ביום שלישי בערב, עם הגיע הידיעות על זהות המחבל שביצע את הפיגוע בבני ברק, הוציא עטה אבו רמילה, מזכ"ל ארגון פת"ח בג'נין, הודעת שמחה ולקיחת אחריות בשם התנועה בעיר: "הוכחנו שפת"ח יודע לבצע פיגועים איכותיים", הוא התפאר. בד בבד, לרחובות ג'נין פרצו מאות חמושים של הרשות הפלסטינית, משולהבים מאושר, כאשר ליד הבית של המחבל בכפר יעבד התחוללה הילולה נוספת עם דגלי פת"ח.
ראש הארגון באזור שיבח את הרוצח כך: "הוא גיבור שהרג חמישה ציונים, הוא איש פת"ח. כשהפת"ח מבצע פיגועים, הוא מבצע פיגועים". בד בבד הופצו תשבחות של תומכי הרשות ברשתות, בין היתר הועלתה כרזה של פת"ח ובה תמונה גדולה של המחבל, לצד סמל הרובים ואדמת "פלסטין", וכמובן – תמונות של אבו עמאר ואבו מאזן.
לשמע הידיעות מבני ברק מיהרו שלוחיו של בני גנץ להפעיל לחץ כבד על בני טיפוחיו – מחמוד עבאס ובכיריו, כדי לחלץ, לשם שינוי, גינוי לטבח שביצע אחד משלהם. הלחץ, לכאורה, הצליח, עם פרסום הודעה רפה המגנה "הרג אזרחים ישראלים ופלסטינים וכל מעשה של אלימות". אבל בד בבד, שלוחי הראיס המשיכו, כרגיל, להסית נגדנו ולהעליל עלילות שמובילות לפיגועים. כצפוי, אבו מאזן לא עשה דבר נגד בכירי פת"ח שלקחו אחריות ושיבחו את הרוצח.
בה בעת המשיכו אנשיו של הראיס לבנות את המוטיבציה והדחף לפעולות הטרור הבאות. מחמוד אל הבש, הקאדי הראשי של הרשות הפלסטינית ויועצו של אבו מאזן, הזהיר בימים האחרונים כי "ישראל מתכננת פשעים נגד מסגד אל־אקצא במהלך הרמדאן". שר הדתות הפלסטיני חאזם אבו בכר טען השבוע שישראל מנסה לייהד את ירושלים ומבצעת פשעים נגד אל־אקצא ומערת המכפלה. הכל על פי הרפרטואר הקבוע של הרשות, שבונה הצדקה לטרור נגד ישראל.
המילה, כידוע, היא המכוונת את הרובה. כך, המשחק הכפול של הפרטנרים מימי אוסלו נמשך במלוא עוזו, כאשר הפעם מוביל את ההכחשה וההונאה העצמית בני גנץ, רק שהוא מכהן תחת מנהיג ימינה נפתלי בנט, שלא יכול לברוח מאחריות.
תירוצים לאומללות
הפיגוע בבני ברק ניפץ את הקונספציה ששימשה לתירוץ הפיגועים של באר שבע וחדרה. כמה שמענו על התעוררות תאי דאע"ש רדומים, כסיבה לגל שפרץ לו משום מקום. כך ניסתה ההנהגה הביטחונית לברוח מלהביט בפני המציאות ולהסיק את המסקנות המתחייבות. מסרבת להכיר בכך ששום דבר לא התחיל בבאר שבע ולא הסתיים בחדרה. הכל קיים ונוכח כמעט יום־יום בירושלים וביו"ש – ניסיונות דקירה, ירי, אבנים ובקבוקי תבערה שפשוט, משום מה, לא נחשבים.
לקונספציה האומללה הזו התווסף עוד נדבך, מבית השר לביטחון הפנים הישראלי ושר החוץ האמריקאי, והוא "אלימות המתנחלים". מדובר בעלילת דם, לא פחות מכך, שכבר הגיעה לממדי דיבה והסתה. בד בבד הומצא דמון הרמדאן, כאילו משהו בצום המוסלמי מסביר את הזעם של המחבלים האסלאמיים ומחייב לעצור את הנשימה. ביום רביעי נמצאה עוד אשמה – גדר ההפרדה הפרוצה. אבל בשורה התחתונה, הכל תירוצים שמכסים על בריחה מהמציאות.
מעל כולם מקומם שר הביטחון, שעסוק במשחקי אגו ויוזם מדיניות חוץ וביטחון עצמאית, שסותרת את עמדות ומעשי ראש הממשלה. מקדם, למעשה, את האויב מרמאללה. לצדו מככב השר לביטחון הפנים, שהוא בדיחה עצובה מאוד.
כשעמר בר־לב זוכר משהו, הוא מאשים אוטומטית את איתמר בן גביר או את הנערים היהודים שמרססים גרפיטי כפעולת תגמול לטרור. זהו האויב האמיתי בעיניו. אבל הממשלה כולה מקרינה חולשה אל מול הערבים בארץ ישראל. היא קיבלה ירושה מורעלת ממנהיג הימין החזק נתניהו, אבל עכשיו הכל בידיים שלה, וידיה קצרות מהושיע. אין לה יכולת אפילו לגבש מדיניות אחידה.
