סרטו האחרון הראוי של כריסטופר נולאן, הבמאי הבריטי מנופח המוניטין והערך העצמי, היה “אינסומניה" עם אל פצ'ינו ורובין וויליאמס ב־2002. זה היה רימייק של סרט נורווגי שהיה טוב יותר, והפעם האחרונה ב־20 שנה שהבנתי מה נולאן רוצה (בערך). בחוגים מסוימים נחשב “ממנטו" לסרט מופתי שאין שני לו.
אותם חוגים שאינם מפסיקים לפרכס את נולאן על הטרילוגיה של “באטמן", שטופלים את הכישלון של “Tenent" האחרון שלו המכונה גם “סרט ברוורס" על קוביד־19 ולא על הקונספציה המקושקשת, ורואים ב"דנקרק" את מה שאין בו. לא שכחתי אחרים כמו “Prestige", שבו ניסה נולאן לשלוף שפנים מכובע, אבל אני במצב רוח מפויס.
אפילו שאלתי את ילדיי שגדלו על נולאן ואני זוכר אותם במעורפל מתפייטים על יכולתו לעוות את הזמן, להניע את העלילה בכיוונים מפתיעים ולהצדיק את עלי השושנים המפוזרים בדרכו - אבל הם לא חזרו אליי. מה שזרק אותם מהיקום הנולני היה “Inception".
משלחות שיצאו לחפש למה התכוון נולאן בנפיחה המוחית ההיא טרם שבו. אני זקן מספיק כדי לא להיכנס למחילות ארנב שאיני שייך בהן. אבל זה סיפור אחר, המעורר חשש גדול ודאגה ממה שמתכוון נולאן לעולל לאחת הדמויות הגדולות ומעשה הבריאה הקטלני של זמננו: כריסטופר נולאן מצלם סרט על רוברט אופנהיימר, אבי פצצת האטום ומי ששם - ומיד התחרט - בידי אמריקה את שתי הפצצות שהכניעו את יפן על ידי השמדת מאות אלפי אזרחים ופגיעה גנטית בצאצאיהם לדורות.
בימים שבהם עושה עצמו ולדימיר פוטין שוקל אופציות גרעיניות ואחרות, חייב פרויקט קולנועי כזה להיות בידיים אחראיות ולא אצל נולאן, שכבר הכריז שהוא מתכוון לספר את ההיסטוריה “מזווית אחרת". קיליאן מרפי, השחקן האירי המגלם את אופנהיימר, אמר בראיון שאינו מתכוון ללמוד את סודות האטום ואת המכניקה של הפצצה.
“אני מעוניין באדם עצמו ומה עשתה בניית הפצצה האטומית לפרט. אין לי היכולת האינטלקטואלית להבין את פיצוח האטום וכדומה, אבל כל הדמויות בסיפור הזה מרתקות". שזה בערך כמו לנסות להבין את טוראי ראיין בלי להתעמק באירוע ההיסטורי הזניח של הפלישה לנורמנדי. שזה נולאן בקליפת גרעין.
פרויקט מנהטן לבניית הפצצה אינו יתום קולנועי וטלוויזיוני. הסדרה “מנהטן", שהוציאה שתי עונות והתמקדה בהיבטים המדעיים, האנושיים והמוסריים בקומונה המדעית שהוקמה בלוס אלמוס, הייתה טובה. פול ניומן המקשיש גילם את לזלי גרובס, הגנרל שניהל את המבצע ב"Fat Man & Little Boy". והיו אחרים שניסו במידות שונות של הצלחה וכישלון לפענח את חידת אופנהיימר בלי להתעלם מהאתגר המדעי.
החדשות הטובות הן שהתסריט של נולאן מבוסס על “American Prometheus", הביוגרפיה הטובה ביותר שנכתבה על אופנהיימר, שאחד ממחבריה, Kai Bird כתב לאחרונה ביוגרפיה מצוינת של ג'ימי קרטר שבה לא פסח על התנכלות יכולתה הגרעינית של ישראל לנשיאותו של קרטר. רתיעתו של נולאן מסיפורים ברצף כרונולוגי מבטיחה שקשוקה אטומית שחבורה גדולה של כוכבי קולנוע מתרוצצים בה בערבוביה.
הספר על אופנהיימר היה אחד הטובים והמהפנטים שקראתי, וזה מעורר אי־נוחות גדולה שמכרה הזהב הסיפורי הזה נחטף על ידי נולאן. קשה יהיה לספר על אופנהיימר ו"מנהטן" מבלי לספר עליהם. הנשיא פרנקלין רוזוולט נתן לגנרל לזלי גרובס, חייל במובן המעומלן והפעלתני של המילה שהתמחה בבנייה ועבודות עפר, הוראה לגייס את מיטב הפיזיקאים, המתמטיקאים והכימאים ולשבת עליהם במלוא כובד משקלו עד שישימו בידו - ויפה שעה אחת קודם - את פצצת האטום הראשונה.
למרות הנטייה לזלזל בראש הקטן שיוחס לו, היה הגנרל גרובס מהחיות האינטליגנטיות הללו שהשורה התחתונה שלהן גדולה מסך כל נתוני הפתיחה שלה. האינסטינקט הבריא של גרובס היה למצוא את המדען האולטימטיבי, האיש בעל תכונות ההוראה הנחשקות ביותר, אחד שנע בקלילות מנוסחאות מתמטיות להבנת הצורך בהקמת מנגנון היררכי הסר למנהיגותו של בעל בית סמכותי.
אדם שמעמדו גבוה בקהילה המדעית, שהייתה מורכבת מאמריקאים מעטים ומערב רב של המוחות הסוערים, ההזויים והיצירתיים ביותר באירופה, שנמלטו מאימת הנאצים. בהחלטה מפתיעה שבני זמנו, כארנסט לורנס המיתולוגי משיקגו, ראו בה סטירת לחי מצלצלת למוניטין שלהם ולכבודם העצמי, בחר גרובס ברוברט אופנהיימר מברקלי.
בראיונות המצולמים המעטים עם אופנהיימר, שמת בגיל 62 ב־18 בפברואר 1967, נחשף הצופה לאינטלקט נדיר החורך את סביבתו באופן שבו נקשרים הרעיונות והמילים בפיו לכדי יצירה מוזיקלית חד־פעמית והמילים מרקדות מעל ראשו כתווים נראים לעין וכל שבא לך לעשות כאשר אתה מאזין לו, זה לקום ולרקוד לצלילם. אופנהיימר ענה לדרישות פתיחה קיצוניות בשאפתנותן. תבונתו ואנושיותו, וכמובן גאונותו, ממלאות בגעגועים עזים למה שיכול היה להיות בעולמנו אילו ניהלו אותו מקצוענים ברמתו האינטלקטואלית והמוסרית ולא אינטלקטים מקריים.
בבוקר גשום ב־16 ביולי 1945, אחרי שהמתקן האטומי שכונה “הגאדג'ט" בפי ממציאיו התפוצץ בהצלחה באלמגורדו בניו מקסיקו וניפק עוצמת הרס שעלתה מאות ואלפי מונים על זו שעליה חלמו בוניו, וכדור אש אימתני הצית את החשיכה ואחר התנשאה מעל המדבר הפטרייה האטומית הראשונה במלוא היקפה המבעית והמדענים נפלו בוכיים איש לזרועות אחיו, היה אופנהיימר הראשון שהבין את אחריותו לשד הקטלני שחילץ מהבקבוק בתהליך בלתי הפיך.
כיצד הפך לשליח השטן שהניח בידי פוליטיקאים ואנשי צבא שלא היו ראויים לאמונו את המתקן הקטלני בתולדות המין האנושי, ומלמל את מילותיו של קרישנה בסנסקריט, אחת השפות שהיה בקיא בהן: “אני המוות, מהרסם של עולמות".
שלושה שבועות לאחר מכן, ב־6 באוגוסט 1945, השליכה אמריקה את פצצת האטום הראשונה על העיר היפנית הירושימה, ושלושה ימים לאחר מכן פצצה נוספת על נגסקי, והביאה את יפן להיכנע ללא תנאים. את הפקודה נתן הארי טרומן, סגן הנשיא שירש את הבית הלבן אחרי מותו של רוזוולט, פוליטיקאי שלא היה מודע עד מותו של הנשיא הנערץ לקיומו של פרויקט “מנהטן".
נשיא שמסכת שיקוליו הנמהרים הובילה לקבלת ההחלטה והותירה עד עצם היום הזה את אמריקה כמדינה היחידה שעשתה שימוש בנשק יום הדין, החלטה הנחשבת לשגויה וללא מוסרית ביותר בתולדות העימותים המזוינים. אל טרומן הזה, שגנב את כידון האש מידה של ההשגחה העליונה, נכנס אופנהיימר אחרי הירושימה, בניסיון יהודי כל כך לפרוק מעט מהאשמה שמיררה את שארית חייו ואמר לו: “אדוני הנשיא, אני מרגיש שיש לי דם על הידיים".
