האפשרות להסלמה ביטחונית לקראתו של חודש הרמדאן או בעיצומו לא נחתה על מערכת הביטחון בהפתעה. כל נקודות התורפה המסורתיות מופו: תאריכי ציון רגישים, ירושלים והר הבית, חולשת הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון, הכוונת הטרור של חמאס מעזה וסוגיית האסירים הפלסטינים. אותן סיבות מוכרות מהעבר, רק בתלבושת אקטואלית. בהתאם לכך נערכו בפיקוד המרכז, וכל החטיבות המרחביות באיו"ש תורגלו בתרחישי קיצון. במקביל בוצעו מעצרים רבים בשטח לסיכול טרור, וכן מעצרי מנע של מסיתים ומחבלים פוטנציאליים, במאמץ להחליש את חמאס והנהגתו.
את שסתומי הלחץ פעלה המדינה לשחרר באמצעות הקלות אזרחיות באיו"ש ובעזה וניסיון לבדל בין אוכלוסייה אזרחית לבין גורמי הטרור. בהקשר זה לא שונה התנהלותה של הממשלה הנוכחית מזו של ממשלות קודמות, שמתאימות את עצמן בדרך כלל לתמונת המצב שמוצגת על ידי מערכת הביטחון. לפעולות הללו יש ערך, וייתכן שגם תפקיד חשוב אם ההסלמה הביטחונית תימשך. אבל במידה לא מבוטלת, גופי הביטחון והממשלה נערכו לאיומי האתמול המוכרים, שמולם נוח הרבה יותר לפעול מבחינה מבצעית ומשפטית.
הגפרור שעלול להדליק תבערה חמורה הרבה יותר בזירות השונות – ממזרח ירושלים, יהודה ושומרון ועד לרצועת עזה – ניצת הפעם בשני הפיגועים של תומכי המדינה האסלאמית בבאר שבע ובחדרה. סדר הדברים הפעם שונה. מקורותיה של ההסלמה בתוך שטחי ישראל, במחבלים ערבים־ישראלים.
יכול להיות שצודק השב"כ כי בקרב המגזר הערבי בישראל יש רק כמה עשרות פעילים מוכרים המשייכים את עצמם לרעיון המדינה האסלאמית. אבל כטבעו של רעיון אידיאולוגי דתי קיצוני, הוא עלול להתרחב ולהפוך למעשה טרור, אפילו כשהרוב המוחלט של ערביי ישראל מביעים סלידה מכך וכופרים ברעיון המדינה האסלאמית, גם ללא קשר לישראל. זה לא רק דאע"ש. לקחי מבצע שומר החומות, הטרור בערים המעורבות, הקלות שבה בשנים האחרונות נעשה שימוש בנשק חם במגזר הערבי והפיגועים האחרונים - מלמדים כי יש בישראל פצצות מתקתקות עם תעודות זהות כחולות.
בשני הפיגועים הראשונים בבאר שבע ובחדרה, שבהם נרצחו שישה ישראלים, לא הייתה אומנם לשב"כ התרעה מודיעינית מוקדמת, אבל המחבלים היו ידועים בעברם ובתמיכתם ברעיון המדינה האסלאמית. שניים מהשלושה אף הורשעו בעבירות ביטחוניות וישבו בכלא. מדובר בנתונים ובהרשעות שהצדיקו לכל הפחות מעקב ופיקוח צמודים הרבה יותר, במיוחד לאחר שומר החומות והמתיחות הביטחונית הגואה.
בהקשר זה, אסור שמגבלות החוק במעקב מודיעיני אחר אזרח ישראלי נושא תעודה כחולה ישמשו כנימוק לפער המודיעיני שנחשף.
אתגרים גדולים
ראוי שייאמר בהגינות: בעולמות המודיעין לעולם יהיו פערים, ולצד הכישלונות האחרונים, שבהם לצערנו המחבלים הפתיעו את מערכת הביטחון וניצלו פרצות בכיסוי המודיעיני בישראל או בגדר ההפרדה ביהודה ושומרון, כדאי שנזכור גם את מה שברוב המקרים סמוי מהעין – את מידת ההצלחה של הארגון בסיכול פיגועים בזירה הפלסטינית, בשילוב עומסים חסרי תקדים של איומי טרור מבית.
התקופה המתוחה ומבצע שומר החומות ולקחיו אמורים היו להוביל להסטת משאבים מודיעיניים רבים יותר, לביצוע פעולות בשטח ולהכשרת התאמות משפטיות כדי לאתר התארגנויות טרור והסתה של קיצונים בקרב החברה הערבית. זאת לצד מגמות חיוביות בהשתלבותה של החברה הערבית במרקמי החיים בישראל.
לצד רצון ופעולות לבניית גשרים, בחודשים שעברו מאז מבצע שומר החומות, ובוודאי גם עכשיו - ממשלת ישראל וגופי הביטחון חייבים לגלות יותר נחישות במאבק בארגוני הפשיעה במגזר הערבי, ליזום מבצעים למיגור תופעת הנשק הבלתי חוקי במגזר ולטפל במוקדי ההסתה לטרור.
בעיות אלה אומנם אינן חדשות, אך הן פרי של עצימת עיניים, אי־אכיפת החוק ואלימות חמורה וקטלנית בתוך החברה הערבית עצמה, שמתרחשת לנוכח שנים רבות של הזנחה, כולל בתקופת אחריותו של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו. אבל באחריות הממשלה הנוכחית לא מעט נושאי טיפול שהיו חייבים להיות מקודמים - לרבות הבנת פוטנציאל הנזק החמור לביטחונה של ישראל; היערכות לתרחישי קיצון בעת מלחמה; הקמת חטיבות מילואים של לוחמי מג"ב; וחיזוק דרמטי של יכולות המשטרה להתמודד עם תרחישי ביטחון פנים חמורים של טרור לאומני מבית.
הבקשה הדחופה של המשטרה ל־4,000 תקנים חדשים, הסיוע שצה"ל מבקש לספק באמצעות לוחמים מהכשרות היחידות המיוחדות - עשויים להעיד על עומק הפער המבצעי במענה לאתגרי הפנים המורכבים של מדינת ישראל. אומנם פחות משנה חלפה מאז שנחשפה התמונה העגומה של יכולת המדינה לטפל במצב ביטחוני חמור בעורף הישראלי בעת לחימה, ובפרק זמן כזה אין אפשרות להשלים את כל הפערים, אבל נדמה שבחודשים האחרונים ניתן היה לעשות הרבה יותר. החל בבניין הכוח להגנת העורף בשירות פעיל או במילואים, דרך הקצאת המשאבים ושיפור המודיעין וכלה בהכנת תוכניות אופרטיביות. חלק מההחלטות שהתקבלו בקבינט המדיני־ביטחוני אפשר היה לקבל מוקדם הרבה יותר.
שלושה פיגועים קטלניים בשבוע אחד, 11 הרוגים ועשרה פיגועים חמורים בחודש מרץ האחרון - מבטאים רצף אירועי טרור מהחמורים שהיו כאן בשנים האחרונות. זה עלול להוביל להסלמה רחבה יותר, כאשר תקופה מתוחה מאוד עוד לפנינו והאתגרים של מערכת הביטחון גדולים במיוחד הן בסיכול ומניעת הפיגועים הבאים, והן בסיום גל הפיגועים הנוכחי.
המצב אומנם חמור, הפיגועים קשים וכואבים, אבל אינתיפאדה שלישית עדיין לא כאן, וכדאי לזכור שמדינת ישראל ידעה גלי טרור חמורים מאלה. אין להקל ראש והמצב עלול להסלים, כשבמציאות הזו התממשות של עוד פיגועים במתווים נוספים היא תרחיש סביר ביותר. אבל למרות הלחצים הפוליטיים, את ההחלטות צריך לקבל מהראש ולא מהבטן.
