שר החוץ האמריקאי אנתוני בלינקן התראיין אתמול לרשת MSNBC ואמר: "אני אומר בפשטות שאני לא אופטימי לגבי הסיכויים להשיג הסכם גרעין עם איראן, אנחנו לא שם". דבריו מאשרים את הרושם הכללי שלפיו נכון לעכשיו – הסכם הגרעין תקוע והמבוי סתום. זה קורה בעקבות מהלכים מדיניים מבריקים של ממשלת בנט־לפיד, שזיהתה את ה"בטן הרכה" של ההסכם בכוונה להסיר את משמרות המהפכה מרשימת ארגוני הטרור ונדחקה אל תוך "התפר" הזה. התוצאות טובות.

הנשיא ביידן מבין היום שהוא לא יכול להעביר את המהלך הזה אצלו בבית, האיראנים לא מוכנים להתפשר והסיפור תקוע. היועצת המדינית של בנט שמרית מאיר, תכף נחזור אליה, נמצאת בוושינגטון כבר חמישה ימים. היא כמעט עברה לגור בבית הלבן. אתמול, בצירוף מקרים נדיר, הודיעו 20 מחוקקים דמוקרטים שהעניין הזה עם משמרות המהפכה לא מקובל עליהם.

האירוע הזה מגלם את עוצמתה של הטרגדיה של נפתלי בנט. הוא מתווך בין רוסיה לאוקראינה, מקים ברית מזרח תיכונית נגד איראן, מוליך את מערכת הביטחון להתעצמות חסרת תקדים ומצליח לסכל, או לפחות לעכב, את הסכם הגרעין בלי לשרוף את הגשר לוושינגטון. נו, ואת מי זה מעניין הבוקר בין רעננה לרחובות (מקום מגורי משפחת סילמן)? את אף אחד. הוא מצליח להתחמק מפתיחת קונסוליה אמריקאית במזרח ירושלים, מדלג על הדרישות של האמריקאים להקפאה, נלחם ללא פשרות בגל טרור, מוסיף כסף למשטרה ומביא את המעמד הבינלאומי של ישראל לגבהים חסרי תקדים (כל האמור לעיל יחד עם לפיד וגנץ), ועדיין זה לא מעניין כרגע אף אחד.

כשנכנס לתפקיד, עשה בנט מה שפטריוט ישראלי אמור לעשות: הסתער על הבעיות הבוערות של המדינה. אל תאמינו לשקרים המטורללים שמוכרים לכם הביביסטים: הממשלה הזאת משפרת את מצבה של ישראל בכל התחומים. ולא, היא לא מנהלת מו"מ מדיני. ולא תפנה התנחלויות. ולא תשנה את זהותה היהודית של המדינה. אולי להפך. הבעיה היא שכל זה לא רלוונטי מול המכונה הביביסטית שלא נחה לרגע. אם נתניהו היה בנעלי בנט, הוא כבר היה עובר לגור עם הסילמנים (תירגעו, יחד עם "הגברת").

כשנתניהו חזר יום אחד מביקור מתיש אצל פוטין, הוא נחת, אסף את עצמו ואת אנשיו ומיהר לחתונה של דוד ביטן. בנט הזניח את כל זה. במילים מדויקות יותר – הוא בחר במסלול של שמרית מאיר, היועצת המדינית החדה והמרשימה שלו, על חשבון התחזוקה היומיומית, הסיזיפית והמיוזעת של האנשים שאיתו. הוא לא היה ער לסבל הנורא העובר על אנשים טובים כמו עידית סילמן וניר אורבך. הוא לא הבין שהם זקוקים למשענת, לתמיכה, לתקווה, להבנה שיש להם עתיד וחיים. הוא התמכר לתפקיד ראש הממשלה ופשוט נרדם בשמירה. הוא איבד את חדר ההלבשה שלו.

