האזינו לטור

איילת שקד שוב קרסה. אין דרך אחרת לתאר את מה שקרה לה השבוע. ביום שלישי שעבר היא התייצבה מול אזרחי ישראל והציגה מתווה מידתי לקליטתם של מי שיצאו מאוקראינה ואינם זכאי חוק השבות. היא הגבילה את מספרם ל־5,000. היא הבהירה שממילא כבר נמצאים כאן כ־25 אלף נוספים. היא הסבירה שאת עיקר המשאבים אנחנו צריכים לרכז סביב מספרי הענק של העולים הפוטנציאליים שעשויים להצטרף אלינו.

לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>> 

רגע אחרי שסיימה להציג את תוכניתה, החל השמאל לטווח אותה בכל הכלים שלרשותו. עיתונאים, פוליטיקאים, מערכון נבזי ב"ארץ נהדרת", ואפילו עתירה מצחיקה שהגיש לבג"ץ עורך דין פרטי "לבקשת שגרירות אוקראינה".

איילת שקד הייתה יכולה להילחם. להיאבק. לעמוד על שלה. להסביר לעמיתיה לקואליציה שהיא מכבדת את תפיסת העולם שלהם, אבל גם לה יש אחת כזו. לשאול את השופט עוזי פוגלמן, שמוכן לדון בעתירה שמוגשת נגד מדיניות הממשלה לבקשת האוקראינים, מה הוא יעשה מחר כשעתירה אחרת תוגש נגד הכור בדימונה לבקשת האיראנים, או כשעתירה נוספת תוגש נגד חיל האוויר לבקשת הסורים.

היא הייתה יכולה להשיב לשקרנים ולמניפולטורים שהאשימו אותה באכזריות, שבניגוד לתיאורים שלהם, האוקראינים שמגיעים אלינו לא באים משדה הקרב אלא ממדינות בטוחות, ושממילא בכוונתנו לקלוט המוני פליטים אוקראינים, רק שאנחנו מעדיפים את אלה מביניהם שהם זכאי חוק השבות.

יש מקרים שבהם האינטרס הפוליטי המיידי של הפוליטיקאי, לא עולה בקנה אחד עם האידיאולוגיה שלו. במקרה של שקד, שני אלה חברו להם יחדיו. אם שקד הייתה מכריזה שיש לה עמדה חדה, שיש לה תפיסת עולם ברורה, ושהיא לא מתכוונת לזוז מילימטר מהמתווה שהציגה רק לפני רגע מתוך שכנוע עצמי עמוק, היא גם הייתה נהנית מתמיכה רחבה בימין, וגם הייתה נשארת נאמנה לעצמה.

אלא ששקד לא הצליחה להחזיק מעמד. חמישה ימים בדיוק עברו מאז פרסמה את המתווה שלה ועד שביצעה פליק־פלאק לאחור, הרימה ידיים בכניעה, הסירה את כל הגדרות שהניחה קודם לכן, והודיעה שלפי המתווה החדש יוכלו להגיע הנה גם קרובי משפחה לא יהודים של ישראלים, שבחלק גדול מהמקרים לא יהודים בעצמם.

כמה אוקראינים ייכנסו כך, לישראל, לפי המתווה הזה? אין לדעת. גם שקד לא יודעת. היא לא הציבה יעד, לא קבעה מספר, ולא סימנה גבול. ומהי הגדרת "קרוב משפחה", זה שיוכל להיכנס לכאן מעתה והלאה, גם בלי להיות יהודי? האם ההגדרה הזו מכילה בתוכה גם בני דודים מדרגה שלישית? גם את זה לא הגדירה השרה שקד. הכל גמיש. הכל פתוח. הכל פרוץ.

אנשיה של שקד ניסו למכור את ההתקפלות שלה, ולא בפעם הראשונה, כניצחון גדול. לא המכסות הן החשובות, הסבירו ימים ספורים אחרי שהיא עצמה הסבירה את ההפך. מה שחשוב זה שאת האישורים לכניסה לארץ יקבלו האוקראינים בחו"ל. לא כאן. כך, נימקו, היא תוכל לשלוט על הכל, ולעצור את הזרם בכל רגע שתחפוץ.

