ההשוואה הנכונה שצריך היה נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי לערוך אתמול במהלך נאומו בפני הכנסת לא הייתה למלחמת העולם השנייה או לשואת יהודי אירופה, אלא למלחמת השחרור שפרצה למחרת הכרזת העצמאות מפיו של דוד בן־גוריון. זה לא 1944, זלנסקי, זה 1948. 

ישראל הצעירה נלחמה על עצמאותה, בדיוק כפי שאוקראינה נלחמת עכשיו על עצמאותה ועל חייה. אז הסתערו על המדינה הצעירה חמישה צבאות סדירים של מדינות ערב, בשיתוף פעולה עם הכנופיות המקומיות. אף מדינה לא שיגרה חיל מצב לטובתנו, למעט זרם קלוש של מתנדבים, יהודים ולא יהודים, שחשו להתייצב למען הצדק. כן, מזכיר מאוד את המצב של אוקראינה היום.

הדמיון בין שתי המלחמות הללו מדהים. אויב עדיף בהרבה, חמוש ומזוין מכף רגל עד ראש, מול אנשים שנלחמים על הבית ועל החיים. כפי שהסבירה בזמנו גולדה מאיר לסנטור אמריקאי צעיר ופרו־ישראלי בשם ג'ו ביידן, אחרי שהביע את דאגתו לגורל ישראל הצעירה: "אל תדאג", אמרה לו גולדה, "יש לנו נשק סודי במאבק שלנו כאן: אין לנו עוד לאן ללכת". 


זלנסקי שגה כשהשתמש בשואה כדי להמחיש את מצבה של אוקראינה, אבל הוא נהנה מנסיבות מקילות. כשאדם נלחם בידיים כמעט חשופות נגד מעצמת־על גרעינית, שמתנפלת עליו בברוטליות, לא מודדים לו שגיאות. הוא עושה מה שאנחנו היינו עושים באותו מצב: מנסה להרעיש ולהחריד ולזעזע בכל מחיר. אגב, גם אנחנו עושים את זה מדי פעם, כשמזכירים שוב ושוב את השואה ומשווים אותה לאיומי ההווה, תוך התעלמות מהעובדה שישראל היא מעצמה אזורית, גרעינית על פי פרסומים זרים, שאין עליה איום קיומי. ועוד משהו: לו היינו עכשיו בשנת 1944, גם זלנסקי היה נלקח ברכבת לתא הגזים, יחד עם מאות אלפי "זכאי חוק השבות" הפזורים באוקראינה.

נשיא אוקראינה, ולדימיר זלנסקי (צילום: Ukrainian Presidential Press Service/Handout via REUTERS)
נשיא אוקראינה, ולדימיר זלנסקי (צילום: Ukrainian Presidential Press Service/Handout via REUTERS)


האם נאומו הפתיע את "מקבלי ההחלטות" בירושלים? לא בטוח. זו לא הפעם הראשונה שהוא מותח ביקורת חריפה על מדינות במהלך נאום בפני הפרלמנט שלהן. כך עשה למשל גם בנאומו מול הבונדסטג הגרמני, וכך עשה במקומות נוספות. "זלנסקי זה זלנסקי", אומרים האומרים בירושלים, ומכילים את הביקורת בחריקת שיניים. לא, הם לא ירימו לו להנחתה נוספת. הם כן ירימו גבה, כי על פי כל המקורות האפשריים מאמצי התיווך של ראש הממשלה בנט נעשו לבקשת האוקראינים, שלא התרעמו ולא ביקשו להפסיק, אלא להפך: ביקשו כל הזמן להגביר מאמץ, "לייצר דינמיקה קמפ־דיווידית", להיות יותר אגרסיביים.


מה יקרה בהמשך? אין לדעת. למלחמה באירופה דינמיקה משלה. פוטין עדיין תקוע, אולי יותר מאי־פעם. זלנסקי עדיין במצוקה. עם כל הגבורה האוקראינית, אין לדעת מתי תתחיל החומה להיסדק מול מכונת המלחמה הרוסית. ישראל לא תיזום מהלכי תיווך, אלא אם כן תיקרא לדגל. זו המדיניות כרגע. שתי השאלות הקריטיות באמת הן מה עושים עם הסנקציות הכלכליות והאוליגרכים, שהופכים את ישראל לעיר מקלט, ומה עם בקשות המצוקה הנואשות של האוקראינים לאספקת קסדות ושכפ"צים.


הנושא הראשון הוא כאב ראש אמיתי. הנושא השני פתיר: שר הביטחון גנץ כבר הורה לבדוק את האפשרות לספק את הקסדות והשכפ"צים ישירות מהתעשייה הצבאית הישראלית, ללא מגע יד צה"לית, ללא הסמל "צ", כאקט הומניטרי נטו. כדאי מאוד להעביר את "הבדיקה" הזו לפעולה מהירה. זה יעזור לכבות את הלהבות, עד הפעם הבאה. האם בשלה השעה להמיר את "המדיניות המדודה" של ישראל עד כה, לטובת התייצבות נחרצת יותר בצד של אוקראינה? יש מצב שכן. הגיע הזמן לשקול את המדיניות הזו מחדש, כי עושה רושם שמיצתה את עצמה.