באוגוסט 1968 הגיעה למרכז מוסקבה קבוצה קטנה של שבעה אזרחים סובייטיים מן השורה, שתי נשים וחמישה גברים. הם שמו פעמיהם לכיכר האדומה, ותוך חמש דקות נכנסו לספרי ההיסטוריה המודרנית, כאשר בחצות היום הוציאו כרזות עבודת יד שקראו לשלטונות להפסיק את הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה.

קטיעת מהדורת החדשות

הפלישה הצבאית לשטחי הרפובליקה הסוציאליסטית הצ'כוסלובקית התרחשה ארבעה ימים קודם לכן. מנהיג ברית המועצות דאז ליאוניד ברז'נייב החליט כי הצמיתים הצ'כים הרשו לעצמם יותר מדי בשאיפתם לדמוקרטיה ולהתקרבות למערב העוין, ויש לחנוק אותם באמצעות טנקים.

מיליוני אזרחים סובייטיים עודכנו על המתרחש בהתאם: באותו הערב הודיעו מגישי מהדורת החדשות הטלוויזיונית היחידה בברית המועצות (תוכנית החדשות "ורמיה") כבדרך אגב כי "כוחות מצומצמים של חברות ברית ורשה מחזירים את החוק והסדר לרחובות פראג, אחרי שקומץ קטן של נתיני המערב ניסה לבצע מהפכה אנטי־סוציאליסטית במטרה להכניס את כוחות נאט"ו לשטחי צ'כוסלובקיה".

השלטונות שיקרו לציבור במצח נחושה, והתקשורת בתורה עשתה את שלה והסבירה לעם הסובייטי מה בדיוק עליו לחשוב בנוגע לסיפור הטנקים בפראג. 90% מקרב האזרחים קנו והאמינו, היתר פקפקו בשקט, ורק שבעה אזרו אומץ בלתי יתואר והעזו לקום ולמחות בקול רם. המחיר שהם שילמו היה צפוי וקשה: הם נעצרו במקום, הוכו באכזריות, הושלכו לכלא, נשפטו ונידונו לכמה שנות מאסר במחנות עבודות כפייה.

נזכרתי בסיפורם של שבעת הדיסידנטים הנועזים ביום שני בערב, בזמן שמרינה אובסיאניקובה, עורכת דסק החוץ של ערוץ 1 הרוסי, התפרצה לשידור החי ונעמדה מאחורי גבה של המגישה יקטרינה אנדרייבה, כשהיא קוראת בקול ומחזיקה שלט מחאה בגנות המלחמה והתעמולה הרוסית השקרית.

העיתונאית מרינה אובסיאניקובה ביציאה מבית המשפט (צילום: רשתות חברתיות)

עבורי, כבוגרת חברת החדשות בערוץ הראשון של הטלוויזיה הרוסית, זה היה סיפור טרגי על הבית המקצועי הנחרב שעזבתי. ידעתי היטב מה מחיר האשליה של שוויון הנפש שהמגישה אנדרייבה הצליחה להפגין במשך אותן חמש שניות, כאשר מאחורי גבה התרחשה המחאה האזרחית הכי נועזת, אמיצה וחסרת תקדים שידעה רוסיה בשנים האחרונות. הרי סיפור הפרופגנדה הגסה שמתחזה לעיתונות אובייקטיבית לא החל בתקשורת הרוסית ב־24 בפברואר 2022, עם הפלישה הרוסית לאוקראינה, אלא הרבה קודם לכן.

ראיתי שוב ושוב את עשר השניות של "סרטון מרינה אובסיאניקובה", ונזכרתי בשיחה שניהלתי בשנת 2003 עם המגישה אנדרייבה, כוכבת מסך ותיקה. היא ישבה מולי בדסק החדשות אחרי השידור. אישה יפה, מפורסמת ואמידה, משתפת אותי בחוויות מחופשתה האחרונה בהוואי.

"העבודה היא הכלי, המפתח לחיים האמיתיים. פחות תעמיקי בפרטים כאן, כמה שפחות לחפור, החיים האמיתיים מתחילים מעבר לדלת הדסק" - הטיפה לי חוכמת חיים. ואני, עיתונאית צעירה בתחילת דרכה המקצועית, ניסיתי להתאים את מה ששמעתי מהקולגה הבכירה למה שלימדו אותנו בפקולטה לתקשורת באוניברסיטה.

ניסיתי ולא הצלחתי, הפאזל סירב להסתדר. אז, בעצם, זו לא עיתונות אובייקטיבית ואמינה שמטרתה לתת לציבור את מלוא התמונה? עם הזמן למדתי כי מחיר החיים הטובים שמעבר לדלת נהיה יקר מיום ליום.

נזכרתי איך בתחילת שנות ה־2000, כאשר התחלתי לשמש ככתבת מדינית מטעם הערוץ, דובר הקרמלין דאז, קודמו של דמיטרי פסקוב, עמד כמו צל שקט ועגום מאחורי גבו של עורך הווידיאו, עבר פריים־פריים על כל החומר המצולם, וקבע מה ראוי להיכנס לכתבה על עוד פגישה שקיים ולדימיר פוטין במהלך היום, ואיזה חומר יש למחוק לצמיתות, משום ש"כאן הנשיא לא נראה מספיק טוב" ו"פה נאמר משפט שאותו יש לגזור ולזרוק". הדובר קבע, העיתונאים צייתו וביצעו.

מרינה אובסיאניקובה (צילום: רויטרס)מרינה אובסיאניקובה (צילום: רויטרס)


אובסיאניקובה, עורכת ותיקה שבזמנו הגיעה למוסקבה מהפריפריה הדרומית של רוסיה, תרמה אף היא את חלקה לבנייתה של "אשליית העיתונות". השנים חלפו, ומחיר החיים היפים נעשה קשה מנשוא. במהלך העשור האחרון רבים מהקולגות שינו את חייהם מקצה לקצה: חלקם עזבו את המקצוע, חלקם גם את המדינה. אובסיאניקובה והמגישה אנדרייבה נשארו במערכת, כשהאחרונה המשיכה לשחק את התפקיד הראשי, אף שעם הזמן כמעט לא נותרה מילת אמת אחת בטקסטים שדקלמה בשידור חי מדי ערב.

צל של תקווה

באותו יום שני, באמצע משמרתה, נכנסה אובסיאניקובה לאולפן ללא מפריע. הרי אין מחזה שגרתי מעורכת נכנסת לאולפן במהלך שידור חי עם איזה דף בידה. החישוב שעשתה היה מדויק, ועד שאנשי הביטחון שבכניסה לאולפן קלטו מה מתרחש בפנים, היא קיבלה חמש שניות של אחוזי צפייה שאף איש אופוזיציה לא מעז לפנטז עליהן בחלומותיו הפרועים.

הערוץ הממלכתי הראשון נחשב לערוץ הטלוויזיה הנצפה ברוסיה. כמעט לא קיים בית שבו לא רואים את מהדורת החדשות "ורמיה" (כן כן, גם השם נותר. בשנת 1968 דיווחה "ורמיה" על המבצע המצומצם להצלת צ'כוסלובקיה; בשנת 2022 מדווחת "ורמיה" על מבצע מצומצם להצלת אוקראינה).

ציבור הצופים שלו זכו שבעת הדיסידנטים בכיכר האדומה בשנת 1968, הסתכם בכמה עשרות עוברי אורח, כולל השוטרים שחשו למקום כדי לעצור את העבריינים. אובסיאניקובה הצליחה להעביר את המסר שלה נגד המלחמה באוקראינה ונגד שקרי התקשורת הממלכתית לעשרות מיליוני אזרחים בו־זמנית.

לא כולם קלטו והפנימו, לא כולם גם הסכימו עם מה שאובסיאניקובה הספיקה לצעוק לפני שבמאי המהדורה לחץ על הכפתור ונתן לצופים לראות כתבה מוקלטת במקום השידור מהאולפן. ואף על פי כן, עבור רבים שראו את מרינה ושמעו את דבריה, השידור הזה היה אירוע מדהים ומחזק, שהעניק להם צל של תקווה.

אותם אלפים רבים, או מאות אלפים, או מיליונים, מזדעזעים מהקטסטרופה המתרחשת באוקראינה. בד בבד הם חרדים לעתידם העגום במציאות החדשה של סנקציות, בידוד, צנזורה ומסך הברזל החדש. והנה, בזמן שהם שותקים מפחד, הם גילו פתאום שדעותיהם לגיטימיות ומבוססות. שאישה שהיא בשר מבשרו של הממסד המשקר מעיזה לצעוק את מה שהם חושבים בסתר.

העונש הקל והכמעט מגוחך שקיבלה אובסיאניקובה, אחרי חקירה קשה שנמשכה 14 שעות ברצף, לא צריך להטעות איש. אותו קנס בסך 270 דולר אינו מסמל ריכוך כלשהו בעמדת השלטונות. אובסיאניקובה לא הושלכה לכלא אך ורק משום שהשלטונות לא רצו שתהפוך לז'אן ד'ארק מודרנית, לסמל מחאה אזרחית. הקנס המגוחך בא לגמד את מעשיה ואותה עצמה. להקטין, להגחיך ולמגר את ניסיונות המחאה.

אובסיאניקובה פוטרה, ובעקבותיה החל גל פיטורים שקט בערוצי התעמולה המרכזיים. גל דומם שעליו אזרחי רוסיה כבר לא יעודכנו בשידור חי. כל יתר העיתונאים ששומרים על משרתם ממשיכים לשרת את מכונת הפרופגנדה, שבשונה ממכונות רוסיות אחרות אינה זקוקה לחלקי חילוף תוצרת חו"ל.

"כאשר כל הזוועה הזאת תחלוף מן העולם, ורוסיה תחזור לשפיות, הפגנת היחיד של מרינה אובסיאניקובה תקבל מקום ראוי בספרי ההיסטוריה. השאלה היא מי יזכה לכתוב ולקרוא את אותם הספרים - אנחנו, ילדינו, נכדינו - או שאני אופטימי מדי", אמר לי למחרת האירוע עיתונאי רוסי, שממשיך לעבוד באחד העיתונים במוסקבה. אמר, נאנח ולא הוסיף מילה.

היום אין איש ברוסיה ומחוצה לה שמסוגל לתת תשובה לשאלתו. גם לא האיש שחושש מווירוסים ומחיידקים וממשיך להרקיד את העולם לצלילי פסנתרו.