם (68%). רוב של מצביעים דמוקרטים – רוב! – אומרים שיעזבו את המדינה (52%). זה המצב. אלה המספרים. מכאן והלאה, כל אחד יפרש כרצונו. אולי זה משום שלרפובליקנים יש יותר נשק בבית, והם יותר מורגלים במחשבות על ירי.

אולי זה משום שיש יותר רפובליקנים ששירתו בצבא, או שיש להם קרובים שמשרתים בצבא, ולא מעלים על דעתם לנטוש מול אויב פולש. אולי זה משום שהרפובליקנים מרגישים שאמריקה שווה מלחמה, בעוד חלק מהדמוקרטים מרגישים שאמריקה לא עומדת בסטנדרט המוסרי שמצדיק הקרבה למענה (אגב, רוב משמעותי של 59% מהמצביעים השחורים אומרים שיעזבו ולא יילחמו, לעומת רוב של לבנים והיספנים שאומרים שיילחמו). יש גם אפשרויות שפחות מחמיאות לדמוקרטים. אולי הם פשוט יותר דמוקרטים אבל פחות פטריוטים.

ועוד נתון מעניין נוגע לקבוצות הגיל: אמריקאים בני דור המלחמה הקרה (בין שמבוגרים ממש, ובין שמבוגרים שעוד לא כולם נעשו זקנים) אומרים שיעמדו ויילחמו נגד הפלישה. אמריקאים צעירים, בני דורם של החיילים שלנו, בני ה־18 עד 34, אומרים שיברחו. סליחה, "יעזבו". כך 48% מהם, לעומת 45% שיישארו להילחם. אם האוקראינים בני גילם של האמריקאים האלה היו נוהגים כמו אמריקאים, כבר מזמן לא היה להם על מה להגן.

השבוע עשינו שימוש בנתונים ומידע מתוך אתר המדד, וכן בנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המכון למדיניות העם היהודי, גאלופ, קוויניפיאק, פוליטיקו, "טיים", "וול סטריט ג'ורנל".