אם תשאלו הורים מה הם מאחלים לילדיהם, רובם היו מבקשים שהם יהיו בעלי מנת משכל גבוהה. בחברה המערבית ישנה הנחה שאינטליגנציה היא ערובה להישגים ולהצלחה, אך בפועל, כאשר אנו בוחנים את האנשים המצליחים ביותר בשלל תחומים, רבים מהם לא מדורגים גבוה במדד האיי־קיו. אם כך, מה כן יכול לנבא הצלחה בחיים?

נקפוץ לרגע לשנות ה־70: פסיכולוג בשם וולטר מישל הזמין קבוצה של ילדים בני 4 למעבדה שניהל באוניברסיטת סטנפורד, ושאל אותם שאלה פשוטה: "האם את/ה אוהב/ת מרשמלו?". כצפוי, התשובה הייתה תמיד חיובית. חשוב להבין שממתקים לא היו אז בשפע, ועבור הילדים מרשמלו נחשב לתגמול משמעותי ביותר (כיום הערך שלו בעיני הילדים היה יורד: בניסוי שבו התבקשו ילדים לבחור בין ממתק לבין הסלולרי, רובם בחרו בנייד. כך שערך התגמול עבורנו משתנה עם הזמן).

לאחר שענו בחיוב, הציעה עוזרת המחקר לילדים לאכול חתיכה אחת של מרשמלו עכשיו, או לחלופין לחכות כמה דקות עד שתסיים כמה סידורים מחוץ לחדר, וכשתשוב יוכלו לקבל שתי חתיכות. כל הילדים בחרו לחכות. לפני שיצאה מהחדר, אמרה עוזרת המחקר לכל ילד שאם הוא מרגיש שהוא אינו מסוגל להתאפק, שיצלצל בפעמון.

היא תשוב מיד והוא יוכל לאכול את המרשמלו, אבל יוותר על האפשרות לקבל אחד נוסף. ילדים בודדים הצליחו להתאפק 15 דקות. רובם חיכו פחות מדקה לפני שצלצלו בפעמון. אחרים פשוט אכלו את המרשמלו ואפילו לא טרחו לצלצל.

כעת בואו ננסה להבין מה קורה במוחם של הילדים בזמן שהם יושבים שם בחדר מול המרשמלו. במוח שלנו קיימות שתי מערכות שונות לקבלת החלטות. מערכת רגשית שמונעת מדחפים, ומערכת שכלתנית־רציונלית, שאחראית על דחיית סיפוקים וחשיבה לטווח ארוך. המערכת שאחראית על תשוקות ודחפים היא "המערכת החמה". היא תוביל אותנו להעדיף גלידה על פני סלרי, להגביר את הדופק למראה בחורה יפה ולגלול באינסטגרם במקום ללמוד למבחן. תפקידה להצית תגובות אוטומטיות כמו לרצות מרשמלו כאן ועכשיו.

מי שאמור לסייע לנו לשלוט במערכת הוא אזור במוח הנקרא הקורטקס הפרה־פרונטלי, הקשור בוויסות דחפים, דחיית סיפוקים ותכנון לטווח ארוך. לעומת מערכת הריגושים המיידיים, שמלווה אותנו מהיום הראשון לחיינו, האזור הקר, הרציונלי, מתחיל את התפתחותו רק בסביבות גיל 4. בעוד התהליך הרגשי גורם לנו לפעול למילוי הדחף באופן מיידי, המערכת הקרה מאפשרת לנו לעתים להתעלות מעל הרגש, הדחפים והאינסטינקטים. בין שני סוגי החשיבה, הרגשי והרציונלי, שורר מאבק איתנים, המאבק בין ההיגיון לרגש.

כאשר הילדים יושבים בחדר, התנהגותם תוכרע על ידי חוזק המערכת השכלתנית. מי שיכול לווסת את הדחף יזכה בשתי חתיכות מרשמלו, ומי שהמערכת הרגשית שולטת בהתנהגותו – לא יצליח להתאפק. זוהי גם אותה מערכת שאחראית לכך שילדים זורקים את עצמם על הרצפה בסופר כשלא קונים להם את המילקי שרצו.

ולאחר שהבנו את המאבק בין המערכות, הגענו לשאלה המשמעותית ביותר: מה הקשר ביניהן לבין הצלחה בחיים? הגענו ל־1985, ובני ה־4 כבר עומדים לסיים תיכון. במהלך ארוחת ערב עם בתו, שהייתה אחת הנבדקות בניסוי, וולטר מישל מתעניין בחבריה ללימודים שהשתתפו במבחן המרשמלו. בעוד היא עונה הוא מתחיל לחשוב שאולי יש קשר בין ביצועיהם במבחן המרשמלו והישגיהם כיום, ומחליט לייצר פרופיל אישיותי מקיף עבור כל נבדק.

ניתוח הפרופילים העלה מתאם גבוה בין התנהגותו של בן ה־4 לבין התנהגותו כמתבגר. הילדים שצלצלו בפעמון סבלו מבעיות התנהגות רבות בבגרותם: התקשו להתמודד עם מצבי לחץ, קיבלו ציונים נמוכים יותר ונטו להשתמש בסמים, לצרוך אלכוהול ולהיות מעורבים באלימות. ציוניהם בבחינה הפסיכומטרית היו נמוכים ב־210 נקודות בממוצע לעומת ציוניהם של אלו שגילו איפוק. למעשה, נמצא כי מבחן המרשמלו ניבא את ציוניהם בשנה הראשונה באוניברסיטה באופן מדויק יותר משניבאו אותם מבחני איי־קיו.

צנונית או עוגייה
אינטליגנציה יכולה לנבא הצלחה בחיים באופן חלקי בלבד. המנבא הטוב ביותר של הישגים הוא היכולת לוויסות עצמי. אותה יכולת שמאפשרת לנו להתעלם מהסחות בזמן לימוד למבחן, לקום בחמש בבוקר לריצה, או להזמין סלט פירות בזמן שכולם אוכלים קצפת. כולנו מונעים על ידי דחפים, אבל חלקנו בוחרים להתגבר עליהם ולשלוט בהם.

בסריקות מוח נמצא כי אצל נבדקים שלא הצליחו להתאפק נרשמה פעילות רבה יותר במערכת הרגשית, המעורבת בסיפוק צרכים מיידי, ואילו אצל אלו שהצליחו להתאפק נרשמה פעילות ערה באזור הקורטקס הפרה־ פרונטלי, האחראי על שליטה בדחפים. אלה היו הילדים שהצליחו להסיח את דעתם מהממתק.

מחקרים שבחנו ילדים שאובחנו כבעלי הפרעת קשב וריכוז המלווה בהיפראקטיביות (ADHD) מוכיחים גם הם את הקשר בין יכולת פרונטלית ליכולת לרסן דחפים רגשיים. כאשר אין לנו היכולת הזו, הסחות דעת חסרות חשיבות הופכות למטרד של ממש. עד הניסוי של מישל, הטענה הייתה שהיכולת לוויסות עצמי היא תכונה מולדת, והטענה לא עוררה סקרנות אקדמית רבה.

השערה נוספת שנשמעה מעת לעת הייתה שמדובר בשאלה של אנרגיה ומשאבים מנטליים זמינים. אם "בזבזנו" את המשאבים האלה, למשל, על פתרון בעיה מתמטית מורכבת, לא תהיה לנו סבלנות לבן ה־4 שצורח מהסלון שבא לו עוד שוקולד, או לעמוד בהחלטתנו לאכול סלט במקום לסיים את שאריות הפיצה.

מי שהחליט לבחון אם ויסות עצמי הוא יכולת מולדת היה חוקר בשם רוי באומייסטר. הוא ועמיתיו ביקשו מסטודנטים לוותר על ארוחת צהריים והכניסו אותם לחדר המדיף ריח עוגיות שזה עתה יצאו מהתנור. בפניהם הונחו שתי קערות, האחת מכילה עוגיות שוקולד צ׳יפס והשנייה צנוניות. מחצית מהסטודנטים הונחו להתעלם מהצנוניות ולאכול רק עוגיות, והשאר הונחו להתעלם מהעוגיות ולאכול כאוות נפשם מהצנוניות. אוכלי הצנוניות נראו מיוסרים, אך אף אחד מהם לא אכל מהעוגיות.

בשלב השני של הניסוי התבקשו הסטודנטים משתי הקבוצות לשרטט צורה גיאומטרית בלי לחזור על אותו קו פעמיים. אלא שהחידה לא הייתה פתירה, ונדרש כוח רצון רב כדי להתמיד במשימה על אף הניסיונות הכושלים החוזרים ונשנים. אוכלי העוגיות, עם מאגרים מלאים בכוח רצון, ניסו שוב ושוב להשלים את המשימה, גם לאחר שהנסיין הודה להם וביקש שיעזבו.

הם התמידו בניסיונות 19 דקות בממוצע יותר מאוכלי הצנוניות, שעשו את המינימום האפשרי. הם כילו את כל שליטתם העצמית, ולא הצליחו למצוא את האנרגיה הנדרשת למשימה תובענית נוספת. אחד הסטודנטים אמר לנסיין שתחום הפסיכולוגיה מטופש ושניסויים בפסיכולוגיה הם בזבוז זמן מוחלט.

אם שליטה עצמית היא כישרון, היינו מצפים לביצועים דומים בשתי המשימות. לעומת זאת אנרגיה, המסופקת למחזור הדם בדמות גלוקוז, מתכלה ממשימה למשימה. לכן כאשר אנו עייפים, רעבים או עצובים, אנחנו נוטים להתפתות בקלות. מבחן המרשמלו מותיר אותנו עם שתי תובנות משמעותיות. הראשונה היא שהרבה יותר חשוב שהילד שלנו יהיה מצויד בנחישות ובמשמעת עצמית (Grit) מאשר באינטליגנציה. התובנה היותר משמעותית היא שנחישות היא יכולת שניתנת לאימוץ ולמידה.

לכן אחד הדברים החשובים ביותר שאנחנו יכולים לעשות עבור ילדינו הוא ללמד אותם להיכשל ולחזור לעמוד על הרגליים, להתמודד עם הדחפים והסיפוקים, ובעיקר, ללמד אותם שיש להם יכולת שליטה במצב. ברגע שהם ילמדו שהם מסוגלים להתאפק, הם יקבלו תחושת מסוגלות עצמית שתצייד אותם במוטיבציה לאתגר הבא.

הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה.