הכאפה המצלצלת של וויל סמית באוסקר הסעירה את העולם, כולל את הקולחוז הקטן שלנו במזרח התיכון, אפילו בעת גל פיגועים. והסיבה לכך שהסיפור מסרב לרדת מסדר היום היא הרבה מעבר לשני מפורסמים שהולכים מכות בשידור חי, אלא העובדה שהוא משקף משהו עמוק שמדבר למחצית מאיתנו לפחות - התסביך שבו מצוי הגבר המודרני.
כבר רבות דובר והושר לגבי הדינמיקה שהביאה להתפרקות של סמית, כולל תיאוריית קונספירציה בדבר סצינה מבוימת וגו'. אבל אני אגיד לכם מה אני ראיתי. אני ראיתי גבר ששומע בדיחה סרת טעם על אשתו, בולע אותה בקושי ניכר, אבל בולע, ואז מבחין במבטה הנסער של רעייתו, שכתוב עליו - באותיות ענקיות, בבולד ועם הדגשה בצהוב - תהיה גבר, תעשה משהו. ואז הוא קם, בסערת רגשות שלא בהכרח נובעת מהבדיחה עצמה, אלא מהשליחות הגורלית שהוטלה עליו, ויוצא לעשות את מה שגבר צריך לעשות. או לפחות את מה שמצפים ממנו. כלומר, מהגבר הישן. שבהרבה מובנים זהה לגמרי לגבר החדש, פרט להרבה שכבות הגנה מלאכותיות. מבולבלים? גם אנחנו. מאוד.
התרחיש של טקס האוסקר היה אולי קיצוני, אבל הוא שיקף את מה שאין ספור גברים חווים בעידן הנוכחי: להיות לכוד בין ציפיות סותרות, אפילו מנוגדות, שנוצרות מעצם היותך גבר. או, אם תרצו, המתח התמידי בין הגבר החדש, שאמור להיות שוויוני, מאופק, בעל שליטה עצמית מוחלטת וגו', ובין הגבר הישן שצריך להיות דומיננטי, תקיף ופיזי מאוד. מה שפעם קראו לו - גבר-גבר. זאת הוויה מבלבלת מאוד, שלא פעם גורמת בעצמה לאלימות. תוצר של התסכול הקיומי שהיא מייצרת.
הנה למשל סיפורון אישי שלי, שמייצג נאמנה את המלכוד הזה. לפני כשנה רכשנו סלון חדש מרשת רהיטים מוכרת. הסלון הגיע פגום בכמה אופנים שאי אפשר היה להשלים איתם, אבל ברגע שהתקשרנו לחנות זכינו לתגובה מבטלת ומזלזלת במיוחד. אשתי שתחיה, שבורכה בפתיל קצר בהרבה מזה שלי, הגיעה מיד לטונים גבוהים מול מנהל החנות. ובנקודה הזו אני - להלן, הגבר בבית - הוזעקתי כדי לפתור את הבעיה. מה שהפך להתכתבות סיזיפית ומורטת עצבים של שבועות ארוכים. מלאת איומים מרומזים, התייעצויות עם עורכי דין וגו'.
אבל מה שהפך אותה לקשה במיוחד עבורי היה החזית הכפולה שאליה נקלעתי. מול החנות נאלצתי לפעול בקור רוח ובהיגיון, ולנטרל כל רגש. ואילו בבית נדרשתי להיות תקיף, “לדפוק על השולחן" ולהתנהל מול האויב באופן לוחמני. הדינמיקה הזו הייתה מורטת עצבים. בסופו של דבר, באחת השיחות האינסופיות שלי מול החנות התפרצתי על המנהל באופן חסר פרופורציה ושונה לחלוטין מהקו המאופק שבו דבקתי עד אז. מה שאילץ אותי להתנצל, וגם פגע מאוד בעמדה שלי מולו.
וזו רק דוגמה קטנה לבלבול הגדול. למציאות שבה הגבר אמור להקפיד על שוויון מוחלט עם אשתו, אבל בדרך כלל לכולם ברור - למשל - שהוא הנהג ברכב המשפחתי. מציאות שבה כולם מצטטים סטטיסטיקות על הפערים בשכר לטובת גברים, אבל לחלק גדול מהאנשים עדיין ברור שהגבר אמור להיות המפרנס העיקרי בבית.
גם אם זה אומר שהוא ייאלץ לוותר על חלומותיו כדי להגשים את ייעודו המשפחתי (בזמן שאשתו תוכל לעסוק במקצועות מעניינים יותר ומכניסים פחות). מציאות שבה הגבר עדיין אמור להיות היוזם הראשון, ביחסים רומנטיים או מיניים עם נשים, אבל גם להתהלך עם משקולת כבדה של איומים פוטנציאליים על הטרדה מינית וגו' (משקולת שנולדה מסיבות טובות בהחלט. ועדיין). ומציאות ישראלית שבה הגבר מתגייס בגיל 18 לשירות של שנה יותר מהאישה, וגם מצופה ממנו לסכן את גופו ונפשו ביחידה קרבית, כדי להיתפס כגבר.
במערכון הכי פופולרי של שלישיית הגשש החיוור, “קרקר נגד קרקר", המוביל, המכונה "הליקופטר", גבר ישן ומחוספס, לוקח את האישה ברברה לחדר המיטות למול עיניו ההמומות של הבעל יורם קרקר. גבר חדש, יורם קלאסי. כנראה שעמוק בלבב פנימה כולנו רוצים להיות הליקופטר. אפילו וויל סמית.
על הסכין
1. גל הפיגועים הנוכחי מחדש את הדיון הנצחי על מידת הנאמנות של ערביי ישראל למדינה. אבל מדובר בדיון שטחי - משני צדי המפה הפוליטית - שמעיד בעיקר על דבר אחד: אין לנו, ליהודים, מושג ממשי על מה שקורה בחברה הערבית, שכשלעצמה רחוקה מלהיות מקשה אחת. וזה תוצר של חוסר אכפתיות מתמשכת, שמתפוצצת לנו בפנים.
2. ובאותו הקשר. הדרישה מהשחקנים הערבים בנבחרת ישראל בכדורגל לגנות את הפיגועים היא מגוחכת. כי היא מבוססת על ההנחה שכל ערבי במדינה חייב להוכיח את הנאמנות שלו בכל רגע נתון. מנגד, כשגורם ערבי רשמי כמו עיריית אום אל־פחם שולח תנחומים למשפחות המחבלים, מדובר בצעד מקומם שגם מחייב ענישה.
3."Standing Up" (נטפליקס) היא סדרה צרפתית חדשה, העוקבת אחרי מספר סטנדאפיסטים מתחילים המנסים לזכות בהכרה. למרות הנושא הקלישאתי והניסיון לשמור בכוח על תקינות פוליטית, דרך דמויות של מוסלמי, שחורה וכו' (כשהצרפתי ה"רגיל" מוצג בדרך כלל כחזיר), התוצאה עדיין שובת לב, מצחיקה ולא פעם מרגשת.