אחרי שהתגבר על ההלם הראשוני שלו, הוציא טרומן מכיסו מטפחת מקופלת ונקייה והגיש אותה לאופנהיימר. “האם תרצה לנגב אותן?", שאל בקול חלול מתדהמה. וזאת על פי הגרסה ההיסטורית המנומסת. על פי גרסאות אחרות, רתח טרומן מזעם, כינה את אופנהיימר “בן זונה יהיר ומתנשא, המתעטף במוסריות צדקנית הגדולה לכאורה ממוסריותם של אחרים, כמוני למשל, ונשמע כמו ליברל שותת דם וקומוניסט". זאת הייתה תחילת סופו של אופנהיימר כאיש שנתן בידה של אמריקה את הנשק שמאחורי עוצמתו המודרנית והמשוכללת היא מסתתרת עד היום.
רוברט דאוני הבן ישחק את לואיס שטראוס, המנהל המייסד של הוועדה לאנרגיה אטומית; מאט דיימון יהיה גנרל גרובס; אמילי בלאנט תהיה קיטי, אשתו הנבגדת לעתים של אופנהיימר. כמו כן משתתפים רמי מאלק, ג'וש הרטנט, ג'ייסון קלארק, מת'יו מודין וחביבו של נולאן קנת' בראנה.
פרטי ההפקה שהחלה בחודש שעבר חסויים, חוץ מהספר זוכה הפוליצר המשמש כמקור לתסריט, וההבנה שאסור לצפות לביו־פיק שגרתי מבמאי שהתמחותו מותחני מדע בדיוני ופסיכודרמות עקומות ומתקדמות בדילוגים בזמן.
המתאבן הראשון מההפקה הוא צילום תקריב רב־הבעה שבו משתדל מרפי להיראות כאופנהיימר, עם מגבעת, הסיגריה הנצחית ועיניים קודחות. אבל עצמות לחיים משויפות ומבט אבוד לא הופכים שחקן אירי למדען יהודי. בהשוואה לתקציב של 225 מיליון דולר שעלה “Tenent", תקציב הפתיחה של “אופנהיימר" הוא 100 מיליון דולר. סרטים קודמים של נולאן עלו בטווח של 150־180 מיליון דולר. הסרט מתוכנן להפצה ביולי 2023. יולי הוא החודש המועדף על נולאן, שבו יש לו היסטוריה של הצלחות קופתיות.
ברצף של מגיפה קטלנית ששבה בגלים ובעיצומה של מלחמה רבת־קורבנות באירופה, קשה לראות כיצד הופך סרט על אבי פצצת האטום ללהיט. כדי לעשות צדק עם אופנהיימר צריך במאי שיודע להישאר נאמן לנרטיב בלי לוותר על היצירתיות. מישהו כמו דיוויד פינצ'ר שבא לספר מחדש את “האזרח קיין". אבל נולאן הוא במאי עם מוטת כנפיים שעוזרת לו לביים את מה שמעניין אותו. אופנהיימר היה נציג בולט ואקטיביסט של הבוהמה השמאלנית ששכנה בלבו של המדע באמריקה בשנות ה־40 וה־50.
למרות מסירותו המוכחת והמתועדת לכל המטרות המוסריות שבהן היה מעורב ושלהן השיא תרומה, כמו מלחמת האזרחים בספרד, התביעה להקמת איגודים מקצועיים באוניברסיטאות ובמכוני המחקר, רצונו לחלוק עם הסובייטים את הידע שנצבר על בניית הפצצה ועוד, לא שמע אופנהיימר על אודות התרסקות הבורסה ב־1929 ולא היה מודע לה אלמלא הקשר הרומנטי שלו עם ג'ין טטלוק.
אהובתו בברקלי וקומוניסטית מעורערת בנפשה שדעכה במהלך השנים לדיכאון קליני שבסופו התאבדה, גם משום שהקשר שלה עם אופנהיימר לא עלה יפה והוא נישא לאחרת. עובדה שלא הפריעה לו לבקר אותה בביתה בברקלי על בסיס קבוע עד מותה ולבלות לילות במחיצתה תחת עינם הפקוחה של אדגר הובר וה־FBI. עד גרובס ואופנהיימר היה מחקר האטום באמריקה מפוזר בין מרכזים לימודיים רבים בערים שונות, מצב שהבטיח חוסר אפקטיביות מוחלט בניסיון לשמור על חשאיות בקהילת מדענים שחלק ניכר מקיומה היה התרברבות קולנית.
