מטוטלת מצב הרוח הישראלי, שנוטה לנוע בפראות בין אופוריה להיסטריה, שברה השבוע את הסקאלה. רצף של שלושה פיגועים קשים הוכיח שוב עד כמה שברירית תחושת הביטחון של אזרחי המעצמה החזקה באזור, וכמה קל לעורר את החרדה הקיומית שמושרשת בקרב רובנו, גם אם אנחנו מעצמה גרעינית, על פי פרסומים זרים.
"מרץ השחור", זעקו כותרות בעיתון, 20 שנה בדיוק אחרי שחווינו כאן מרץ שחור באמת, עם 130 נרצחים בפיגועי טרור בחודש אחד. זה לא שהעיתונאים והעורכים שהעניקו את הכותרות ההיסטריות לא מכירים את ההיסטוריה. להפך, רבים מהם התבגרו והתעצבו בשנות ה"אינתיפאדה השנייה", כשהטרור באמת שלט ברחובותינו. עכשיו, כשהם הורים בעצמם – החרדות שניטעו אז צפות ומתעצמות.
ההשוואה לאותם ימים אמורה לתת פרופורציות: בשנת 2002, שנת השיא של הטרור הפלסטיני, נרצחו ונפלו 452 ישראלים בפיגועים ובמלחמה בטרור. בכל יום התרחשו כמה פיגועים. האמהות והאבות בישראל נדרשו אז לעשות שיקולים מבצעיים: האם נכון לשלוח את הילד באוטובוס? האם בטוח לתת לילדה ללכת לקניון? הסכנה הייתה אז אמיתית והחרדה מוצדקת. והנה, 20 שנה אחרי, די בשלושה פיגועים כואבים כדי שיהיו השבוע ישראלים שיעדיפו לא ללכת לעבודה ולא לשלוח את הילדים לבית הספר. אבל מעבר לעובדה שהטרור עדיין נוכח כאן, ההשוואה לימי "האינתיפאדה השנייה" מחדדת גם את ההבדלים. אז עמדה ישראל מול מתקפה יזומה ורחבה של טרור מאורגן וממוסד, שנוהל על ידי עשרות מפקדות שפעלו בשטחים באין מפריע (עד חומת מגן), ושאלפי פלסטינים נרתמו אליו. למעשה, רובה של החברה הפלסטינית התגייס מרצון לקחת חלק במתקפת הטרור של 2000־2005.
אחרי שנה וחצי של טרור ומאות נרצחים יצאה אז ישראל למבצע חומת מגן, לכיבוש מחדש של השטחים הפלסטיניים, הערים ומחנות הפליטים. חומת מגן רק פרץ את הדרך לעוד אלפי מבצעים סיזיפיים, לאיתור וריסוק תשתיות הטרור ביהודה ושומרון. נדרשו עוד שלוש שנים עד שישראל הצליחה לעצור את מתקפות המחבלים ולהוריד את הטרור לרמה שאפשרה לחזור לחיים רגילים ולשגשוג. כיום אנחנו בעיצומו של גל טרור, שמה שמניע אותו הוא השראה ולא מפקדות וארגונים. התשתית שלו היא לא פיזית, אלא רעיונית. התופעה היום קטנה הרבה יותר בהיקפה, אבל האתגר מורכב לא פחות. בהפעלת כוח, קל יותר לפרק תשתיות פיזיות מאשר לפרק אווירה.
לכן ההשוואה הרלוונטית יותר היא לגל טרור הבודדים שחווינו כאן ב־2015־2016, שגבה את חייהם של כ־40 בני אדם. אז נקטה ישראל מדיניות של בידול בין האוכלוסייה השקטה לבין מחוללי הטרור. השב"כ וצה"ל הקימו מערכת יעילה לניטור התבטאויות ברשת, שאפשרה להגיע במהירות אל מי שסומן כפוטנציאל סיכון, תוך שהם מאפשרים לשאר האוכלוסייה הפלסטינית להמשיך בחיי השגרה. התוצאות לא הגיעו מיד – זה לקח כמעט שנה עד שהטרור דעך.
אבל בגל הטרור ההוא קיבלה ישראל החלטה מודעת להתעלם מהפרצות בגדר ההפרדה. ההנחה הייתה ש־40־50 אלף השוהים הלא־חוקיים שנמצאים בישראל בכל רגע נתון תורמים גם הם לרגיעה, כשהם מביאים פרנסה הביתה ולא טרור אלינו. הפיגוע בבני ברק השבוע מערער על תוקף ההנחה הזאת.
צה"ל הטיל כבר שישה גדודים, שאמורים לאכוף מחדש את קו התפר, שהפסיק להתקיים בשנים האחרונות. במקביל, יביא שר הביטחון בפני הממשלה תוכנית לשיקום הגדר שנהרסה בשומרון, בירושלים ובהר חברון. זה יעלה לא מעט כסף, אבל כדאי שנזכור שמבצע חומת מגן לבדו, ללא הגדר, לא היה מצליח לעצור את הטרור.
אתגר לשב"כ
העובדה שהגל הזה החל בפיגועים של ערבים־ישראלים, מציבה אתגר נוסף מול השב"כ. כשמדובר בפלסטינים – יש לשב"כ יכולת כמעט בלתי מוגבלת לנטר כל מילה וכל בייט שהם משדרים ברשת. היכולות האלה מוגבלות הרבה יותר כשמדובר באזרחים ישראלים. לכן גם מערכת אכיפת החוק תידרש להירתם למאבק ולתת לשב"כ את הכלים להתמודד עם האיום מבית. מרחק הבלימה עד שנעצור את הגל הזה יכול להתארך לשבועות ואולי אפילו לחודשים.
בשנה האחרונה ביליתי הרבה עם המפקדים והלוחמים של חומת מגן, עם רכזי השב"כ ועם קורבנות הפיגועים, במסגרת הכנת סדרה שתשודר החל מהשבוע הבא. אחד הדברים הבולטים שעלו בשיחות עם רבים מהם הוא הצלקות שנצרבו אז, ועכשיו הן צפות. 20 שנה זה זמן שבו אנשים מתבגרים ומרשים לעצמם להכיר בטראומות שנחרטו בהם ולהתמודד איתן. גם בחברה הישראלית כולה נחרטה אז טראומה, ועכשיו די בכמה אירועים כדי להציף אותה.
אולם כשנוברים בדברי אותם ימים של חומת מגן, צפה ועולה מסקנה חשובה נוספת: החברה הישראלית חזקה הרבה יותר מכפי שהיא רואה את עצמה. כשהעם בישראל חש שגבו אל הקיר, הוא מתגייס בהמוניו, יודע לרכז את כל המשאבים והעוצמות שלו, ואז אין מי שיעצור אותו.
הסדרה "מלחמה על הבית" תשודר ברשת 13 החל מיום שני הקרוב. הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13