ממשלה ועם שמוכנים להילחם ברצועה, בגדה, בסוריה, בלבנון ובאיראן צריכים לדעת לספוג בלי להידרדר לפאניקה. או לוותר על כמה מלחמות מיותרות. פסגת שדה בוקר, כמו פסגת שארם א־שייח', הייתה תעתוע של פטה מורגנה ופוטו אופורטיוניטי שהמריאו עם בשורת חזית הגנה משותפת נגד איראן, והסתיימו בהתרסקות על קרקע המציאות. קרה שם מה שכל אדם סביר הבין מזמן: זה לא איראן, טמבל, זו פלסטין. אני לא מאמין לדיווחים על מרכזיותה של איראן בדיונים פנימיים. הכתבים שדיווחו על הוועידה אוכלים מכף ידם של "גורמים בכירים". אני בהחלט יודע מה שרי החוץ אמרו בגלוי וכולם כאיש אחד: לכו למו"מ עם הפלסטינים.
פרטים מיד, אבל קודם כל כמה שאלות: האם חתן המסיבה, יאיר לפיד, הבין מלכתחילה ששרי החוץ יחליפו את הדיסקט האיראני בדיסקט הפלסטיני? אם לפיד לא ידע לאן נושבת הרוח, אזי מדובר בטעות של טירון מדיני שגרמה לאחד האירועים המכוננים והחיוביים ביותר ביחסי ישראל והפלסטינים. אם ידע, האם דיווח ו/או סיכם עם בנט? אני מתקשה לפענח מדבריו האם ומה ידע: "המפגש הזה בינינו", התפייט לפיד, "הוא משהו שאנשים חשבו שאי אפשר להאמין שיקרה, שאי אפשר היה לחזות שהוא יקרה. הם טעו… הוא קרה מפני שזה החזון שהצבנו לעתיד האזור שלנו". זה נשמע כמו תחילתה של ידידות נפלאה בין ישראל לפלסטינים או שאולי הגזמה פראית של פוליטיקאי שמבחינתו עצם המפגש הוא האירוע. "אנחנו פותחים היום דלת בפני עמי האזור, כולל הפלסטינים", המשיך לפיד, "כדי להציע להם להחליף את דרך הטרור וההרס ולחלוק איתנו עתיד של קדמה והצלחה". בראבו.
עכשיו שאלה קצת חטטנית: האם לפיד, שאולי כן ידע או הבין לאן נושבת הרוח, דיווח לבנט, גם הוא טירון מדיני, שאיראן אאוט ופלסטין אין? ואם שניהם היו מודעים לתוצאה הסופית של הוועידה, השאלה היא לאן הם הולכים מכאן והאם ביחד או לחוד. סביר להניח ששניהם, ובייחוד בנט, ינסו להעלים ולהתעלם מהכורח לעשות מעשה בעקבות ההכרזות הפרו־פלסטיניות של שרי החוץ. בנט חייב לרצות את הבייס שלו כדי להישרד פוליטית, ולפיד לא ישבור את הכלים בנסיעה לרמאללה.
אגב, בסיכומים נאמר שהוועידה במתכונת שרי חוץ תתכנס על בסיס קבוע. זה לא יקרה. מדוע? מצ"ב דבריהם של כמה מן הדוברים: שר החוץ של בחריין אמר כי "הסכמי השלום שנעשו לא מהווים תחליף לתהליך עם הפלסטינים", וכי "בחריין קוראת למשתתפות בפסגה לפעול כדי למצוא פתרון למדינה הפלסטינית לטובת הביטחון של שני הצדדים". שר החוץ של מצרים אמר כי הם הדגישו בפסגה "את החשיבות של קידום תהליך השלום בין הישראלים לפלסטינים, בייחוד את קידום פתרון שתי המדינות". מזכיר המדינה האמריקאי נועד לפני שדה בוקר ברמאללה עם אבו מאזן, שמצדו נועד עם עבדאללה מלך ירדן כדי לתקף את הצהרות התמיכה של שרי החוץ בקייס הפלסטיני.
העניין הבעייתי בכל האירוע הבאמת משמח הזה הוא שמדיניות החוץ של מדינת ישראל, מבחינת בנט ולפיד, הפכה להיות מנוף פנימפוליטי לצורכי חיזוק מעמדם האלקטורלי: אם נתניהו מתהלך בין שועי עולם כשווה בין שווים, אנחנו שווים יותר. בנט לא הבין שבתיווך בין רוסיה לאוקראינה הוא הנער השליח של פוטין. ולפיד, הפעם בהנחה שלא ידע על התפנית הפלסטינית, לא דיווח לבנט ולא תחמן אותו. מבולבלים? שני אלה יותר. לפיד הסתובב במלון מחויך על גבול הזחיחות בעוד חבורה ערמומית של ערבים מתוחכמים סובבה בלחש את החנון הצפונבוני לכיוון הרצוי. להם ולנו. האם הערביות המתונות האלה ילחצו עלינו בכיוון? לא. אבל הן יהיו במקום הנכון כאשר ייווצרו הנסיבות הנכונות.
האקזיט של בנט
בחזרה לבנט ולפיד: אם אני מבין נכון כיצד מתנהלת מערכת רצינית לקראת ותוך כדי ועידה מעין זו, מדובר קודם כל בעבודת מטה. עושים הערכות מצב ומנהלים גישושים מוקדמים אפילו ישירים, איפה עומדים האורחים ומה המארח מצפה מהם. יש דיווחים שלפיד שלף וירה מן המותן את מסיבת ההפתעה הזו רק לפני כמה ימים. בנוסף: בעיית הבעיות הייתה שגם לפיד וגם בנט האמינו ושיננו את ההפחדות הרפטטיביות בדבר הסכנה האיראנית המאיימת על המפרציות, על העולם הסוני ועל העולם בכלל, כאילו ארה"ב לא עומדת לחתום בקרוב על הסדר גרעין שישנה את כללי המשחק.
שניהם קנו את מורשת הקרב הדמגוגית של נתניהו, ואני מניח שהם חשבו: אם זה הצליח לביבי, זה יצליח גם לנו. הרי כל אדם סביר שמע בזמן אמת, כבר בחתימת הסכמי אברהם, שכל המעורבים למעט נתניהו חוזרים ואומרים גבולות 67' וירושלים המזרחית פלסטינית, כלומר ערבית. נתניהו הצליח להעלים את החלק הזה, ועכשיו בא בלינקן ואומר דברים ברורים: "הסכמי אברהם אינם תחליף להתקדמות בין הפלסטינים והישראלים…".
וכמיטב מורשת נתניהו גם עכשיו תדרכו גורמים בכירים את התקשורת, ש"דיווחה" לקראת פסגת שדה בוקר: איראן אין והפלסטינים אאוט. אוהד חמו, מהטובים שבחבורה, מסביר ש"אבו מאזן הוא תרנגול זקן ומרוט, והבעיה הפלסטינית נדחקה הצדה". אין טעם אפילו לחזור על דברי "גורם בכיר" שקשקש על "'ארכיטקטורת ביטחון אזורית' נגד איראן, שנועדה לייצר פתרונות הרתעה מול האיומים הקיימים באוויר ובים". כאילו מה המשמעות? שאנחנו נגן על סעודיה מפני טילי שיוט שהאיראנים סיפקו לחות'ים והם מבעירים מתקני נפט כחלק ממלחמת תימן? עד היום אני מקווה שלא היינו שותפים למלחמה המטופשת והאכזרית הזאת, שתחילה נטלו בה חלק סעודיה, האמריקאים והאמירויות. בן זאיד האמירותי הסתלק ראשון, האמריקאים אחריו, וכיום נשאר שם בן סלמן הסעודי.
עד כאן כרגיל צחוקים על פוליטיקאים פזיזי לשון, גנרלים פזיזי הדק וקיטורים על תקשורת שוטה ומשוטה. מכאן ואילך השאלה החשובה שבנט ולפיד חייבים לשאול את עצמם היא: אוקיי, הבנו, עכשיו מה הלאה. בנט הוא הנפגע העיקרי מההרעשה הפלסטינית של סוללת שרי החוץ. מבחינתו אימוץ הנרטיב של ועידת שדה בוקר הוא גט כריתות סופי בינו לבין האגף הימני באופוזיציה, שחלקו לפחות הוא קהל היעד שלו. יש להניח שינסה לשכוח ולהשכיח את סיכומי הוועידה. אני מקווה שזה לא ילך לו, אבל אין לו ברירה אם הוא רוצה להישרד פוליטית.
ואולי, אם אין לבנט מודיעין אמין על פוטנציאל אלקטורלי אמיתי בימין, הוא עשוי ללכת על שינוי מדיני־ביטחוני־חברתי אמיתי. לפחות ייפול על חרבו שלו ולא יטבע במדמנת האפסיים הרעילים של הימין הביביסטי כהניסטי. והכי חשוב: בשום פנים ואופן שלא יפסיק להאמין בהשם יתברך, בסיבוב הבחירות הבא הוא יהיה זקוק לו יותר מתמיד.