את החולשה הזו האויבים מריחים ונבנים ממנה, מעודדים לעוד מעשי רצח. חמאס, פת"ח, חיזבאללה וכל דומיהם מצביעים על הניצחונות שלהם בשייח' ג'ראח, בח'אן אל־אחמר, בעצירת הנטיעות בנגב, בהזרמת תקציבים לרשות הפלסטינית למרות התמיכה שלה במחבלים. הכל תורם לעוד ניסיונות פיגוע.
לעקור מהשורש
סיבת היסוד לפיגועים, לפעולות העצמאיות והארגוניות, היא מבוע ההסתה והשנאה שממשיך לבעבע נגדנו משורה של מקורות. מחמאס, מחיזבאללה, מגורמים אסלאמיים בין ערביי ישראל, מהרשימה המשותפת ומהרשות הפלסטינית. למבוע השנאה וההסתה האנטי־ישראלית אין שייכות ארגונית ותעודת זהות, הוא מאפיין את כל מבקשי נפשנו. כן, גם את אלו שיושבים ברמאללה. מהם מנסים להתעלם בכוונה – בשלטון, במערכת הביטחון ובמרבית כלי התקשורת.
מתוך קונספציה מדינית שגויה, סירוס משפטי ופחדנות מנהיגותית נמנעים אצלנו מלפעול נגד מקורות ההסתה זה שנים ארוכות. מהדקים את המכסה על הסיר הגולש ורק לא מכבים את האש שתחתיו. עוסקים בתגבורות של שוטרים, סגירת פרצות בגדר, הליכה על הבהונות ברמדאן, רק לא לעקור את הנטעים המורעלים מהשורש.
ההסתה מתקיימת בספרי הלימוד של רמאללה, בדרשות במסגדים, בערוצי התקשורת, ברשתות החברתיות, בנאומים, בכל המדיומים הפומביים. היא מתחילה בעלילות שווא נגדנו, נמשכת בקריאה לפעולה ומסתיימת במעשי טרור. לכן ישראל חייבת לפעול נגד ההתבטאויות והפרסומים בצורה נחרצת.
כל נאום, עלילה, שיתוף, לייק, הזדהות, תשבחות – צריכים להיענות בהעמדה לדין. בין שמדובר באזרחים ותושבים במדינת ישראל ובין שמדובר בתושבי יו"ש. אם הם אנשים פשוטים, ואם הם מנהיגים ופונקציונרים. לכולם אפשר להגיע, ועם כולם צריך לבוא חשבון. גם את המסיתים חייבים לשפוט בחומרה, לשנים ארוכות בבתי הכלא. החוק הנוכחי מאפשר את זה, ואם יש צורך, צריך לתקן ולחזק.
בד בבד, מאזרח ישראלי שמורשע בהסתה נגד מדינת ישראל או אזרחיה על רקע לאומני, צריך לשלול מיד את האזרחות, על כל הזכויות שנלוות אליה. במקרים מסוימים, אחרי ההרשעה צריך לגרש – לסוריה, אפילו לעזה. חוק האזרחות מאפשר זה עשרות שנים לשלול אזרחות ממי שהפר אמונים למדינה, אבל הוא סורס ולא נמצא בשימוש בגלל הדיקטטורה הרעיונית והמשפטית של השמאל הישראלי, שקבעה את הטון גם בימי נתניהו והליכוד.
יש לקבוע עונשי מינימום דרקוניים לסוגי הסתה לאומנית, כמו גם לעבירות של החזקת נשק או חברות בארגונים עוינים. במקביל חייבים לפרק את התאים הארגוניים בבתי הכלא ולשלול את עיקר הזכויות של המחבלים הכלואים. וכמובן, לשים כמטרה את מיטוט הרשות הפלסטינית העוינת. בשלב הראשון לנתק את צינורות המימון שלה, כל עוד היא ממשיכה לממן את הטרור ולתמוך בו. וכמובן, פונקציונרים פלסטינים שמעלילים או מסיתים, צריכים לאבד מיידית את הקרקע מתחת לרגליהם ולמצוא את עצמם בתוניסיה או בסוריה.
גם את מקדמי הטרור מהרשימה המשותפת, שמכהנים בכנסת, צריך לנתק מהחיים הציבוריים. הצדקה, ולו עקיפה, לפעולות נגד מדינת ישראל ואזרחיה צריכה להיענות בשלילת הזכות לרוץ לכנסת ולכהן בה.
מדינת ישראל קנתה לעצמה עוצמה חיצונית וכלכלית אדירה, אבל הפכה לחלשה ופגיעה מבפנים. בד בבד אסור לשכוח כי לצד היד הנחושה נגד האויב הפנימי, ערבים שרוצים להשתלב צריך דווקא לחזק ולעודד. בכל מקרה, הגיע הזמן להפסיק לרמות את עצמנו – ולעמוד על נפשנו.