הציבור הישראלי, שעוד לא הספיק להתאושש מהקורונה, מוצא את עצמו במצב לא מוכר. נכון שישראל היא מדינה למודת טרור, אבל נראה שהפעם תחושת הפחד וחוסר הוודאות גבוהה במיוחד. בתוך שבוע אירעו שלושה פיגועים קטלניים, בבאר שבע, בחדרה ובבני ברק, שבהם נרצחו 11 איש ונפצעו עשרות.
בשלושת הפיגועים הצליחו מחבלים להגיע באין מפריע למרכזי ערים בתחומי הקו הירוק ולצאת למסעות הרג. לאף אחד מהפיגועים לא קדמה התרעה ממוקדת, ותחושת הביטחון של האזרחים ספגה מכה אנושה. אירועים מתבטלים, אנשים חוששים לצאת מהבית, והורים שוקלים אם לשלוח את ילדיהם למוסדות החינוך.
אם לנתח את המשבר המשמעותי הראשון של ממשלת בנט - היא מקבלת ציון נכשל. אין מישהו מלמעלה שמעביר מסרים ברורים, אין הנחיות או תוכנית פעולה סדורה, וכשזה המצב, כל עירייה, מועצה מקומית או חברת הייטק מקבלת החלטות עצמאיות, ותחושת חוסר הוודאות בציבור גוברת.
כדוגמה להתנהגות הלא מנוהלת של הממשלה - אחת מחברות הקואליציה צייצה בטוויטר שהיא אינה רואה את האור בקצה, עד שתפסה את עצמה ומחקה את הציוץ. בתגובה כתבה אחת המצייצות: "להיות בדיכאון אני יכולה גם לבד״. ואכן, אנחנו לא צריכים שחברי ההנהגה יסבירו לנו שאנחנו צריכים לדאוג. את זה אנחנו יודעים לעשות מצוין בעצמנו.
למוח שלנו אין מודל מנטלי להכלת גל הטרור הנוכחי. כשפורצת מלחמה, יש לה התחלה, אמצע וסוף. דפוס שאנחנו יודעים לצפות לו. הדבר שהמוח שלנו שואף להשיג יותר מכל הוא ודאות. ברגע שנמנעת מאיתנו הוודאות הזאת, כפי שקרה גם במקרה הקורונה, אנחנו מתחילים לייצר את המידע בעצמנו. אחד המקומות הכי נוחים לכך הוא כמובן הרשתות החברתיות. הבעיה היא שהמידע ברשתות לא מצונזר, והסרטונים הוויראליים מהפיגועים רק מגבירים את הפחד והאימה.
הכשל הגדול של הממשלה אינו בהתנהלות ברמה המערכתית או הביטחונית, אלא ברמה המנטלית. אין תחושה שיש מי שלוקח את המושכות לידיו, גורם שמנהל את האירוע. זוהי גם הסיבה לכך שהתחלנו לשמוע את הקריאות ״בנט, תתפטר״. אומנם הן החלו בציבור הימני, אך הן מתחילות לזלוג. אם בנט לא ייקח את המושכות לידיים, הקריאות רק יתעצמו עם כל אירוע נוסף.
אחת החוזקות המשמעותיות של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו הייתה יכולתו ליצור אסוציאציה בין דמותו לתחושת הוודאות שהציבור כה משווע לה בעת משבר. אף שתחושה זו הייתה לעתים בגדר אשליה בלבד, היא עדיין סיפקה את הסחורה: התחושה שיש מבוגר אחראי ששולט במצב. בתקופת הקורונה, למשל, נתניהו יצר מצב שבו אנשים חיכו לשמוע את נאומיו בכל ערב כדי לקבל תחושת ודאות ושליטה. בתחילת המשבר הוא לימד את הציבור איך שוטפים ידיים, שלף טישו מהכיס והדגים מהו המרחק הנכון בין אדם לאדם, כפי שגננת מסבירה לילדים. המחוות הללו הפכו לטקס, והציבור אימץ את הטקסים הללו: שטיפת ידיים, שימוש באלכוג׳ל, עטיית מסיכות.
בשעה שבה חוסר הוודאות הוא הדבר הכי ודאי שיש, אנשים מחפשים עוגנים או טקסים שייצרו אצלם תחושת שליטה, ממש כמו ב־OCD (הפרעה אובססיבית קומפולסיבית). הציבור מחפש דרכים שיאפשרו לו להתמודד עם הסיטואציה הבלתי אפשרית הזו, ובמקום לספק לציבור את מה שהוא צריך, בנט מתנהג כמו פרשן פוליטי. בהודעה מוקלטת הוא אמר: "אזרחי ישראל, אלה ימים קשים. בכל כמה שנים מדינת ישראל מתמודדת עם גל טרור. אחרי תקופה של שקט ישנה התפרצות אלימה של אלה המנסים לכלותנו, אלה שרוצים לפגוע בנו בכל מחיר, שהשנאה שלהם ליהודים, למדינת ישראל, מעבירה אותם על דעתם. אלה שמוכנים למות - ובלבד שאנחנו לא נחיה בשלווה".
עוד הוסיף: "זה אתגר גדול לצה"ל, לשב"כ ולמשטרה... שמחייב את מערכת הביטחון להיות יצירתית ולהתאים את עצמנו לאיום החדש. לקרוא סימנים מעידים אצל אנשים בודדים, לפעמים אפילו בלי שיוך ארגוני, ולשלוט היטב בשטח כדי לסכל את הטרור עוד לפני שהוא קורה". אלו לא דברים של מנהיג שפועל להרגעת הציבור, אלא של אדם שמתבונן על המצב מהצד.
בעיה ויראלית
ניתוח התגובות ברשתות החברתיות מלמד על מצבם הנפשי הקשה של המגיבים. הם לא יודעים כיצד לנהוג. מצד אחד נאמר להם להמשיך בשגרה כרגיל, ומצד שני הם חוששים לחייהם ולחיי ילדיהם. כשאנו נקלעים לסיטואציה שבה אנחנו מרגישים שאין לנו אפשרות להיאבק בה, לשנות אותה, אנו מרגישים חסרי אונים. מצב זה נקרא "חוסר אונים נרכש". הקושי הגדול ביותר של בני אדם, אפילו יותר מכאב או סבל, הוא מצב של חוסר ודאות. אם יציגו בפניהם את האפשרות, אנשים יעדיפו לקבל זרם חשמלי ו"לגמור עם זה", על פני סיכוי של 50% לקבל את הזרם ברבע השעה הקרובה.
להבדיל מסיטואציות קשות שהיינו בהן בעבר, אנו מוצאים את עצמנו בטריטוריה חדשה ולא מוכרת. המפגע הבא יכול להיות בכל מקום ובכל זמן. ולהבדיל מ"אינתיפאדת הסכינים", הפעם המחבלים מסתובבים עם נשק אוטומטי, מה שמעלה משמעותית את רמות הלחץ.
נוסף על כך, יש אפקט שניתן לכנותו "ויראליות של פיגועים יחידניים", שעשוי להצית רעיונות במוחם של מחבלים נוספים, גם אם הם כלל לא תכננו לבצע פיגוע. זו הסיבה לכך שיש הבנות שבשתיקה שלא לדווח על מקרי התאבדות בתקשורת. מקורן של ההבנות במחקרים שמצאו כי התאבדות המסוקרת באופן הרואי עשויה להוות טריגר להתאבדויות נוספות. תופעה זו מכונה אפקט ורתר, על שם ספרו של יוהאן גתה, "ייסוריו של ורתר הצעיר", שיצא בסוף המאה ה־18 וגרר גל התאבדויות שחיקו את מעשהו של גיבור הספר. יש סוג של רומנטיזציה ברעיון שאתה יכול להרוג את עצמך והסיפור שלך ימשיך לחיות.
לא זו בלבד שהתאבדות או פיגוע שמסוקרים בתקשורת גוררים גל נוסף, אלא שהם גם מייצרים חקיינים שחוזרים על דפוסי פעולה כמעט זהים. לכן חשוב לשים לב מה מסקרים ואיך מסקרים. כמובן, גם הסרטונים שהופכים להיות ויראליים ברשתות תורמים משמעותית לנושא ומגבירים את הסיכוי לפיגועים נוספים.
נכון שחשוב להמשיך בשגרה, אבל ההנהגה חייבת להיות נוכחת ולספק הוראות ברורות לציבור. שאם לא כן, הציבור יתחיל לקחת אחריות על עצמו, כפי שכבר קורה עם ביטולי אירועים, הורים שלא שולחים את ילדיהם למוסדות החינוך ואנשים שלא הולכים לעבודה.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה