הן חזרו. הקורונה וגם ד"ר שרון אלרעי פרייס חזרו לשגרת חיינו, לאחר היעדרות קצרה. כבר היינו בטוחים לרגע שנפטרנו מהן, אבל הן שוב כאן, עם האיומים, האימה, החשש מהבלתי ידוע, תעשיית החיסונים והמטושים, סגירת השמיים והמיליארדים שחותכים זכיינים שהם לא אני – הכל חזר. כרגיל אצל יידעלך, הכל מתחיל ונגמר בכייסף. אז כל מי שירוץ להתחסן יקבל מענק של 100 שקלים. חבל שהשלטון לא היה יצירתי יותר במענק לכל אלה שהתחסנו כבר לפני שלושה חודשים בחיסון הרביעי. כאשר לא קונים סיגריות, 100 שקל זה יופי של כייסף.
הבנאדם מתעטש, אז הוא כבר משוכנע שהוא מגיע לידיים של פרופ' עידית מטות, שבדיוק החליקה ברומבה וצ'ה צ'ה צ'ה בתחרות ריקודים ומגיעה בטירוף למחלקה כדי לחבר אותו לאקמו, כי אין לה סבלנות לאף פציינט שיגיד לה: "גברת דוקטור, בשביל מה למדת 30 שנה? כדי שאנה ארונוב תעיר לך שאת לא מותחת נכון את האצבע המורה? למה לא ענית לה: מתוקה, תתקדמי והיזהרי לא להגיע אליי למחלקה".
אנחנו או־טו־טו באפריל של האביב, היום כבר עברנו לשעון קיץ, אבל בגליל העליון יורד שלג, ובתל אביב הטמפרטורה היא 12 מעלות. התוהו ובוהו הזה מחזיר אותנו לפשט: "רבות מחשבות בלב איש, ועצת השם היא תקום". אבל הדרש גורס ש"היא" בהיפוך אותיות זה ראשי תיבות של "אם ירצה השם". מישהו החליט על תאריך לשעון קיץ. אז מה? אלוהים החליט שעוד מוקדם לו ים/בריכה ותגרות עם כיסאות כתר פלסטיק, אז יהיה שעון קיץ בשלג.
רופא אא"ג שולח אותך למשטח גרון, בדיקה שאתה רגיל לעשות בדצמבר־ינואר, ומסביר לך שסטרפטוקוק יותר מסוכן מקורונה. "בשביל מה אתה צריך שקדים, תסביר לי? בוא נקבע תור לניתוח קטנטן, תיפטר מזה, תקשיב לי". אני מביט בו לתוך העיניים ועונה: "אני לא מוריד כלום. אני קשור לשקדיות שלי, אתה רק רוצה לחתוך כל מה שזז".
מאז שהכרזתי על קרב נגד הסיגריות, אני חסר אנרגיה ואין לי סבלנות לכלום. פעם הייתי נרדם בארבע לפנות בוקר, היום אני נרדם כמו סמרטוט על הספה עוד לפני עשר בלילה. גם כשאני במשרדים שלי, בבתי קפה, אני בעיקר בוהה באנשים ומנסה להבין משפת הגוף שלהם אם טוב להם או רע להם. הרי איזה מחקר דבילי דירג אותנו, תושבי כתריאליבק'ה, במקום התשיעי בעולם בדירוג האושר. נדמה לי שהנתון פורסם ביום שלישי אחה"צ, בדיוק כאשר מחבל ביצע פיגוע טרור בבאר שבע, ורצח שתי נשים ושני גברים שבסה"כ חיו את השגרה שלהם.
אנשי זק"א עוד לא ניקו את הזירה מדם החללים, אבל מירי "המחוננת" רגב הזדרזה לקבוע מי אשם באסון הנורא. "פיגוע רצחני, שמוכיח את רפיסות הממשלה הזאת ואובדן המשילות בנגב". המציאות שלפיה הגב' רגב הגיעה לדרגת תא"ל כדוברת צה"ל אינה נתפסת כאשר בודקים את העובדות. הממשלה הרופסת הזו מכהנת פחות מעשרה חודשים. מפלגת הליכוד של מירי שלטה ב־12 השנים לפני. איך הייתה המשילות בנגב באותם ימים?
אבל מנגד מגיע עמר בר־לב, השר לבט"פ שלנו, ובלוויה של אחד מקורבנות הפיגוע הרצחני מבטיח למצות את הדין עם הרוצח, שנורה בידי אזרח בזירה. זו באמת תמצית ההזיה. אם האיש לא טוב בטקסים כלשהם, למה לשלוח אותו? הוא בתפקיד רק כדי שנדע שיש שר בתפקיד. אני מקווה שהכוחות שכפופים לו, כמו המפכ"ל ומפקד ימ"מ למשל, הרבה יותר ערניים ממנו. מסכן, הוא נרדם בעמידה. אולי יש לו אוסטאופורוזיס? שיבדוק את עצמו, יראה אם לא חסר לו ויטמין D או ברזל, אבל דחילק, עמר, די עם להתאמץ להיות פתט בכל הזדמנות ציבורית.