ככל שרצף הפיגועים יתארך, גזרות נוספות עלולות להתעורר. או אז יהיה מורכב הרבה יותר לכבות את האש. כמו כן, ההסלמה עשויה להגיע גם לרצועת עזה, למרות השקט היחסי שם כרגע. לצד הפעולות ההכרחיות לסיכול הטרור והתפקיד החשוב של מערכת הביטחון בבלימת הגל הנוכחי, לדרג המדיני תפקיד מכריע בקבלת ההחלטות ובמציאת האיזונים הנכונים. ביטחון לאזרחי ישראל וסיכול פיגועים עומדים מעל הכל, אבל במקביל יש לנהל באופן מושכל את סוגיות המרקם האזרחי, מתן היתרי העבודה לפלסטינים וההקפדה על חופש הפולחן. גם בסוגיות הללו, סבורים במערכת הביטחון, יש אינטרס ביטחוני מובהק.
תוכניות מגירה
בחודש האחרון, ובמיוחד בשבוע האחרון, פיגוע רדף פיגוע, וכל אירוע הדליק אירוע אחר. כל פיגוע קטלני שבו נרצחים אזרחים ישראלים מהווה השראה לארגוני הטרור, ומגביר את המוטיבציה לפיגועים נוספים ואת מאמצי ההסתה והכוונת הטרור של חמאס מרצועת עזה. במציאות מהסוג הזה, לזהות ולשייכות הארגונית של המחבלים ולמקום שממנו יצאו יש אומנם חשיבות מקצועית גדולה בסיכול תשתיות טרור קיימות, אבל ההשפעה המהותית על המשך ההסלמה הינה פחותה בהרבה. כל פיגוע נוסף, באמצעות תשתית טרור מאורגנת או מחבל בודד, עלול להקשות על בלימת גל הטרור הנוכחי, ומכאן החשיבות בעצירת רצף הפיגועים. אבל ישראל עדיין אינה במצב חירום, וגם אל מול הלחצים הפוליטיים - רצוי שהדרג המדיני יפגין קור רוח ופחות תזזיתיות בקבלת ההחלטות.
שני פיגועים קטלניים בבאר שבע ובחדרה, שבוצעו על ידי שלושה מחבלים ערביי ישראל שהחזיקו בשיוך ארגוני למדינה האסלאמית, התגלגלו מהר מאוד לפיגוע קטלני של מחבל פלסטיני, שמאחוריו תשתית של ארגון טרור. מחבל שחצה בקלות בלתי נסבלת את קו התפר, הגיע ברכב עם לוחית זיהוי צהובה וביצע את זממו. הפיגועים הקשים אומנם התרחשו בלב ערים מרכזיות בישראל, אבל ההשלכות הן שהמוטיבציה לביצוע פיגועים נוספים גוברת גם בזירות מרכזיות נוספות – ביהודה ושומרון, בקו התפר הפרוץ, בירושלים ובהר הבית.
על המאמץ הזה רוכב חמאס מעזה באמירות פומביות, וכמו תמיד - גם בהכוונה של ניסיונות טרור מהרצועה. המיתוג של שני הפיגועים הראשונים כמשויכים לדאע"ש פחות מעסיק אותו והוא רואה בהם הזדמנות להבערת אש הטרור הפלסטיני, מבלי שהוא משלם מחיר ברצועה. אבל סביר להניח שכמו בישראל, גם בחמאס מבינים היטב כי התרחבות גל הטרור וההסלמה ליהודה ושומרון, ובעיקר לירושלים והר הבית, יגבירו מאוד את הסיכויים גם להסלמה ברצועה, אף שבשלב הזה אין לכך כל אינדיקציה מודיעינית.
ברמה האופרטיבית ישראל צריכה להיות ערוכה גם לכך, ודוגמאות מהעבר הקרוב לא חסרות. בהקשר רחב יותר, גם ירי רקטות של ארגוני טרור פלסטיניים מלבנון כאות הזדהות הוא תרחיש שניתן להניח כי הובא בחשבון במערכת הביטחון. צה"ל מגביר כבר עכשיו את פעילותו למעצרים ולסיכול טרור באיו"ש, אבל מבצעים בשנים האחרונות, בסופו של דבר, מתרחשים רק ברצועת עזה. בססמאות פופוליסטיות יש כבר מי שקורא 20 שנה לחומת מגן, למבצע נרחב באיו"ש. אבל הפעילות הרצופה לסיכול הטרור שמבצעים צה"ל ושב"כ בשנים האחרונות והתיאום הביטחוני עם מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, משאירים תוכן מאוד מוגבל למספר המטרות, היעדים והתכלית של מבצע נרחב ביהודה ושומרון.