הפתעת יום רביעי (עם שחר), שפורסמה בבום מהדהד של עמית סגל, מזכירה במשהו את קריסת הקונספציה במלחמת יום כיפור (להבדיל 2,800 הבדלים). גם כאן הכתובת הייתה על הקיר, אבל בנט לא ראה אותה. נכון לרגע זה, המפרצת נבלמה. ניר אורבך, אביר קארה ואיילת שקד לא עורקים. נדמה לי שהם מבינים מה שעידית סילמן תלמד על בשרה בהמשך: מי שעושה עסקים עם נתניהו, גומר בסופו של יום בלי ארנק (בניגוד לנתניהו, שמגיע לעסקה בלי ארנק).

בנימין נתניהו (צילום: יונתן זינדל)בנימין נתניהו (צילום: יונתן זינדל)

ראוי להיזכר היום בחוזה שחתם בזמנו נתניהו עם רפי איתן המנוח, מנהיג מפלגת הגימלאים, שלפיו גם אם יהיו בחירות והגימלאים לא ייכנסו לכנסת, ימונה איתן לשר במינוי אישי בממשלת נתניהו החדשה. ובכן, הממשלה הזאת הוקמה באפריל 2009, אך בלי רפי איתן. אתמול בערב כבר דלף סרטון הפגישה הלילית של סילמן עם נתניהו מהלילה החולף. לקח להם כמה שעות למכור אותה, וזה כשהם עוד צריכים אותה.

מה יהיה? איש לא יודע. מה שבטוח זה שאווירת הנכאים מיותרת, הייאוש מטופש, התבוסתנות אינה תוכנית עבודה. ממשלת השינוי חטפה הלילה סנוקרת, אבל שום דבר לא נגמר, אלא להפך. זה רק מתחיל. המדינה הזאת חשובה מסך סכסכניה, עריקיה ומסיתיה. אין לנו מדינה אחרת ואין לנו פריבילגיה לוותר.

פרישתה של עידית סילמן מהקואליציה אינה סוף פסוק ואינה גיים צ'יינג'ר, אלא אם כן בעקבותיה יבואו אחרים. האם יבואו אחרים? קשה לדעת. ניר אורבץ ואביר קארה בנויים חזק יותר מסילמן, ונדמה לי שהם גם יודעים להבדיל בין אמת לשקר. איילת שקד היא סיפור נפרד. אני מתקשה לראות אותה נועצת את הסכין האחרונה בגבו של בנט.

אני לא מאמין באופציית גנץ. הוא הצליח לתקן את שמו פעם אחת. אם יחזור למקום הרשע, לא תהיה הזדמנות נוספת. במצב הדברים, בהנחה שגדעון סער יודע לשמור על האנשים שלו (בניגוד לבנט, למשל), מחזיקי המפתחות הם הערבים. כלומר אחמד טיבי. הדילמה שלו לא פשוטה. מצד אחד, בא לו למרוט את נוצותיו של מנסור עבאס ולהחזיר עטרה ליושנה. מצד שני, אין דבר שהוא מתעב יותר מהשילוב בין ביביזם לבן גביריזם. ומה עם החרדים? משה גפני ויעקב אשר מלמלו אתמול שהאופוזיציה צריכה להתעשת ולהקים ממשלה חלופית בכל מחיר.

הם יודעים שאפשר להקים ממשלת ימין "על מלא" לו יואיל הנאשם לשחרר את המדינה ולטפל בענייניו המשפטיים, שנראים היום מסוכנים מאי־פעם. המהלך של סילמן, שנימוקיו הרשמיים קשורים לספירות של "העולם הבא", מוכיח דבר פשוט: השמאל הישראלי מסוגל לשבת עם הימין, אבל הימין לא מסוגל לשבת עם השמאל. הסטטיסטיקה אינה משקרת. מה שעבר על סילמן ומשפחתה בשנה האחרונה לא דומה לכלום. איומים, קללות, נידוי, חרמות, השפלות בבית הכנסת, צעקות וקללות בכל מקום שאליו פנו.