ביום שישי שעבר הלך לעולמו "שר התורה", מרן חיים קנייבסקי ז"ל. אומרים עליו שהיה צדיק גדול, צנוע ועניו. מעולם לא דרש תפקיד ציבורי על כל הכיבודים הנספחים, ושמר על אורח חיים של אברך, עד נשימתו האחרונה.
השלטון החילוני עשה כל שניתן כדי להקל על החברה החרדית האבלה, שרצתה להגיע ללוויה. באמת ששמחתי על כך, משום צדיקותו של המנוח. אבל נמלאתי פליאה על שרת התחבורה מרב מיכאלי, שהודיעה למוישה גפני: הרכבות במוצ"ש מירושלים לבני ברק יעבדו מחצות עד ל־5:30 ביום ראשון, ומשם יעבוד מערך שאטלים. זו אכן פעולה נדרשת, אבל היא נדרשת גם באירועי תרבות וספורט מירושלים לת"א וחיפה, וכמובן גם לבאר שבע וכרמיאל.
אז מדוע אין רכבות זמינות לנוסעים, ובכלל תחבורה ציבורית בלילות, כמקובל בכל מדינה נורמלית בעולם? אולי כי אנחנו לא נורמליים, ומגלים טיפה אנושיות רק בטרגדיות.
מנהל התיכונט רם כהן לא היה אמפתי כמוני לשיבושים בשיגרע. הוא פרסם במוצ"ש איגרת להורי התלמידים: "מחר, יום ראשון, נלמד כרגיל. מורים רבים מגיעים דרך כבישים: 4, 5 ו־1 וכבישים אחרים, ולא יוכלו להגיע לעבודתם בבית הספר, בגלל הלווייתו של שר התורה הרב קנייבסקי. כשהילדים שלנו מקדישים 3־2 שנים מחייהם להגנת המדינה, תלמידיו של קנייבסקי, הזרם הליטאי, לא מכירים במדינה ובוודאי לא משרתים בצבא של המדינה הציונית.
לרגל הלוויה, מוסדות חינוך ממלכתי, כולל גני ילדים, נסגרים, ובתי הספר עוברים ללמד באמצעות זום. חצי מהמשק בגוש דן מושבת. אז דרישת שלום לשוחרי המדינה החילונית, ליברלית וחופשית". אני מעריך את כישוריו וניסיונו של רם כהן בתחום החינוך. אני גם מסכים עם חלק מדעותיו. אבל בניגוד אליו, איני מגדיר מי ליברל ומי חופשי. כהן מגדיר את עצמו כשמאל, זו זכותו המלאה, אבל לא בשיקולים של הַעסקה למשל. גם מורה מתנחל/ת יכול/ה לעבוד בתיכונט, באותה הצלחה של מורה שמאלן כלשהו שהשתמט משירות צבאי.
עוד טיפוס שבא לעשות לנו כאן סדר הוא נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי, שהכניס את עצמו ואת עמו לעימות עם קומראד פוטינא, ועכשיו דורש מכולם שת"פ מלא. טוב, לא מכולם הוא דורש. עם הגרמנים למשל הוא מאוד זהיר וזעיר בדרישות.
אישית לא אהבתי את הדרישה שלו מאיתנו אזרחי מדינת ישראל לתת תשובות לו ולאוקראינים בכלל. ולו רק משום שהוא משכתב את ההיסטוריה כשהוא אומר "לפני 80 שנה הצלנו יהודים". אולי באמת ניצלו כמה, אבל 1.2 מיליון יהודים נטבחו בידי משת"פים אוקראינים עם הנאצים. גם הזלזול שלו בסיוע הישראלי מביך לפי כל קנה מידה. אבל לפי ההיסטוריה של המשפחה שלי, אין לי שום ציפיות מאוקראינים. את מה שהם עשו - טוב, כולם יודעים.
אגב הסיוע לאוקראינה - קליטת העולים והפליטים בשנה זו תסתכם בכ־4.5 מיליארד שקל. וכפי שהסביר לנו שר האוצר ליברמן, יהיה קיצוץ רוחבי בכל משרדי הממשלה כדי לממן את העלויות האלה. אז מביטחון, חינוך ובט"פ לא ייקחו כסף. אולי גם לא ממשרד הבריאות, אבל תקציב סל תרופות הרי לא יגדל, נקווה שלא יקטן. הישראלי הממוצע מאוד אוהב להיראות טוב והומני בעיני הגוי, עד שהגזירות פוגעות בו. אז נחכה קצת להפגנות ולצרחות באגם הדרעק, כאשר יתבררו הקיצוצים. להיות הומני עולה כסף, רבותיי.
בספורט שלנו, שמתחפש מדי פעם למקצועני, יש גם רעה חולה שנקראת "הרשות לבקרת תקציבים". תפקיד הרשות, שברוב המקרים כוללת שניים־שלושה עובדים כולל רו"ח, הוא לפקח על תקציבי הקבוצות בליגות המקצועניות, למנוע קריסה כלכלית ולהבטיח עד כמה שניתן את זכויות העובדים בכל מועדון בליגות אלה.
אבל יש בעיה קלה. בהתאחדויות הספורט מכהנים ראשי ובעלי קבוצות שהרשות לא כל כך מעניינת אותם, והם עושים מה שבראש שלהם. השבוע התפרסם כתב תביעה בבית משפט השלום בתל אביב של יניב בורגר, מאמן כדורסל, נגד איגוד הכדורסל, בגלל הלנת שכר בסך 354 אלף שקל. המוסד לבוררות באיגוד הכדורסל חייב את אליצור נתניה, שהעסיקה את המאמן, לשלם את כל שכרו, אבל המועדון סירב. הקטע של הבוררות המוסכמת באיגודי הספורט הוא בדיחה עצובה.
היחידים שבאמת מרוויחים מהבוררות הם הבוררים, רשימת פינגווינים מומלצת שלעולם לא מפסידים שקל, וכמובן האיגודים וההתאחדויות, שגובים אגרות על כל בוררות, הליך שנמשך ברוב המקרים שנה ואף יותר.
התביעה של בורגר מתייחסת לשנת 2014. לאחר שלא קיבל את שכרו, פנה לבוררות בידיעה שנתניה הפקידה המחאות בסך מיליון שקל כבטוחות לשכר השחקנים והצוות המקצועי. הוא זכה בבוררות אחרי הליך שנמשך כשנה, אבל אז התברר שהנהלת המועדון, בראשות צביקה ליבר, ביטלה את ההמחאות וכך לא היו בטוחות כדי לשלם.
כאשר פנה המאמן לבורר עו"ד א. הדסי כדי לקבל את פס"ד הבוררות, נודע לו שאליצור נתניה לא מוכנה לשלם את חלקה בהוצאות הבוררות. אבל היועמ"ש של איגוד הכדורסל דאז אילצה את צביקה ליבר מנתניה לשלם מכיסו את הוצאות שכ"ט הבורר. כי פינגווין דואג לפינגווין, קודם כל ולפני הכל.
בורגר לא ויתר, פנה לביה"ד לעבודה, שוב זכה בתביעה, אבל שוב איגוד הכדורסל השליך אותו לכל עבר, והוא לא ראה לירה סורית דפוקה. איגוד הכדורסל מסר בתגובה: "האיגוד, באמצעות הבקרה התקציבית, עשה ככל שניתן כדי שהמאמן יקבל את שכרו. אולם לצערנו לא ניתן היה לגבות אותם. אנו מאמינים שבית המשפט יקבל את ההחלטה הנכונה".
אין שום נתון אמיתי בתגובת איגוד הכדורסל. אליצור נתניה עדיין משחקת בליגה כאילו מקצוענית, והאיגוד לא נקט שום פעולה כגון הפסקת פעילות כדי לשלם את פסקי הדין של המאמן. אבל הפרטייה הכי גדולה בסיפור שמורה לצביקה ליבר, שהיה הבוס של אליצור נתניה וחבר הנהלת איגוד הכדורסל. הוא הנתבע מס' 2 בכתב התביעה. כאשר שאלתי אותו מה הקטע, מדוע לא משלמים, הוא ענה: "לא זכור לי בכלל שהוא עבד בשבילי".
כך מנהלים ספורט בישראל. יש מינהלות שמתפקדות כמו דוכן סידקית בשוק של ג'יבוטי. יש איגודים והתאחדויות שמלאים באינטרסנטים שמשחקים משחק כפול: הם גם נבחרי ציבור וגם חברי דרעקטוריונים במינהלות, כבעלי קבוצות. יש כאן ניגוד עניינים מובהק. כל יום שיאח"ה ורשם העמותות והתאגידים לא פותחים בחקירה נגד הפעילות הזו, שמשחיתה את הספורט בישראל, הוא עוד יום שהורס כל יסוד של אמת בפיקציה הזו שקרויה ספורט ישראלי.