כמובן שבמגירות המסווגות של פיקוד המרכז תמצאו תוכניות למבצעים חטיבתיים נגד מוקדי טרור בערים ובכפרים פלסטיניים, בעיקר סביב ערים מועדות לפורענות כמו ג'נין ושכם. אך מבצע נרחב אינו עומד על הפרק, כפי שלא היה גם ערב מבצע צוק איתן, כאשר מקור ההסלמה החל בחטיפתם וברציחתם של שלושת הנערים על ידי מחבלים פלסטינים.
ריסון ואחריות
האתגר של מערכת הביטחון, מלבד כמובן לבלום ולסכל פיגועים נוספים, הוא לנסות לבודד את הזיקות וההשפעות בין הזירות השונות ולצמצם את המתיחויות. כל גזרה והקשיים שלה.
בשיאו של גל טרור הסכינים והמחבלים הבודדים ב־2015, קיבל בנימין נתניהו, ראש הממשלה באותה תקופה, את המלצת מערכת הביטחון לבדל ככל הניתן בין האוכלוסייה הפלסטינית לגורמי הטרור. משמעות החלטה לא פשוטה זו הייתה לא לפגוע בהקלות האזרחיות, מתוך תפיסה שיש בכך אינטרס ביטחוני. עמדה עקרונית זו נכונה גם עכשיו, אבל נוכח המצב, כבר בתקופה הקרובה עשויה הממשלה למצוא את עצמה בדילמות מורכבות ביהודה ושומרון ואולי אף ברצועת עזה.
וישנה גם הסוגיה של החוסן הלאומי, הסולידריות והאחדות גם בימים קשים. תחושת ביטחון היא עניין סובייקטיבי, ולא ניתן לשפוט אותה. מטרתו של הטרור, מעבר לרצח חסר הבחנה, היא לייצר פחד וחשש מהבלתי נודע, כשבכל רגע עלול להתרחש פיגוע בכל מקום. כמו לעלות בפחד לאוטובוס, או לשבת במסעדה ולחשוש כי עלול להיכנס אליה מחבל חמוש בחגורת נפץ.
שלושת הפיגועים החמורים קשים וכואבים מאוד, אבל נכון לשלב הזה לא ניתן להשוות את המציאות הביטחונית עכשיו לתקופת האוטובוסים המתפוצצים, ואף לא לגל טרור הסכינים והדריסות ב־2015. קשה ובלתי אפשרי למדוד לחץ ופחד ציבורי, אבל השיח הפוליטי, הציבורי והתקשורתי המתלהם בתוכנו בוודאי אינו מסייע לכך.
סרטוני הסנאף המזעזעים של הפיגועים האחרונים, שזמינים לכל ילד ואזרח במכשיר הנייד שלו, ובהם תמונות וסרטונים של הוצאה להורג ווידוא הריגה, שזולגים גם לתקשורת הממוסדת, מגבירים את תחושת הפחד והחרדה. אבל לצד זאת לא ניתן להתעלם גם מההשלכות של השיח המתלהם שמתנהל בישראל, ומדובר בביטוי חריף למצב הפוליטי של השנים האחרונות.
ביקורת כלפי הממשלה ותפקודה היא כמובן לגיטימית ורצויה, אבל מה שמתחולל כאן בימים האחרונים נוגע בדיוק במקומות שאליהם מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה ביקש לכוון כשניסה למתג את החברה הישראלית כבנויה מקורי עכביש. גל הטרור הנוכחי יחלוף – בסופו של דבר ובצורה כזו או אחרת. אבל את המשך העמקת הקרעים בתוך החברה הישראלית, השנאה והפילוג, יהיה קשה הרבה יותר לאחות. אין צורך בקונצנזוס, באחדות השורות ובהימנעות מביקורת – זוהי מהותה של דמוקרטיה, גם כשהיא לא נעימה לאוזן. אבל לצד זאת נדרשים גם ריסון, אחריות ואפילו ממלכתיות, שהפכה כאן לאחרונה למילה גסה.
[email protected]