היה זה אופנהיימר שלמשפחתו הייתה חוות סוסים בניו מקסיקו שאליה נמלטו מהקיץ הניו יורקי, שקבע שהדרך האופטימלית לנהל את פרויקט “מנהטן" תחת מעטה של חשאיות תהיה בריכוז המדענים בלוס אלמוס, גבעה קירחת בניו מקסיקו שבשיאה תפחה לעיירה קטנה ובה 6,000 תושבים.
גרובס ידע שאופנהיימר הוא האיש שלו. המדען והמורה הגאון שכל תלמידיו העריצו; אישיות אבסטרקטית ללא עצם פרקטית אחת בגופו; גבר רזה וגבוה, שראשו בעננים שהסתירו את עיניו הכחולות החודרות; מעשן כבד שהצית סיגריה בסיגריה; שבימי הפרויקט היה משקלו 60 קילו בלבד; שנישא לקיטי הריסון, קומוניסטית ואלמנתו של מי שנהרג במלחמת האזרחים בספרד.
שאחיו פרנק, פיזיקאי מוכשר גם הוא, היה קומוניסט רשום; זה האיש שניהל את לוס אלמוס וענייניה הסודיים ביותר בלי הסיווג הביטחוני הדרוש, רק משום שהאינסטינקט הבריא של גרובס קבע שהוא מי שיכול לשים בידו של הצבא פצצת אטום לפני שהמלחמה תיגמר. באישיותו הכובשת, סבלנותו וסובלנותו, היה אופנהיימר כליא הברק של חבורת מדענים אגואיסטית ונרגנת, שלמרות חבירתם החד־פעמית למגר את גרמניה הנאצית, לא הראו כל נטייה לוותר על ניכוס קרדיט אישי.
היו שם אנריקו פרמי, הנס בתה, אדוארד טלר, נילס בור, ארנסט לורנס, בוב ווילסון ורבים אחרים. זאת הייתה דרך ארוכה, קשה ועקלקלה שלפעמים היה נדמה שתחמיץ את המלחמה. החששות מה"מתקן" היו כה גדולים, עד שהיו מי שטענו שפיצוצו עלול להצית את האטמוספרה. רוב המדענים שבנו את הפצצה נתנו את דעתם על השימוש בה רק אחרי הניסיון הראשון. העצומות הנאיביות שעליהן חתמו הוכיחו שרובם היו נגד השימוש בה כדי לנצח את האויב האחרון שנותר במערכה: יפן.
נוכח חוסר הפרקטיות של מדעניו שצעקו מה לא ולא הציעו חלופה, היה זה אופנהיימר, מבריק כתמיד, שהציע להזמין את נציגיו הבכירים של הקיסר הירוהיטו לניסוי היחיד של המתקן ולהניח להם להתרשם במו עיניהם ממה שהוא מסוגל לעולל. הצעתו נדחתה כלא ישימה ופייסנית. הלך הרוח מול יפן היה כזה ששום דבר חוץ מניסיון להשמדתה לא נחשב אטרקטיבי.
בערבו של ה־6 באוגוסט עמד אופנהיימר לפני קהל צוהל משמחה באולם גדול בלוס אלמוס ואמר כי צערו היחיד הוא שהפצצה לא הייתה מוכנה בזמן לשימוש נגד גרמניה. חוץ מהחרטה היחידה הזאת הוא נטל חלק בהילולה. האדרנלין נטש אותו למחרת הריסתה של נגסקי. לימים למדה אמריקה על נטייתם המוכחת של אנשי צבא לנפח באופן מלאכותי את מספר האבידות של אמריקה בקרבות.
אף אחד בעמדת סמכות לא עצר לבדוק באופן מעמיק את הקביעה כי הפלישה האמריקאית המתוכננת לאיי יפן ב־1 בנובמבר 1945 תעלה בחייהם של מיליון נערים אמריקאים ותדלג מאי לאי עד הכניעה המרה. מצביא לא אהוד בדרך כלל בשם דאגלס מקארתור הגיש לבית הלבן ב־18 ביוני הערכה כתובה ומנומקת על כך שמספר הנפגעים האמריקאים בשלושת חודשי הלחימה הראשונים יהיה 95 אלף, רק שליש מהם הרוגים.
כאשר מחשבים את הזמן המועט שהיה בידי טרומן מהרגע שבו גילה על קיומו של פרויקט “מנהטן" עד פיצוץ המתקן הראשון באלמגורדו ושלושת השבועות שחלפו מהפיצוץ להפצצה על הירושימה, אי אפשר שלא להתרשם שמדובר בתהליך נמהר, מזורז ומוטה של קבלת ההחלטה הקשה ביותר בתולדות אמריקה ללא התמודדות אמיתית עם הנתונים, אלא על בסיס תחושת בטן וחשש קמאי של פוליטיקאי מקרי לשאת באחריות למותם של רבים.
ב־8 באוגוסט, בין שתי הפצצות, אמורה הייתה ברית המועצות, על פי הסכם עם אמריקה, לפלוש ליפן במלוא עוצמתה ולהכריע את שלושת האיים היפניים הגדולים. ניירות הערכה שהוגשו לטרומן גרסו ש"יפן הייתה נכנעת בסוף 1945 אלמלא פצצות האטום, גם אם הפלישה הסובייטית לא הייתה יוצאת אל הפועל כמתוכנן ואמריקה לא הייתה עושה דבר חוץ מאשר להמשיך בלחימה". ניירות הערכה אחרים הראו בבירור שיפן הייתה סובלת ממספר אבידות דומה ואף גבוה יותר אילו המשיך חיל האוויר האמריקאי להפציץ אותה מדי יום.
אחד המחקרים הדפיניטיביים מהצד היפני, שנערך אחרי המלחמה, סותר אחת לאחת את כל הטענות האמריקאיות המבקשות להצדיק את העיקרון שהניע את אמריקה וששבר את רוחו של אופנהיימר טרם שוועדות חקירה פטריוטיות שללו ממנו את הסיווג הביטחוני שלו בטיעונים מגוחכים הנשמעים היום כמחזה אבסורד. העלבון הבלתי נסלח שהייתה ההתקפה על פרל הרבור התחפר בתודעה האמריקאית והיה אחראי לעקשנותן הרצחנית של שתי המעצמות הצבאיות להילחם זו בזו עד הסוף המר עם סבלנות מעטה בלבד לפתרונות.
נכונותם של מנהיגי יפן לספוג אבידות אזרחיות כבדות פגשה את הנכונות האמריקאית להפציץ אותם עד מוות. עד כדי כך ששר המלחמה האמריקאי סטימסון הפציר בטרומן להפסיק להפציץ מטרות אזרחיות לפני שאמריקה תירשם בהיסטוריה כ"מי שיצאו לה מוניטין רצחניים יותר מאשר של היטלר". הסופר היפני חתן פרס נובל קנזאבורו כתב בספרו "Hiroshima Notes" (1965) כי “מהרגע שבו התפוצצה פצצת האטום הראשונה היא הפכה לסימבול לכל הרשע המאפיין את המין האנושי".
בעיצומו של המשפט ששלל ממנו את עתידו בוועדה לאנרגיה אטומית והטיל צל כבד על הישגיו במלחמה, טען אופנהיימר כי הוא “עדיין איננו מבין מדוע היה צורך להטיל פצצה נוספת על נגסקי". אופנהיימר היה תמים מכדי לראות שיותר מאשר נועדה נגסקי להכניע את יפן, היא נועדה להבהיר לסובייטים, השותפים במלחמה הקרה, את יכולת המהלומה הראשונה שהייתה בידי אמריקה.
חטא ההיבריס של אופנהיימר היה קצר יחסית והיטיב לראות ולתאר אותו ידידו איזידור רבי, שנכח בפיצוץ הניסוי באלמגורדו. רבי אמר כי בדקות הראשונות אחרי ההצלחה צעד אופנהיימר, שכונה אופי בפי חבריו, על סביבותיו כאדם עליון בעיני עצמו, אותו יצור מאולפנת אריסטו, האיש בעל הנשמה היתרה המכיר בעליונותו על פני בני התמותה הרגילים שסבבו אותו ושנדמה היה לרבי כי פסע בחול כשריף וויל קיין מ"בצהרי היום".
איש החוק הבודד החדור צדקנות והמוכן להיהרג עבורה. אבל זו הייתה תחושה זמנית שחלפה ותחתיה צצו דאגה וחרטה: “בנינו נשק נורא ששינה באופן מהותי את טבעו של העולם... דבר שעל פי כל קנה מידה מגלם את הרשע... העלינו לדיון את השאלה אם המדע חיוני או הרסני לאדם".