להבנתי, הייתה שם גם בעיה משפחתית, עם קרובים חרדים שהטילו אולטימטום. אז כוח העמידה של סילמן, ובעיקר של בעלה של סילמן, נכתשו והלכו. אם הם היו מחוברים לקבוצות הוואטסאפ הביביסטיות, הם היו מגלים בהן את גודל ההימור: "קודם נשתמש, אחר כך נבעט", נאמר שם היום על העריקה החדשה. היא הפכה בן לילה מ"שפחה של ערבים" לאסתר המלכה, אבל היא עלולה להבין על בשרה שהחיבוק הדביק שאופף אותה עכשיו יתפוגג בשנייה שבה לא יהיה בה עוד צורך.

בינתיים נתמקד בעובדות: מדבריו של שמוליק סילמן בראיון רדיופוני לפני כמה ימים, ניתן להבין שהדאגה העיקרית של רעייתו היא זכותה בעולם הבא. מה שנותר זה לשאול את השאלות הבאות: האם העובדה שהרב דוד סתיו ורבני צוהר יוכלו לערוך גיורים אורתודוקסיים למהדרין תפגע בזכות הזאת? או העובדה שמונופול הכשרות המושחת והרקוב הופקע מידיו של המיעוט הקיצוני לטובת כשרות (אורתודוקסית למהדרין) ותחרות?

האם העולם הבא ייפגע מהעובדה שהחרדים מפסיקים להרעיל את ילדיהם במשקאות ממותקים וחוסכים לא מעט כסף בזכות המעבר למדיח כלים (והמדינה חוסכת כמויות עתק של זיהום)? האם המכתב של ניצן הורוביץ שבא לאחר פסיקת בג"ץ ובסך הכל מונע ביצוע חיפושים בכניסה לבתי החולים (משהו שמעולם לא היה כאן) הוא ההבדל בין גיהינום לגן עדן? האם העולם הבא יינעל בפני כולנו אם יימשך תהליך ההתעצמות חסר התקדים של צה"ל, שבו מושקעים כעת עשרות מיליארדים?

אפשר להמשיך את הרשימה הזאת עד אין קץ, אלא שמדובר בדו־שיח של חירשים. פולחן האישיות הביביסטי לא בוחל באמצעים, לא מכיר בעובדות ודורס כל מה שנקרה בדרכו. אבל גם אחרי שאמרנו את כל זה, צריך לזכור: נתניהו לא הצליח להגיע לרוב הנדרש לו ארבע פעמים רצופות. אתם חושבים שהוא יגיע עכשיו? בשניים מתוך שלושה סקרים שפורסמו אתמול, בעיתוי המושלם לנתניהו, אין לו רוב. בשלישי הוא הגיע ל־60. הוא נכנס במצב דומה לכל הקמפיינים האחרונים, ויצא במצב אחר לגמרי.

האם המדינה המיוסרת והנצורה שלנו זקוקה עכשיו לבחירות חמישיות? מובן שלא, אבל את נתניהו המדינה לא עניינה אף פעם. התרחיש הסביר ביותר הוא חוק לפיזור הכנסת ותאריך לבחירות. אני מניח שזה יהיה בטווח של 4־6 חודשים. כל החודשים האלה יעברו כשלראש הממשלה קוראים יאיר לפיד. ולכן, הכל פתוח ושום דבר לא מובן מאליו. אין לנו מדינה נוספת ואסור לנו לוותר על הדמוקרטיה הישראלית. מי שרוצה שתהליך קבלת ההחלטות הרגישות ביותר יחזור לידיים האמונות של שרה ויאיר נתניהו, מוזמן לוותר. מי שלא, נקרא אל הדגל.
המאמר המלא מחר ב"מעריב־סופהשבוע"