ביום שבו נוסדה ברית ביטחונית במזרח התיכון, כאן החמאס ממשיך להסית את ערביי ישראל

מידע מועט בלבד דלף מהפסגה המשולשת שהתנהלה השבוע בשארם א־שייח', אבל די במה שאנחנו יודעים כדי לקבוע שנוצר מזרח תיכון חדש. זהו מזרח תיכון שבו מנהיגי מצרים, איחוד האמירויות וישראל, וברקע מנהיגים נוספים, ייסדו את ברית נבגדי ארצות הברית ואירופה. ברית שמניעיה ביטחוניים ביסודם, אבל היא מאיצה שיתוף פעולה כלכלי והופכת לחיבור אמיתי.

זהו חזון שהובטח לנו בעבר, אבל קורם עור וגידים מסיבות הפוכות מאלו שמכרו לנו בהרבה דם וסבל. בניגוד לחזונות העבר, רק האיום המשותף והעוצמה של ישראל הם שמניעים את היחסים המתחממים, בעוד הפלסטינים, שעל פי אסכולת העבר היו המפתח לאוטופיה האזורית, נשארו בחוץ.

שמעון פרס נשא את ססמת המזרח התיכון החדש ב־1993, וזה גם היה שמו של ספר שהוא פרסם. הוא שרטט תמונה של מזרח תיכון ללא מלחמות, שכולו הרמוניה, אושר ועושר. רק שהתפיסה שלו נבנתה על שתי הנחות שהתרסקו מהר מאוד. האחת, שהשלום והשלווה יבואו במקום הכוח והטריטוריה, ושהמפתח להשגת הטוב הזה הוא כניעה ישראלית לפלסטינים – פתרון "הבעיה הפלסטינית".

אחרי שהמרכיב הראשון בחזון, הסכמי אוסלו, התברר כאסון מדמם, באה השנה האחרונה והפכה את הקערה על פיה סופית. הדיווחים שאנחנו מקבלים, בין היתר מהשבוע האחרון בשארם א־שייח', אינם מכילים את גודל הדרמה. למעשה הוקמה ברית הגנה הדדית בין ירושלים הציונית לקהיר, דוחא, מנאמה ואפילו ריאד ורבת עמון. יחסי המסחר והכלכלה הם רק הקינוח. המנה העיקרית והסיבה למסיבה היא התארגנות משותפת מול האיום שמציבה איראן.

אלא שבמקום התפרקות ישראלית משטחי מולדת ומרכיבי עוצמה, מדינות ערב רוצות את ישראל חזקה ככל האפשר. כזו שתספק להם הגנה מפני תוצרי הבגידה האמריקאית והאירופית, שמותירה אותן חשופות לטירוף הרצחני של טהרן. כך, הנופשונים באבו דאבי ושארם הם תוצר של החוסן הישראלי, שרק הוא בונה יחסי שכנות משגשגים.

נושא מרכזי שעמד על הפרק בשיחות השבוע, על פי גורמים בממשלה, הוא ברית הגנה מפני טילים איראניים. הרעיון, על פי הטענה, הוא של ראש הממשלה נפתלי בנט, שמקדם אותו מול השכנים זה מספר חודשים. הכוונה היא ליצור עומק אסטרטגי אזורי, וייתכן כי בעתיד אף לשלב מערכות הגנה ישראליות בגבול איראן ובמפרץ הפרסי, ומשם להגן על הידידים החדשים שלנו ועלינו.

כך תשיג ישראל עומק אסטרטגי שכל כך חסר לה גם בגבולות הנוכחיים, כך נרחיב את היכולות שלנו בגלל החשיבות העצומה של השטח ויכולת התמרון. כל מרכיבי התפיסה הזו הפוכים מעולם ההזיות של שמעון פרס ודומיו.

בד בבד, בשארם א־שייח' ישבו השבוע שלושה מנהיגים שהופקרו על ידי הממשל הדמוקרטי אחוז האמוק לריצוי האייתוללות. שלושה שכועסים על ממשל ביידן ומבינים שהם חייבים לסמוך רק על עצמם ועל איחוד כוחות ביניהם. המנהיגים הערבים לא ניצבו שם לבדם, מאחוריהם עמדו ועודכנו מנהיגים נוספים.

והנה באופן פרדוקסלי, הציר המרכזי של הברית כולה הוא מדינת ישראל. רק ישראל נהנית מכוח צבאי עדיף, לצד עוצמה כלכלית וטכנולוגית אדירה. ומעבר לכך, מדלתות פתוחות שאין לאחרים בארה"ב. את היתרונות האלו מנצל בנט בכישרון רב, לאחר שגם קשר קשרים אישיים מצוינים עם בן זאיד, א־סיסי ואחרים. השליטים הערבים מייחלים שישראל תרכך עמדות אמריקאיות עוינות כלפיהם, אבל מסתפקים בברית הצבאית־כלכלית הנרקמת.

חשוב לשים לב במיוחד ליצירת המזרח התיכון החמים החדש הזה, אף שישראל לא מוותרת על שטחים או עמדות כוח. השכנים משתוקקים עכשיו לקנות מאיתנו מוצרים וטכנולוגיה, דוחפים להגדלת הסחר ההדדי וחולמים על תיירים מארץ הקודש, בניגוד למה שקרה אחרי ההסכמים שנעשו בעבר עם מצרים, ירדן והפלסטינים. אז חתכנו חלקי מולדת והתפרקנו מנכסים, ובתמורה קיבלנו חמיצות וקור במקרה הטוב, וטרור במקרה הרע. הפעם אנחנו משווקים עוצמה ומקבלים שלום. יחי ההבדל הגדול.