ובכן, מדובר בבלוף. די לראות כיצד נבהלה השבוע והשליכה לפח את המתווה שלה – עוד בטרם התכנס בג"ץ לדון בו, עוד בטרם הספיקה המדינה להשיב לעתירה נגדו, בלי קרב, בלי ויכוח, בלי התעקשות, סתם כך – כדי להבין עד כמה שום דבר טוב לא מאיים עלינו מכיוונה, בהקשר הזה, גם בעתיד.

פליטים מאוקראינה (צילום: רויטרס)

כאבי הבטן

צריך לומר את האמת. יש משהו לא הוגן בהתקפה על שקד לבדה. למה זה לא הוגן? משום שלמרות כל מה שאמרנו, שקד היא היחידה ממפלגתה שעוד מנסה לעשות משהו. היחידה שאידיאולוגיה עדיין מעסיקה אותה. שהמצב באמת מטריד אותה.

באגף הימני של המפה הפוליטית מרבים לצחוק על כאבי הבטן שלה, אלה שמספרים לנו שהיא סובלת מהם בכל פעם, רגע לפני שהיא מחליטה להיגרר אחרי הגחמות של יושב ראש המפלגה שלה ושל הקואליציה שלה, או רגע לפני שהיא נדרשת להחליט אם לוותר על הבטחה שהבטיחה, או על תפיסת עולם שהלכה איתה שנות דור.

וזה בדיוק המקום שבו מגיע לשקד יחס מעט שונה מזה שראויים לו חבריה לימינה. משום שבעוד לה כואבת הבטן – פעם בגלל ויתור מול הבדואים, פעם בגלל עוד הפרה של התחייבות לבוחר – חבריה במפלגה כבר לא סובלים אפילו מבחילה קלה. אם אצלה המעיים עוד מגיבים איכשהו למה שמתרחש, נבחרי הציבור האחרים של "ימינה" פיתחו מערכת עיכול מברזל. להם כבר לא מזיז דבר.

שבוע שלם נטחנת איילת שקד בתקשורת, נלחמת לבדה על מה שהיה פעם הבסיס הרעיוני שלה ושלהם, והם סוכרים את פיהם ושותקים. אם לנפתלי בנט ולמתן כהנא ולעידית סילמן ולניר אורבך וליום טוב כלפון יש בעיה כלשהי עם זרימה של אלפי או עשרות אלפי לא יהודים לארץ, לא היה להם דחוף להציף אותה השבוע. כבר כשהקימו את הממשלה הזו הם הבינו שכדי להחזיק אותה בחיים הם ייאלצו לעצום עיניים מפעם לפעם, ומאז הם התרגלו לא לראות דבר.

די היה לחברי ימינה, כמו לחברי תקווה חדשה, לראות את מה שעשתה השבוע התקשורת לשקד, כדי להבין שבכל פעם שמישהו מהם יעשה משהו שיזכיר את עברו במחנה הלאומי, הוא יחטוף. שטקס המרת הדת שעברו, זה שהביא להם את אהדת התקשורת, כמוהו כעסקה על תנאי.

נפתלי בנט – ששינה את לשונו, ושינה את מלבושו, ומקפיד לא להזכיר בדבר את מה שהיה פעם – הפנים את זה ראשון. מדי שבוע הוא מעניק שיחות רקע לפרשנים הפוליטיים, ואלה, שבעי רצון מ"בנט החדש", מתנדבים לשמש כשופרותיו, ולשפוך מעל דפי עיתוניהם מה שרק יבקש. ככה ייעשה לאיש אשר הממלכה השביעית חפצה ביקרו.

ומה עם שקד? שקד ניסתה השבוע, כאמור, לשמור על העקרונות היסודיים שלה, אלה שבזכותם הגיעה לאן שהגיעה, וגילתה כיצד ברגע אחד החזירה אותה העיתונות לעמדת הנאצית האכזרית וערלת הלב שהייתה בה בעבר.

איילת שקד  (צילום: יונתן זינדל פלאש 90)איילת שקד (צילום: יונתן זינדל פלאש 90)

האצבע ה-61

אם כך, אם שקד עדיין נלחמת על עקרונות שבנט ויתר עליהם מזמן, למה גדולה כל כך האכזבה ממנה? כי מחבריה, כאמור, אין שום ציפיות. כי מחבורת ימינה, שהזדכתה על האידיאולוגיה שלה ושהתפשטה מכל מה שנשבעה לו אמונים, אין עוד שום תקוות. הם, כך נראה, לא יאכזבו כבר אף אחד.

שקד, במובן הזה, הייתה יכולה לקנות את עולמה, אבל זה לא קרה. שוב התברר שמדובר בפוליטיקאית עם הרבה לב ומעט אומץ לב. כך היה כשנגררה על ידי בנט להרפתקה של "הימין החדש", בניגוד לרצונה. כך היה כשהצטרפה לקואליציה עם מרצ והעבודה, ווליד טאהא ואבתיסאם מראענה, בניגוד להבטחותיה. כך השבוע, כשנשברה מול הלחץ הפוליטי־תקשורתי, בניגוד לעמדותיה.

שקד היא האצבע ה־61. כשמנסור עבאס יכול להפסיק את נטיעות קק"ל בנגב, כי כולם יודעים שאם לא יקבל את מבוקשו לא תהיה ממשלה, וכשבני גנץ יכול לצאת למחאה אם לא יקבל את הפנסיות, כי כולם יודעים שבלעדיו העסק מתפרק, איילת שקד הוכיחה שהיא לא מסוגלת להילחם על כלום. היא, שהתמיכה הציבורית בעמדות שלה גדולה מזו של כל חבריה יחד, התגלתה השבוע שוב כמי שלא מסוגלת להניף את נס המרד על שום דבר.

וזה עצוב. זה עצוב, כי כאמור יש לה תפיסת עולם. זה עצוב, כי השבוע הזה היה במובנים רבים שבוע של מבחן. סוף־סוף ניצב על סדר היום עניין עקרוני, אידיאולוגי, ליבתי, כזה שלא מתחיל ונגמר בכן ביבי או לא ביבי. והנה, דווקא שקד, שהבינה ראשונה את חשיבות המאבק, הייתה גם הראשונה לוותר עליו.

רגע האמת

מתישהו יגיע הרגע שבו תצטרך איילת שקד להתייצב באומץ מול המראה, להיישיר מבט לפנים, לצעוק בקול "אני מסוגלת לעמוד על שלי", ולשכנע את עצמה שהיא יכולה. כשהרגע הזה יגיע, בתקווה שיגיע, היא תצטרך לעמוד מול מי שעד היום עשה בה כרצונו, והשתמש בה לצרכיו, ולא ספר אותה ואת עמדותיה, וגרר אותה לתרום את הקולות שהביאה כדי להקים ממשלה עם כל מי שנשבעה לבוחריה שלעולם לא תשב איתם – ולצעוק בקול גדול "די".

מתישהו יבוא היום שבו היא תצטרך לאזור אומץ ולראשונה בחייה הפוליטיים לגלות עצמאות. להחליט שהיא נאמנה לתפיסת העולם שלה, לפני שהיא נאמנה לנפתלי בנט. לדפוק על השולחן, להבין, ברוח מגילת אסתר, ש"מי יודע אם לעת כזו הגעת למלכות", ולחזור הביתה אל המחנה האידיאולוגי שבו נוצרה ונוצקה, ושבאמצעותו הגיעה לאן שהגיעה.

איך? באיזו מסגרת? האם בדרך שבה צעד עמיחי שיקלי, או בדרך אחרת? זה פחות חשוב. חשובה התודעה. חשובה ההבנה שלה שאין לה תקומה בממשלה שהשמאל והערבים מנהלים. שהיא לא יכולה להתמודד מולם לבדה. שאין לה כוח לזה, ואין לה יכולת לזה. שהשנים הטובות שלה במערכת הפוליטית, שנים של בנייה ושל התחלה של תיקון במשרד המשפטים, היו תוצאה של סביבה פוליטית־אידיאולוגית נוחה, תומכת ומחבקת. שיש רגעים שבהם המפלגה לא חשובה, והקואליציה לא חשובה, ואפילו נפתלי בנט לא חשוב. חשובה האמת. חשובה האידיאולוגיה. חשובה האמונה בצדקת הדרך. שובי הביתה, איילת.